דור המייסדים של הקיבוץ שלנו נח את מנוחת העולמים בבית הקברות שלנו. חלק מדור הבנים הראשונים מצטרף בהדרגה גם הוא אל השורות הישרות והשוויוניות המאפיינות את מקום המנוחה האחרונה של חברי קיבוצנו. אנחנו, בני הדור השני ניצבים על קו הסיום של חיינו. עדיין חיים, מתפקדים חלקית, אוהבים את משפחותינו ומקווים לסיים את חיינו ללא סבל והטרדת המשפחות שלנו.
הקיבוץ שלנו, בו התחנכנו וחינכנו הולך ומשנה את דמותו. מתרחק מדמותו המקורית והופך לדומה יותר לחברה הקפיטליסטית, לה רצינו לבנות ולעצב אלטרנטיבה. שיירי החלום הקיבוצי עדיין משחקים תפקיד בחצר הקיבוצית, במשבר הקורונה נוכחנו כולנו בעצמתם ובחיוניותם של המרכיבים הללו. על פניו נראה שהחלום הקיבוצי הקלאסי סיים את תפקידו ההיסטורי ומה שנשאר לנו, בני הדור של הבנים הראשונים, לסכם את שראינו וחווינו ואולי ללמוד מכך לקחים לגבי דמותה של חברה עתידית ראויה ואפשרית למימוש.
דור המייסדים
שנים ארוכות ומעצבות חיינו ופעלנו לצדם. המבוגרים שבנו נולדו בשנות השלושים של המאה הקודמת, קיבלנו על עצמנו תפקידים ומשימות בשנות העשרים של חיינו, כלומר, חיינו ועבדנו לצים של הורינו, כתף אל כתף, במשך שנים ארוכות, כך שהיה באפשרותנו להכירם מקרוב. הם היו שונים מאוד האחד ממשנהו. חלקם היו משכילים, יודעי ספר, מעצבי דעת קהל ומאמינים באידאולוגיות חובקות עולם. ידעו להתנסח בכתב ובעל פה, חלקם ניחנו בשאיפות לביטוי רוחני אבל דיכאו שאיפות אלה לטובת קדושת עבודת הכפיים שנתפסה כהגשמת הרעיון הקיבוצי והציוני בטהרתו. רובם הגדול קידשו את הרעיון הציוני שבא לידי ביטוי באמירה: "עברי דבר עברית" ונמנעו מלשוחח בינם לבין עצמם ובוודאי עם בניהם, בשפת אמם. כמעט ולא נשמעו בחצר הקיבוץ השפה הפולנית, הרוסית וכמובן גם לא היידיש. מדי פעם, בשעת רצון בעיקר של בדיחות הדעת, היו משמיעים את אמירותיהם בשפות המקור, במיוחד בשפה מתאימה מכול שפה אחרת להשמעת סיפורים שיש בהם ממד של ביקורת על הנהלים הקיימים, או על התנהגויות של אנשים מסוימים, היידיש.
בהתבוננות ארוכת שנים אני משוכנע שרבים ממייסדי הקיבוץ שלנו הגשימו חלום קולקטיבי ובו זמנית ויתרו על חלומות אישיים. רבים מהם לא ניחנו בכישורים מספקים לעיסוק בעבודת כפיים ולעומת זאת ניחנו בכישורים אינטלקטואלים ברמה גבוהה. אבל רובם ככולם התנהלו על פי הצו האידאולוגי וזנחו את נטיות ליבם לבטא את כישוריהם הרוחניים המיוחדים.
מייסדי הקיבוץ חיו במשך שנים בחצרות סגורות מוקפים באנשים שאת רובם הכירו עוד מתקופת היותם חברים בתנועת הנוער. הם מיעטו לצאת ולבקר בערים ואפילו בקיבוצים הסמוכים. ביקורים שהיו מאפשרים להם להכיר אנשים במגוון רחב יותר. ולכן, אך טבעי הוא שכאשר רצו להקים משפחות וללדת ילדים, חלקם התחתנו עם מי שחיו לידם, אתם, עוד מתקופת הילדות והנעורים. במבט לאחור ניתן לומר שרוב רובם של מייסדי הקיבוץ היו אנשים רגילים, בבחינת כמוני כמוך, שהגו ויצרו את אחת מהיצירות המיוחדות והמקוריות שיצרה התנועה הציונית, את הקיבוץ.
