גם ככה יחסים זה מסובך, אז מדוע לסבך אותם מעבר לכך?!
יחסים זה מסובך, ואין ספק שקטונתי ממציאת נוסחה גורפת שתפשט את הקשר המשפחתי. הלוואי שהייתה נוסחה כזו שיכולה לפצח את כלל הסכסוכים. בכל זאת, ליוויתי הרבה מאוד משפחות בסכסוכים כאלה ואחרים, בשביל להבין דבר אחד וברור לגמרי: אם נקודת המוצא מסובכת גם ככה, חיוני לעשות הכול מהכול כדי שלא לסבך את הקשר המשפחתי מעבר למצב הקיים.
לא מזמן הגיעו אליי לפגישה אבא ובת, וביקשו להתייעץ איתי בנוגע להסדרת המשק המשפחתי. הפגישה הייתה רק לצורך בירור ראשוני של האפשרויות העומדות בפניהם. הם סיפרו על משק במרכז הארץ, דיברו על מבנה בחצר שיש לטפל בו, על חקלאות שתקועה כבר עשור… דיברו ודיברו, אבל את החשוב מכול לא הזכירו.
כעבור חצי שעה אמרה הבת: "כמובן שאצטרך לשאול את אימא," והבנתי שגם היא בתמונה. אבל מכאן החלה לאט־לאט להתבהר התמונה במלואה… ואם לרגע חשבתי שהיות שנחשפתי למאות הסדרים משפחתיים, סכסוכים ופערים, ואי אפשר להפתיע אותי – התגלה שיש עוד מה לחדש ואפשר בהחלט לגרום לעיניים שלי להיפער.
ההורים כבני 70 – פלוס מינוס, מתגוררים תחת אותה קורת גג, כשלמעשה הם נפרדו לפני 15 שנה. בהסדר בלתי שגרתי, הם החליטו לממש את הפרידה רק באופן חלקי – הוא ישן בקומה השנייה, והיא ישנה בקומת הקרקע, בהפרדה מוחלטת. הבת המשיכה לפרט את קווי ההסדר שנקבעו בזמנו. את הסלון הם חולקים וגם את הטלוויזיה, כשבימים הזוגיים הוא צופה בתוכניות שהוא אוהב, ובימים האי־זוגיים היא מקבלת לידה את השליטה; השבת מחולקת ביניהם בהסדר של שבוע שבוע. במקרר יש מדף אחד שלו ומדף אחד שלה ואותו סידור מתקיים גם במקפיא. "שלא תחשבי שהם מסתדרים," סיכמה הבת; "פשוט, יש קצת פחות מריבות, בגלל שנקבעו חוקים וגבולות."
ניסיתי לעכל את שיטת החלוקה והדבר הראשון שעלה בראשי היה ש־15 שנה זה המון־המון זמן, וכמה אפשר להספיק בתקופה כזו. ניסיתי להבין מדוע גזרו על עצמם גזר דין מגביל שכזה, להיות בלי ולהרגיש עם… מטעמי פרגמטיות וחסכון בעלויות, אבל הפסד עצום בגזרות אחרות.
"אגב, אחי הגדול ניתק איתנו את הקשר. רק עם אימא יש לו איכשהו קשר רופף. איתי ועם אבא הוא בכלל לא מדבר," ציינה הבת לאחר תיאור מפורט של ההסדר המשפחתי; ואני חשבתי לעצמי שהכול יחסי ובמקרה הזה, בן שלא מדבר עם המשפחה, מתגלה כפיסה היותר-רגילה בפאזל המשפחתי. אחרי הכול, נתק משפחתי הוא כלום כמעט, בהשוואה לזוג הורים שמקיימים פרידה תחת קורת גג אחת.
הסיבוך ממשיך להסתבך
איך זה בכלל עובד?! זה כמו לחצות עוגה ולבקש להשאיר אותה שלמה, חשבתי לעצמי כשמאוחר יותר זפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה. באופן מפתיע נתקלתי בסרט דוקומנטרי שצילם הבמאי שי גל, בו תיעד את הפרידה של הוריו, שחיים כבר עשרים שנה משני צידי קיר שהם בנו על מנת להפריד את בית המגורים שלהם בקיבוץ. "סוף עונת האהבה" – כך נקרא הסרט, שהבהיר לי שהסיפור שנכנס למשרדי באותו יום אינו יחיד ומיוחד. אנחנו מסתכלים על בית עם חצר ירוקה וגג רעפים אדום ומניחים בתוך תוכנו שהחיים בפנים הם החלום, אבל בעצם זו הייתה זירת קרב בין ההורים הניצים עד לבניית הקיר המפריד. חפשו אותו – סרט מצוין שבו תעברו מצחוק לדמעות.
הנחתי לשאלות וחזרתי לתכל'ס, לעניינים שלשמם פנו אליי הבת ואביה; וכאן התברר עד כמה הסיפור עוד ממשיך להסתבך – האב רוצה להעביר את הזכויות על המשק לבת, ואילו האם רוצה להעביר את הזכויות לבן.
האב ובתו הסתכלו אליי בעיניים שמבקשות פתרון, ואני הסברתי שמשק אי אפשר לחלק כמו שמחלקים מדפים במקרר. זה פשוט לא עובד ככה. הסברתי להם שבפעם הראשונה מזה למעלה מעשור יצטרכו ההורים להגיע לסנכרון מלא בהחלטה שלהם. אולי הבית מסוגל לספוג צורת חיים מפוצלת שכזו, אבל כשמדובר בהסדרי נחלה, בלתי אפשרי לקיים את ההסדר בצורה של "גם וגם". זה יכול לעבוד במקרה של דירה בעיר, אבל במקרה של נחלה – בלתי אפשרי.
"זה לא יקרה! רבקה עקשנית כמו פרד," בישר לי האב; "ואתה?" שאלתי. הוא צחק והודה: "לא פחות ממנה." הסברתי לו שהפעם לא תהיה להם ברירה ומה שנמנעו לעשות במשך כל השנים, הם יאלצו ללמוד לעשות עכשיו. אי אפשר לדחות עד אין קץ את ההחלטות שחייבות להתקבל.
אין לי נוסחת זהב שפותרת את מורכבות הקשר המשפחתי, יש דרכים לנהל את התקשורת והן שונות ומסועפות. במקרה הזה זועקת הקריאה לעורר את המשפחה לדורותיה לחשיבותה של הנפרדות. החיים בנפרד הם הצבת גבולות. הם משמשים כבהירות לילדים ולנכדים ולבני הזוג עצמם. הנפרדות מאפשרת לבנות קשר חדש, או לחלופין להשתחרר באמת מהקשר הישן שהזיק, ופשוט לחיות. זה בסדר להחליט לפרק חבילה, אבל כשמפרקים מבלי להתיר את הקשר, הסיבוך הופך למסובך בהרבה; ובטח כשמדובר בנחלות.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
תגובה אחת
אפשר לשאול שאלה בעניני נחלות?