איך תורם עוף ממוצא לא ברור לשמירה על רעננות חיי הנישואין? שמח ביד חנה
קראתי פעם אמרת כנף שהייתה כתובה על חולצת טי שירט שצילומה הופיע בפייסבוק. היא הייתה באנגלית ונאמר בה כך: "אני לא זקוק לגוגל – אשתי יודעת הכול!"
וחשבתי כמה מזל בחיים יש למי שכבר הפנים את הרעיון הזה, ומבין שאשתו באמת יודעת הכול, ולא מבזבז את זמנו בוויכוחי סרק איתה, כשברור שבסופו של דבר היא צודקת.
תמיד.
ועלה בדעתי כמה יציבות הייתה חוזרת לחיי הנישואין בימינו, ואיך היה אחוז הגירושין, העומד כיום על 48.7 אחוזים, צונח פלאים, אם כל הגברים היו מפנימים את ההבנה הזו.
המחשבה עלתה במוחי שוב כאשר רחלי, חברתי מהפייסבוק, הזמינה את קבוצת הוואטסאפ שלנו לארוחת צוהריים בשבת.
אם תהיתם מה משמעותו של "קבוצת הוואטסאפ שלנו", כאן המקום לספר שבמהלך העלאת פוסטים בפייסבוק ותגובות עליהן, נוצרו קשרי חברות קרובים ביני ובין ארבעה חברי פייסבוק אחרים, שלושה גברים ואישה אחת, ועשינו לנו נוהג להיפגש גם מחוץ לפייסבוק אחת לחודש, בשבת, לארוחת צוהריים.
את הארוחה הזו עשינו תחילה בסבב שהצריך שכל אחד יכין מנה לארוחה המשותפת, עד שבסופו של דבר הגענו למסקנה שהרבה יותר נוח להיפגש אצל אבו נאסר ביפו, מול מרכז פרס לשלום, מה שחוסך את טרחת הכנת הארוחה ופינוי השולחן ושטיפת הכלים שלאחריה וניקוי הבית וכל הבוג'ראס הנלווה לארוחה כזו. מה גם שאבו נאסר מתמחר את התפריט שלו במחירים שווים לכל נפש, או לפחות שווים לכל נפש שיש לה קצת כסף באמתחתה.
עד כדי כך המחירים של אבו נאסר נוחים, שצריך אדם להיות לא הגיוני בעליל כדי להעדיף את הטורח בבישול ארוחה לחמישה אנשים במקום לשבת אצל אבו נאסר וליהנות מזמן האיכות עם החברים.
אבל עד שהגענו למסקנה ההגיונית והנבונה הזו, נהגנו כאמור לערוך סבב ארוחות בבתי חברי הפורום כשכל אחד טורח ומבשל משהו לקראת הארוחה.
וכך הגענו לפגישה אצל רחלי, וכרגיל חולקו משימות לקראת הפגישה ואני לקחתי על עצמי להכין מנה עיקרית כלשהי לפגישה הזו.
בישול מתוחכם
"מה אתה עושה?" שאלה חניה זוגתי לחיים ארוכים כשפרשתי את הקניות על השיש.
כאן המקום לספר שלחניה ולי יש סגנונות שונים לחלוטין בבישול: חניה נוהגת לערום את כל המוצרים בערמה היכן שהוא, בין אם על השיש או השולחן, ואז להסתער על הערימה הזו בשצף קצף ובחמת זעם כשפעולתה מזכירה מקצרת דשא של פעם, שבעת פעולתה רסיסי דשא התעופפו לכל הכיוונים ואחר כך צריך היה לאסוף אותם במגרפת דשא ולהכניס לשקיות ולמצוא דרך להיפטר מהשקיות ובסופו של דבר להחזיר את החצר למצבה המקורי – ככה חניה בבישול. מקצרת דשא שהכול מתעופף ממנה לכל הכיוונים.
כל זה מסביר למה אני נמנע מלהתקרב למטבח כשחניה מבשלת, ולמען הביטחון אפילו שומר בדרך כלל מרחק מהבית בטווח בטחון סביר.
לעומת חניה ובניגוד לה, אני חסיד גדול של כלל הפתיחה הצרפתי הידוע המתייחס לכל פעולה במטבח ולכל בישול: mise en place! הנח כל דבר במקומו!
שמשמעותו: קודם כל הנח את כל המצרכים והכלים כשהם מסודרים על השיש ועל משטח העבודה, ורצוי לפי הסדר בו תשתמש בהם. ואז הנח את כל הכלים בהם תשתמש לפי אותו הסדר. אז אתה לוקח מצרך אחרי מצרך וכלי אחרי כלי ומשתמש בהם בסדר עולה או יורד, כשאני גם מעדיף בתום כל שימוש בכלי לשטוף אותו מיד עם גמר השימוש ולהזיז אותו מהכיור ומדרכי. כך קורה, שכשהאוכל כבר מונח בסיר על הכיריים או בכלי בתנור, המטבח נראה נקי ומצוחצח – מצוחצח באופן יחסי, רוצה לומר.