יש הטוענים שהקיבוץ הוא תרגום חילוני של החסידות. והרי השם קיבוץ מקורו בחסידות. יש מקום לסברה שהדבקות ברעיונות ששימשו מסד רעיוני לקיומו הגשמי של הקיבוץ כמו ציונות, סוציאליזם, קדושת החברותא, ואולי גם אחוות עמים, מקורם באמונה הדתית שהתחלפה באמונה חילונית נוקשה וחסרת פשרות. אולי לא מקרית היא העובדה, שחברי הקיבוץ של יום יום כינו את המנהיג של התנועה שלנו, מאיר יערי, האדמו"ר ממרחביה. והאמת חייבת להיאמר, שלעיתים קרובות הוא סיגל לעצמו את הגינונים של אדם המורם מעם. הוא התייחס לעצמו בהתאם להתייחסות החברים בקיבוצים אליו. לאמונה דתית כמו לאמונה חילונית, יש כוח להניע אנשים למעשים נשגבים הדורשים מהמאמינים להקריב את כול היקר להם בשעות קשות למען מטרות הנחשבות ראויות להקרבה. אבל באמונה דתית או חילונית יש פוטנציאל להיות גם כוח מעוור ולעיתים גם משחית. האדם, המנהיג, הרואה את עצמו כמורם מעם, כאדם ייחודי, חשוף באופן מסוכן ללקוט בליקויי הכוחנות המעוורת. והכול ברשות התורה או האידאולוגיה.
לכול כת מאמינים, וותיקי הקיבוץ ענו להגדרה זאת, יש טקסים, סימני פולחן שתפקידם ללכד ולחזק את ממד האמונה האישית והקולקטיבית. בין המקובלים שבהם הוא הריקוד והשירה בצוותא. כאחד הבנים הראשונים של הקיבוץ שנוסד בשנת 1927, כמעט ולא זכיתי לקחת חלק בסוג של ריקוד או שירה משותפת בעלת ממד אקסטטי. כאשר בגרתי היו ותיקי הקיבוץ אולי עייפים מדי, מבוגרים מדי ואולי גם ספקניים מדי. הם נמנעו כמעט באופן מוחלט משירה או ריקודים בעלי גוון של חיזוק אמונה. רק פעם אחת, כאשר מלאו למדינת ישראל עשור, חוויתי וגם לקחתי חלק בהתפרצות שמחה בעלת גוון קולקטיבי משיחי. השנים חלפו, דור המייסדים של הקיבוצים נשאר רק כזיכרון הולך ומתרחק של אלה שעדיין מסוגלים לזכור, והאחריות על הירושה עברה אלינו, בני הדור השני שגדלו והתפתחו לאור אישיותם ותרבותם של הוריהם, הוגי הרעיון הקיבוצי על כול מורכבותו. מייסדי הקיבוצים, הורינו הביולוגים והאידאולוגים, היו דור יוצר, ייחודי וראוי להערכה ולאהבה. כדור שני, דור הבנים, הערכנו אותם למרות שמדי פעם
היינו נוהגים להשמיע מילות לגלוג קל כאשר היינו מתייחסים לאמירות כבדות משקל, נפוחות משהו, שחלק מהם היו נוהגים להשמיע. לכן לא מפתיעה העובדה, שלפני כחמש עשרה שנים החלטנו כשמונה מבני הקיבוץ הראשונים, לנסות ולהבין את עולמם המורכב של הורינו. מדי שבת, במשך למעלה מעשר שנים, היינו מתכנסים בבית הקברות של הקיבוץ שלנו, עוברים קבר אחרי קבר, ומנסים לפענח את דמויותיהם של האנשים הקבורים מתחת ללוח השיש. המפגשים הוקלטו, צולמו ומחכים ליום שבו נחליט, אם נחליט, לפתוח אותם לידיעת הציבור הרחב. אני אישית, למרות שהכרתי היטב את רוב רובם של מייסדי הקיבוץ, למדתי רבות ממפגשים אלה.
(הערה חשובה: על פי ההסכם בין חבורת המשוחחים ניתן יהיה לפתוח את תוכן המפגשים למעוניינים לדעת את תוכנם, רק לאחר שכול אלה שנטלו בהם חלק ילכו לעולם. בשלב זה עדיין תנאי זה לא התקיים במלואו).
