ומה קורה כשהוא זורם דרך מחלוקת משפחתית על הנחלה?!
הכניסה של שני האחים ממושב בדרום הארץ למשרד שלי, כשאחד תומך בשני, הייתה מרגשת באופן חריג במיוחד. אלי תמך בדורון ועזר לו להתיישב; ואחר כך שאל בקול דואג: "להביא לך כוס מים?" דורון השיב בקול עייף: "אני בסדר, תשב… הכול בסדר. אל תדאג. אם אזדקק למשהו, אגיד. אני לא ביישן"; ואלי הביט ממושכות באחיו, כאילו הוא מנסה לבחון אם הוא מנסה רק לפטור אותו מטרחה, או שאולי הוא באמת לא זקוק כרגע לדבר. אימא שלהם דבורה נכנסה דקה קצרה לאחר מכן, וסרקה את שניהם בשביעות רצון.
הסיבה שאני מתארת סיטואציה שאמורה להיות שגורה בין אחים, היא שחודשיים קודם לכן ישבו אצלי השניים, והדינמיקה הייתה שונה לחלוטין. אפשר להגיד, שאם מישהו היה מקבל את שתי הסצנות, ומתבקש לערוך "מצא את ההבדלים" – היו עולים רק הבדלים קיצוניים, בלי שום דמיון.
אז רתחה הדינמיקה מזעם. אלי צעק בקולי קולות: "אם לא תפנה את המשרד שלך מהנחלה בשבוע הקרוב, אני זורק קיבינימט את השכרת הקרקע לחקלאי," ודורון ענה לו בשאגה: "אם לא תסתום את הפה שלך, אני יוצא מהתמונה, והטיפול של אימא עובר אליך במתנה." אחיו לא נשאר חייב: "אתה אידיוט! אני לא יודע איך יצאנו מאותו בית" – והשיח הזה רק הלך והחמיר, הלך והתדרדר, כשאימם יושבת דוממת וכואבת.
אחרי שבאותו יום מהפכני יצאו אלי ודורון ממשרדי, נשארה איתי דבורה. לא הייתי צריכה לשאול, והיא מיד הסבירה: "דורון עבר אירוע לב. זה היה הלם מוחלט לכולנו. הראשון שהגיע אליו היה אלי, ומאז הוא לא עוזב אותו אפילו לשנייה. זה רק מוכיח את מה שאני אומרת להם מאז שהם קטנים."
הסקרנות שלי גברה והיא המשיכה: "דם סמיך יותר ממים!"
חשבתי הרבה על המשפט הזה. נכון, דם באמת סמיך ממים באופן פיזי, אבל מה משמעות הביטוי? אולי שגם אם נראה שאחים רבים בצורה דרמטית ולא מסתדרים באופן קיצוני, הרי שבעורקיהם זורם הקשר החזק בעולם, קשר דם. ובמקרה קיצון, כמו האירוע הלבבי של דורון, אלי מייד מגויס כולו ושוכח את המחלוקות.
נכון, חשבתי לעצמי אחרי שהיא הלכה. הקשר המשפחתי מטבעו הוא סמיך, לטוב ולרע; הוא טעון ברגשות, הוא מבוסס על זיכרונות ומתאפיין בצמידות גורל שמתקיימת לאורך שנים תחת קורת גג אחת, כשההורים הם הלב הפועם, והם אלה שמכתיבים את אופי הסמיכות. אבל אז מגיעים לצומת, שבו כל אחד מהאחים הופך להיות הלב הפועם – מקים משפחה, מגדל זיכרונות חדשים תחת קורת גג אחת; ואז נשאלת השאלה הלגיטימית: איזה דם סמיך יותר – הדם שזורם בקשר עם האחים שלי, או הדם שאני וזוגתי [או בן זוגי] מזרימים לתא המשפחתי החדש? והאם אפשר לקיים את הנוסחה "דם סמיך ממים" בשני ערוצים – במשפחה השורשית ובמשפחה החדשה בדיוק באותה צורה?