אם כן, כפי שכבר ציינתי, כשכל הכלים והמצרכים היו פרושים על השיש להכנת המנה לפגישה אצל רחלי, חניה זוגתי האהובה לחיים ארוכים עמדה וסקרה אותם כמו שרס"ר סוקר מסדר גילוח ובודק את ניקיון הנשק האישי ואת הצחצוח.
נדרכתי כמו כל טירון בעת מסדר המפקד.
"מה אתה מכין?" חניה שאלה לבסוף.
"אני מכין מנה לפגישה אצל רחלי בשבת", עניתי.
"באמת? מה אתה מכין?"
"עוף בנוסח קוריאני," אמרתי.
חניה הסתכלה על המוצרים.
"איך אתה עושה את זה?" שאלה.
הסברתי את תהליך ההכנה והבישול הצפוי, בלי לחסוך בפרטים.
כשסיימתי חניה נענעה בראשה.
"זה סיני", חניה אמרה. "זה עוף בנוסח סיני".
"קוריאני", אמרתי. "עוף בנוסח קוריאני."
"סיני", חניה אמרה.
הנחתי את הכלים מידיי והתפניתי לדיון שנפתח כאן.
"לראשונה הכנתי את המנה הזו ב-1977, כשרק התחלתי להתעניין בבישול", אמרתי. "ואחר כך הכנתי אותה ב-1978 כשחיזרתי אחרי מישהי בשם אביבה שהתגוררה בצפון תל אביב, לא רחוק מכיכר המדינה, מקום מגורים שנחשב יוקרתי משהו, ורציתי לעשות עליה רושם שאני מבין בבישול מתוחכם – באותם ימים אנשים בארץ הכירו רק עוף מבושל ושניצל עם פירה. אז הכנתי לארוחה עוף בנוסח קוריאני כמו שלמדתי מהספר "הבישול הבינלאומי" שקניתי בדוכן ספרים יד שניה שהיה אז באלנבי פינת יונה הנביא, שבסביבתו התגוררתי. מאז הכנתי את המנה הזו כמה וכמה פעמים במהלך חיי. זה עוף קוריאני".
"סיני", חניה אמרה.
בסוף התפשרנו, כרגיל, והגעתי למסקנה היחידה המתבקשת במצב כזה שהעוף באמת סיני וכנראה כל השנים הללו לא באמת הבנתי מה אני מבשל, והעוף הקוריאני דיבר בעצם סינית מהרגע הראשון שבו הוקפץ אצלי על המחבת.
אז עכשיו, כשאני מכיר בזה שחניה צודקת, אני חושב שטראמפ לא היה צריך להיפגש עם הסיני המטורף ההוא, קים ג׳ונג-און, וכל הסדרות האהובות עלי שבטלוויזיה שחשבתי שהן קוריאניות, אני מכיר בזה עכשיו שהן בכלל סיניות, וגם מסתבר שיונדאי שתמיד חשבתי שמיוצרת בקוריאה היא בסופו של דבר מכונית סינית.
ורק לא ברור לי אם המשטר בישראל חותר להיות כמו בסין או בצפון קוריאה, כי בפוליטיקה אני באמת לא מבין.
עכשיו מסתבר שכנראה גם בבישול לא.
דגים קטנים ששוכבים צפוף בקופסת פח קטנה
חניה זוגתי לחיים ארוכים ואני עברנו הרבה בחיי הנישואין, בין השאר גם כמה יועצים זוגיים. אני אומר "כמה" כי היו ארבעה או חמישה כאלו, כל אחד תרם מניסיונו ועצותיו, וכל אחד מהם התייאש בתורו.
אני חושב שאחד מהם אפילו קפץ מהחלון בייאוש, אבל אני לא זוכר מאיזו קומה זה היה ומה מצבו כיום.
אחת העצות שקיבלנו במהלך הייעוצים הללו הייתה: לשמור על רעננות בחיי הנישואין! ועל כן, ברוח הרעננה הזו, אנחנו מוצאים כל פעם משהו חדש לריב עליו.
מה שמביא אותי בעקבות הדיון הפורה על העוף הסיני לדיון אחר שנערך מתישהו בבית מגורים מוכר ביישוב יד חנה שבעמק חפר, ולשון הדיאלוג ההוא כדלקמן:
"אני יכול לאכול את הסרדינים שעל השיש?" שאל הגבר המתגורר בבית ההוא.
"אלה לא סרדינים". ענתה האישה המתגוררת אף היא בבית ההוא.
"אלה דגים קטנים ששוכבים צפוף בקופסת פח קטנה", אמר הגבר. "בשבילי אלו סרדינים".
"בעיניך אולי, אבל הם לא סרדינים".
"אז אני יכול לאכול אותם?"
"את מה?"
"את הסרדינים האלה".
"אתה יכול, אבל הם לא סרדינים. הם שפרוטים".
היא בטח צדקה, כרגיל, ובכל זאת יצאתי מבסוט ובהרגשת ניצחון, שלא כרגיל, כי יהיו הדגים שבקופסה מה שיהיו – אכלתי את כולם.
כרגיל.