דור הבנים
בחלק זה של הרשימה הכוונה להתייחס רק לבני הקיבוץ הראשונים, אלה שנושקים בימים אלה לשנות השמונים לחייהם. דור זה של בנים התחנך לאור תאוריות חינוכיות שגובשו על ידי הוגי הדעות החינוכיים של דור המייסדים. המסגרות החינוכיות כללו את הקבוצה החינוכית, שהייתה חלק בלתי נפרד מחברת הילדים שכללה בתוכה את כול ילדי הקיבוץ שלמדו בכיתות ב ועד ו. לכול כיתה היה שם המייחד אותה, מחנך ומטפלת קבועים ומדי פעם גם למדו בעזרת מורי עזר שחלקם הגדול לא היו חברי הקיבוץ. הימים היו ימי הלינה המשותפת שהייתה חלק אורגני מהשיטה החינוכית הכוללת.
רבים עסקו ועוסקים עד ימינו אלה בתוצאות החינוכיות והאישיות של שיטת לינה ייחודית זאת. למען הגילוי הנאות ברצוני לציין, שאיני נמנע עם השוללים אותה. להפך. כמי שהתחנך במסגרת זאת כאשר האמא שלי הייתה גם המטפלת שלי, אני מכיר את מגבלות השיטה לצד יתרונותיה הגדולים לגבי רוב רובם של הילדים שהתחנכו במסגרתה. בשונה מהורינו אנחנו התחנכנו במסגרת סגורה, מוכרת, בה שררה הסכמה כמעט לגבי כול נושא. מאורחות התנהגות רצויים, דרך אידאולוגיות בהן חובה להאמין ועד התנהגות אנושית ראויה שבין אדם לחברו. הקיבוץ היה ביתנו הגדול והבטוח והמשפחה הייתה חלק בלתי נפרד אבל לעיתים פחות חשוב, מהווית חיינו בקיבוץ.
במהלך שנות חינוכנו לא נפגשנו באופן אישי עם האלטרנטיבות למציאות החיים בקיבוץ. לא התנסינו בחיים עירוניים ולא נפגשנו עם ילדים או מבוגרים המאמינים באידאולוגיות שונות משלנו. בימים של טרום מדינה, בתקופת המנדט הבריטי, ראינו לעיתים קרובות חיילים בריטים מסתובבים בחצר הקיבוץ כאשר לעיתים קרובות היו מופיעים בסביבתנו גם ערבים שבאו לנהל עסקים או למכור את מרכולתם. לעיתים רחוקות נפגשנו עם ילדים מקיבוצים שכנים, בעיקר במסגרת תחרויות ספורט שהיינו מארגנים. בסיום כיתה ו' עלינו למוסד החינוכי שכלל גם ילדים נוספים מקיבוצים שכנים. גם החיים במוסד החינוכי התאפיינו בסגירות אנושית. רק לעיתים רחוקות, במסגרת השתייכותנו לתנועת הנוער, היינו פוגשים בנוער עירוני, בן גילנו שגדל בערים ולא בקיבוצים.
האדם הוא יצור חברתי. עשו את כול שביכולתכם כדי ליצור מסגרות חברתיות באמצעותן ניתן לממש בצורה הטובה ביותר את הצורך הזה. היו נכונים להשקיע משאבים מסוגים שונים כדי לאפשר לצעירים הצומחים אל העתיד לקבל את החינוך הטוב ביותר, כזה המכשיר אותם להשתלב במציאות המתחדשת ללא הרף. ולבסוף, סגלו לעצמכם את ממד הסליחה. השתדלו "לשכוח" ולהשלים עם פגיעות שנפגעתם על ידי אדם זה או אחר בעברכם המשותף. כך תסייעו בשמירה על בריאותכם הנפשית והפיזית ותאפשרו לכם ולאנשים החיים לצדכם לפתוח דף חדש ונקי מחשבונות העבר.
רובנו הגדול קיבל על עצמו באופן אוטומטי את האידאולוגיות שנהגו על ידי הדור הראשון. לא יצרנו, לא הגינו, אבל סיגלנו לעצמנו אמונה חזקה באמת שמאחורי האמירות המוחלטות של הוגי הדעות התנועתיים. צעדנו בהפגנות, הנפנו דגלים, שרנו את ההמנונים, לקחנו חלק פעיל במפעלים תנועתיים מתוך תחושה עמוקה שהאמת שהושאלה לנו על ידי הורינו אכן סופה לנצח. את היריבים לעמדותינו הרעיונית והפוליטיות היכרנו רק באופן תאורטי. בחיים הממשיים לא פגשנו בהם בכול מהלך ימי הנעורים שלנו. השפה היחידה אותה הבנו ובה השתמשנו הייתה עברית. רובנו מדברים באופן עילג עד ימינו אלה בכול שפה אחרת שאינה עברית.
