פרישה מאולצת ופיטורים של חבר וחברה ותיקים מציפים בקרב חברים בגניגר כעס ותלונות על יחסה של ההנהלה לדור הוותיק. הכושי עשה את שלו
בשבוע שעבר הפך עמוד הפייסבוק של קיבוץ גניגר לכותל דמעות. הרקע: פוסטים שהעלו חברה וחבר ותיקים בעקבות פרישה ופיטורים שלהם מהעבודה. הפוסטים גררו הרבה תגובות כועסות נגד ההנהלה ונגד יחסה לחברים הוותיקים. עיקר החיצים הופנו אל המזכיר רענן בר (הזורע). לרגע זה נראה כמו פרק המשך לכתבה "הבוס של גניגר" ("זמן קיבוץ", 22.6.22), שעסקה בקלקולי הדמוקרטיה שם.
המדור הזה יעסוק ברקע ובתגובות לפוסט שהעלה ישראל אריאלי (78) – מהאופוזיציה לממסד, ודובר מרכזי בכתבה – בעקבות פרישתו מעבודתו בארכיון התרבות של הקיבוץ. הפוסט השני הוא של חברה ותיקה שכתבה כי פוטרה בשרירות לב (לטובת קבלן חיצוני). גם הוא גרר תגובות רבות בפייסבוק אך הוא הוסר בהמשך (יש צילום מסך). אריאלי עצמו עומד על כך שיש קשר בין ביקורתו על התנהלותם של ראשי הקיבוץ, לבין מהלכיו של המזכיר שגרמו לו לפרוש. הוא טוען כי זאת הייתה "נקמה" בו.
***
לוחם לא במיל'
ב-27.6.22, פרסם ישראל אריאלי את הפוסט הבא בעמוד הפייסבוק של הקיבוץ:
"סיום עבודתי בארכיון התרבות של גניגר
שלום לחברי קהילת גניגר,
לאחר 55 שנים של פעילות התנדבותית ענפה שלי בתחום התרבות בגניגר, במסגרתה הפעלתי, שימרתי ופיתחתי את ארכיון התרבות, החלטתי לסיים את עבודתי זו.
בתחילת החודש הפסיק לעבוד מסך המחשב במשרד התרבות. שלומית, מנהלת הארכיון (שפעילות משרד התרבות היא חלק ממנו), פנתה בשמי אל מזכיר הקיבוץ – אסף בר, שהשיב לי באמצעות המייל, מבלי שאפילו שוחח איתי, ברוח זו:
אתה עובד במשרד פרטי ולכן תקנה את המסך על חשבונך וגם תתחיל לשלם 500 ₪ לחודש עבור הישיבה במשרד.
אני רואה בתשובתו של אסף חוסר התייחסות למפעל חיי והמשך 'הצייד' שלו את הפנסיונרים בגניגר, במיוחד אלו המעיזים להתבטא בניגוד לדעתה של הנהלת הקיבוץ. זה מזכיר התנהלות של הנהגות במשטרים אפלים …
בשנים האחרונות פעילותי התרכזה בהכנת חומר לפעילי התרבות, ובעיקר המרת צילומים, סרטים, שקופיות, ועוד חומרים מהעבר, והפיכתם לדיגיטליים במחשב, כדי לשמרם לדור הבא וכדי שכולנו נוכל לצפות ולהתרגש מאירועי העבר שהתקיימו בגניגר.
כל עבודתי לאורך כל השנים נעשתה בהתנדבות ואני גאה בתרומתי לשמירת מורשת הקיבוץ.
לצערי לא אוכל להמשיך בפעילות זו באווירה של היום…
אמשיך לתרום מניסיוני ומרצי לפעילות התרבות והארכיונאות ברחבי העמק והארץ".
"הוותיקים נרמסים"
התגובות בדף הפייסבוק לא אחרו לבוא. הנה תמציתן:
חברה כתבה לאריאלי בכאב: "שרוליק, לעתים אני חושבת כמה טוב שהוריי וסביי שוכנים בבתי הקבע במעלה הגבעה. אם כי עפ"י המראה של ה'שיכונים' חלק מהם כבר מתהפכים בקבריהם".
"אבא יקר", כתבה בתו, "חבל לי שגם לאחר כל השנים האלה לא השכילו בקיבוץ לראות איזה נכס יש להם בין הידיים ופשוט נתנו לך ללכת. יזכה כל מי שיקבל את שירותייך ואת הגדלת הראש והמחויבות שלך לדברים. ההפסד כולו שלהם!!"