מניסיוני כעורכת דין ומגשרת בענייני נחלות במושבים, ולצערי הרב, הרבה פעמים מניחים בצד את הקשר השורשי ונלחמים באח, באחות ואפילו בהורים כאילו נלחמים באויב; ואכן כשאירוע מטלטל נוחת עליהם ביום בהיר אחד – נזכרים במה שאפשר לאבד וחוזרים הביתה. עד כמה שזה אבסורד, תהליך הסדרת הנחלה או מכירתה מתקיים באותו אופן, עם אותן מחלוקות; אלא שהפעם הטונים מתרככים, החמלה נוכחת בחדר; ואכן מי שיביט עליהם מהצד, יגיד באופן מוחלט שבעורקיהם זורם אותו דם!
אור חדש בזירת הסכסוכים
לאחרונה אני נחשפת לסנונית חדשה של התנהלות משפחתית, שבה אחד מבני המשפחה ער למצב "סמיכות קשר הדם" בהיבט שמציף משקעים קשים; ומנסה להקדים תרופה למכה.
החידוש הוא שאחד מבני המשפחה מלווה במלווה. לפעמים זה מטפל רגשי, לפעמים יועץ, קואצ'ר, או אפילו איש רוחני מעולם הקבלה או אפילו הרב של היישוב. הם מצטרפים כמלווים תומכים, ונוכחים בפגישות שאני מובילה לפתרון עניין כזה או אחר בנחלה המשפחתית.
"מבחינתם אני העץ הנדיב," הסבירה לי האם יעל בטלפון והתכוונה לשתי הבנות שלה. היא התקשרה להסביר שלפגישה הבאה תגיע עם המאמן האישי שלה ובדקה אם זה מקובל עליי. "כל החיים הן היו רגילות שאני נותנת ונותנת ונותנת, בעצם כל מה שביקשו הן קיבלו. אבל אני כבר בת 75 ואני עייפה, ולדנה ומורן יש כבר משפחות, ככה שרף הבקשות רק הולך וגובר. אני חייבת מישהו שיעזור לי לעצור אותן. מישהו שיעזור לי לשמור על עצמי, ועל מה שאני רוצה עבור העתיד שלי."
חשבתי על זה שהבנות של יעל נשענות על האמרה "דם סמיך ממים", ומכאן מקבלות הצדקה לדרוש מאימן כל מה שעולה בראשן, מבלי לשים את הצרכים שלה במקום הראשון.
במקרה אחר לגמרי, אלה, הבת הצעירה במשפחה אחרי שני בנים, הסבירה: "הם לא נותנים לי להשחיל מילה. מאז שאני ילדה הם החליטו, הם אמרו, הם ניהלו; ואומנם זה היה נוח, אבל עכשיו כשאבא ואימא כבר לא איתנו, אני מרגישה שהגיע הזמן שאומר להם את מה שאני רוצה." היא הסבירה שזה קשה כל כך לשנות את ההסכם הלא כתוב – שהיא שותקת והם מחליטים, ולכן היא חייבת את המלווה שלה, שהיא בתהליך אתו כבר כמה חודשים, ועוזר לה להשמיע את קולה. אני לכשעצמי מברכת כל מי שמגיע לחדר הגישור והנוכחות שלו בחדר עוזרת ומקדמת להסכמות.
"דם סמיך ממים", המשפט הזה המשיך להתנגן אצלי בראש. אבל על רקע החידוש בחדר הגישור, המשכתי לבחון אותו מהיבט נוסף. הדם שזרם במשך שנים באותה צורה, מאפיין את הדנ"א המשפחתי הייחודי כל עוד הם חיו תחת אותה קורת גג אחת. אבל מה קורה כשרוצים לשבור את הנוסחה?! פתאום מבינים שהדם הזה, שסמיך ממים, משקלו כבד יתר על המידה; ומה שהתאים לפעם – לשנות הנעורים, לא מתאים לשנים הבוגרות כשלכל אחד יש משפחה משלו. מה גורלו של המשפט שאמרה לי דבורה "דם סמיך ממים"? האם הוא לעולם מתקיים ממש באותה צורה; ואם לא, אז עד כמה הוא נשמר ומהם גבולותיו?!
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