הורינו הקנו לנו את האמונה בשוויון ערך האדם וחיזקו בנו את האמונה בשוויון ערך העבודה מכול סוג שהיא. דור המייסדים קידש את הקוד של דוגמא אישית, כלומר קודם כול צריך אדם לתבוע מעצמו לפני שהוא דורש מאחרים ולעצמו. למדנו מדרך התנהגותם של הורינו שחיינו לצדם במרחב הקיבוצי המוגדר. המרחב הסגור והמצומצם לימד אותנו להתבונן באורחות התנהגות על האמת והזיוף המופיעים בהם, ומצד שני צמצם את עולמנו הרוחני וגרם לעיתים להגבלת יכולתנו להמריא למקומות שאינם נראים באופן פיזי.
הדור שלנו ברובו הגדול הוא דור פרקטי. אנשי עבודה, ארגון, ברובנו הגדול גם אנשי משפחה מסורים. בשנות השישים של המאה הקודמת קיבלו בני הדור השני את ניהול המשק לידיהם ובמקרים רבים הצליחו להביא לשיפור משמעותי של המצב הכלכלי בקיבוצים. ברובנו הגדול גדלנו להיות אנשים הרואים חובה אישית ולאומית לשרת את המטרות המוסכמות שעיקרן נקבע על ידי הורינו. בעיקר בלטו בני דורנו במהלך השירות הצבאי. חלקם הגדול שירתו ביחידות קרביות שהשירות בהן הפך למשאת נפש של רבים. נקבעו המטרות, סומנו היעדים על ידי הדור שקדם לנו והאמנו באמונה שלימה שתפקידנו הוא להגשימן בצורה הטובה ביותר האפשרית. בהנחות אלה האמנו במשך שנים ארוכות. בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, כתוצאה מאירועים מקומיים ועולמיים, התערער הביטחון של רבים מבני הדור השני בצדקת המטרות והאידאולוגיות שאותם הקנו לנו בני הדור הראשון, הדור המייסד.
העולם נפתח לפנינו. האידאולוגיות הקומוניסטיות וגם הציוניות קרסו אל תוכן ורבים מאתנו חשו שהמשענת הרעיונית שנתנה משמעות לחייהם, חיי היום יום השוטפים, כבר לא מספקת את המשענת לקיום תחושת ביטחון בדרך הרעיונית ההיסטורית הנותנת הצדקה לקשיים שהיו כרוכים במציאות היומיומית. עובדה שהביאה לתהליך השינוי שבסופו הפך הקיבוץ לישות שונה, אחרת, במהותה מרעיון הקיבוץ הקלאסי. הדור שלנו הוביל את המהלך "החדשני" והזדקן לתוכו. מהלך הבניה מחדש של היישוב שפעם, בעבר, היה קיבוץ, מוטל על בני הדור השלישי, הבנים שלנו והנכדים של המייסדים. השאלה הגדולה היא, האם יהיה ברצונם או ביכולתם לעצב מחדש חברה השואפת להגשים בחיי היום יום את רעיון שוויון ערך אדם שבא לידי ביטוי עוצמתי בהגשמת הרעיון של שוויון ערך העבודה? המציאות מדאיגה אבל עדיין הכול פתוח. נקווה.
הדור השלישי
הדור הזה עדיין בהתהוות. ולכן אני מתקשה לאפיין את הסימנים לייחודו. הדור הזה צומח למציאות מורכבת בעולם, במדינת ישראל ובקיבוץ ששינה באופן מהותי את פניו. האידאולוגיות הגדולות, המקיפות והמספקות הצדקות לאורחות התנהגות קרסו אחת אחרי השנייה ואינן יותר משענות שניתן להישען עליהן. האדם כפרט נדרש לקבוע בעצמו ולעצמו את הראוי להיעשות כאשר אין באמתחתו "מורשת קרב" רעיונית מוצקה שבאמצעותה יקל עליו לבחור לעצמו את אורחות התנהגותו ואמונת חייו.