"תודה גדולה על תרומתך ארוכת השנים", כתב לו חבר, "אקפוץ להגיד תודה גם באופן ישיר במשרד. עצוב לראות אתכם הוותיקים נרמסים. הייתם צריכים להעיף אותו [את המזכיר] אחרי שבוע. מצער אותי לשמוע על כל ההתנהלות הבזויה הזו".
***
חבר אחר כתב: "… מרתיח אותי הסגנון האגרסיבי והמזלזל, כאילו אתה סתם מספר בכרטיס חבר. אתה בין האנשים המיוחדים שהכרתי, יש לך מנוע פנימי כמו שאין אפילו לטנק מרכבה סימן 4. גיבור ישראל. בזכותך ובזכות אנשים כמוך אני ואשתי חיים היום, בזכותך ילדיי מדברים וכותבים בעברית וחוגגים את חגי ישראל. אתה שייך לדור של נפילים, גיבורים, אנשי מעשים שהעניקו לנו את כל השפע שיש לנו היום. מצדיע לך".
חבר ביקש: "תוסיף את הציטוט [של המזכיר] על כך שפנסיונרים הם פחות חשובים. קח בקלות, תמצא עיסוק חדש. תשמור בלב את כל הדברים הטובים שעשית".
"יוחזר המזכיר לקיבוצו"
"אני עתידה לגור בשכונת צבר", כתבה לאריאלי חברה, "…איננו מכירים, אך אני מקווה שנכיר בעתיד. אני מתקשה להאמין שכך נוהגת הנהלת יישוב שאחד מעמודי התווך שלו היא המסורת שאמורה להתגלגל ולעבור מדור לדור…".
חברה נוספת כתבה: "אינני מבינה למה אתה נותן לאסף בר [המזכיר] לנצח ומסכים לעזוב את מפעל חייך. צריך להחזירו [את אסף] בהקדם להזורע. איש לא נתן לו סמכות להרוס כל מה שבא לו … חבל מאוד שכך מתנהגים בקיבוץ מבלי להוקיר כלום!"
"לחובבי התרבות", כתב חבר שהרחיק לימים אחרים, והוסיף: "כדאי לעבור על מחזה של ברטולד ברכט וקורט וויל 'אופרה בגרוש' וליראות שההיסטוריה חוזרת על עצמה. ישראל, כשאתה מעביר ביקורת על דיקטטור, עליך לקחת בחשבון שאסף בר הוא בסך הכול מריונטה".
וקינח חבר באמירתו הידועה של יגאל אלון על חשיבות השימור של מורשת העבר: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".
***
אריאלי עצמו משוכנע שזו נקמה על ביקורתו כלפי ההנהלה. "אסף בר כתב בווטסאפ של המנהלים (הציבור לא יכול להגיב שם) שהוא מזמן מחפש עוד חדר להנהלה ולכן מבקש ממני 500 ש"ח דמי שכירות. הוא רצה להעניש אותי. זאת דיקטטורה, אסף מרבה לומר שהזקנים לא חשובים".
בתגובתו לחברי הקיבוץ כתב אסף בר: "…לאף אחת מהמתנדבות בארכיון לא מספק הקיבוץ משרד… בפועל חלל הארכיון מספק די מקום כדי להכיל גם את עבודתו של ישראל. הודעתי לו שבמידה ויבחר להמשיך להחזיק במשרד הנוכחי, זה יהיה כרוך בתשלום (מסובסד כמובן), כפי שנהוג עם כל חבר או תושב אחר אשר משתמשים במבנים או מחסנים של הקיבוץ…"
לבקשתי ממנו להגיב לעיתון, אמר בר: "אין לי כוונה לנהל את ענייני הפנים של גניגר בעיתון".
כך, לפתע, בגיל 78, אחרי עשרות שנות עשייה התנדבותית, נזכרו לפתע בגניגר לבקש מאריאלי 500 ש"ח לחודש (מחיר מסובסד) עבור משרדו וגם לא מצאו תקציב למסך מחשב ששבת. איך אמר איש חכם אחד: "בהפרטה האדם ניכר לפי מחירו, לא לפי ערכו". אין שיבה טובה בדגניה ג'.