על קו הסיום
בימים אלה אנחנו, דור הבנים הראשון, מגיע אל נקודת הסיום. חלקנו כבר נחים לצד הוריהם בבית העלמין המקומי, חלק אחר סובל מבעיות בריאות מסוגים שונים. רק מעטים מאתנו נותרו בכושר מלא וביכולת תפקוד סבירה. העולם משתנה במהירות והיכולת שלנו לצפות את העתיד הולכת ומצטמצמת. מה שברור שהמציאות החברתית ואולי גם הפיזית בתוכה יחיו הצעירים של היום תהיה שונה באופן מהותי מזאת שאותה היכרנו במהלך חיינו. ולמרות זאת אני מניח שקיימים מרכיבים אנושיים שיהיו תקפים ומשמעותיים גם במציאות האנושית העתידית.
ניסחתי לעצמי מספר תובנות שברצוני להעביר לדור הצעיר הלוקח בימים אלה את האחריות על חייו, על חיינו ועל גורלנו האישי והלאומי. האדם, כול אדם, הוא הוויה אנושית מורכבת. חלקה גלוי לעין וחלקה סמוי ומוסתר אפילו מהאדם עצמו. חשוב לזכור עובדה זאת ולהיזהר בכבודו של כול אדם ואפילו אם הדברים, לכאורה, ברורים על פניהם. כול אדם באשר הוא אדם, שווה למשנהו בכול הקשור לזכותו לממש את רצונותיו, שאיפותיו וכישוריו. מכאן שחיוני להיאבק בתופעות של גזענות או אפליה מכול סוג שהוא.
לעיתים קרובות צדק של האחד עומד מול צדק של האחר. ברוב מכריע של המקרים עדיפה דרך הפשרה בניסיון לפתור את הסכסוכים על פני ניסיון להשליט בכוח את הצדק של האחד על פני הצדק של האחר. אפילו אם תחושת הצדק לוהטת בעולמך הפנימי. חובתו של כול אדם להיאבק למען להגשים את הראוי בעיניו. אבל חיוני לכבד גם את עמדות של השונה ממך. לעיתים פשרה ונכונות להיאבק על עמדותייך נתפסת כסתירה מובנית. זאת אמת. אבל לעיתים קרובות סתירה זאת עדיפה על שבר במערכות יחסים חברתית ואישית. ברוב המקרים המחירים של כפיה בכוח של עמדות צד אחד על הצד השני הם גבוהים, ארוכי טווח ולעיתים בלתי ניתנים לתיקון.
האדם הוא יצור חברתי. עשו את כול שביכולתכם כדי ליצור מסגרות חברתיות באמצעותן ניתן לממש בצורה הטובה ביותר את הצורך הזה. היו נכונים להשקיע משאבים מסוגים שונים כדי לאפשר לצעירים הצומחים אל העתיד לקבל את החינוך הטוב ביותר, כזה המכשיר אותם להשתלב במציאות המתחדשת ללא הרף. ולבסוף, סגלו לעצמכם את ממד הסליחה. השתדלו "לשכוח" ולהשלים עם פגיעות שנפגעתם על ידי אדם זה או אחר בעברכם המשותף. כך תסייעו בשמירה על בריאותכם הנפשית והפיזית ותאפשרו לכם ולאנשים החיים לצדכם לפתוח דף חדש ונקי מחשבונות העבר.
כמה מילים אישיות לסיום. נולדתי בקיבוץ ובמסגרתו חייתי את כול חיי. מילאתי תפקידים רבים ומהם למדתי רבות על עצמי ועל החברה הקיבוצית על כול ייחודה. במהלך השנים פגעתי ונפגעתי לא מעט והתשלומים על הדרך הקיבוצית הארוכה שעשיתי ממשיכים להיגבות ממני עד ימינו אלה. ולמרות עובדות אלה אני שמח על הבחירה להיות חבר קיבוץ ולפעול לעיצובו במשך עשרות שנים. האמת חייבת להיאמר, הוודאויות והספקות על החלטות שקיבלתי ועל צעדים שנקטתי, ממשיכים להתרוצץ בתוך עולמי הפנימי. לעיתים אני נותן אישור פנימי לצעדים והחלטות שלקחתי חלק בקבלתן, ולעיתים אני מתמלא צער על ההחלטות שקיבלתי בנושאים אישיים וקיבוציים. לעיתים אני חושב שהתרוצצות פנימית זאת שייכת לטבע האדם, אם נשארה בתוכו רגישות לאחר, לשונה ממנו. תמיד האמנתי בקביעה האומרת: על האדם לתבוע קודם כול מעצמו לפני שהוא תובע מאחרים ולעצמו. האם הצלחתי לממש בחיים האמיתיים את הכלל הזה? לפחות ניסיתי.
