רבים מתושבי הקיבוצים הצפוניים שהיו מפונים בשנה וחצי האחרונות שבו לקיבוצם בשבוע האחרון. לצד השמחה לחזור הביתה נותרו החששות מהאיום מלבנון, כעס שאסור היה לתת לזה לקרות ותקווה לשיקום פיזי ונפשי
*תמונה ראשית: קבלת פנים מרגשת לתושבי יפתח שחזרו לקיבוץ. צילום: ענת זיסוביץ חריט
ה-1 במרץ סומן על ידי מערכת הביטחון והמדינה כמועד חזרתם של תושבי הצפון המפונים לבתיהם. חוות דעת של גורמי צבא קבעה כי אין מניעה לחזרתם של תושבי הצפון ובהם הקיבוצים שבקו העימות, שפונו בתחילת אוקטובר 2023 על ידי המדינה לבתי מלון ברחבי הארץ. משפחות שיחזרו עד 7 במרץ, יקבלו מהמדינה תמריצים ומענקים, שילכו ויפחתו ככל שיעברו השבועות והחודשים.
כך, לאחר כמעט שנה וחצי בהם פונו מבתיהם, חזרו בסוף השבוע האחרון תושבי קיבוצים רבים לביתם. זאת על אף שבחלק מהקיבוצים יש פגיעות בבתים וברכוש, שמערכות החינוך עוד לא נפתחו כסדרן, שמשפחות רבות התחייבו על שכירות במקום אחר וילדיהן השתלבו עם תחילת השנה במערכות חינוך אחרות ויאלצו להתחיל מחדש. ומעל יופיו הפסטורלי של הצפון מרחף האיום של מה שעלול היה לקרות גם פה, איום שימשיך לחודשים הקרובים וגם לשנים הבאות.
הבעיה לא נפתרה
אלישע שחם (75) חזר לקיבוץ דן עם אשתו כבר לפני מספר שבועות. בתחילת המלחמה פונו תושבי הקיבוץ למלון, אך אלישע ואשתו בחרו שלא להתפנות. "אחרי כמה ימים לא עמדנו בלחץ של הילדים ובאמצע אוקטובר 2023 התפנינו באופן עצמאי". השניים התפנו למרכז האירוח של המרכז הרוחני "ברהמה קומריס", אליו משתייכת אשתו של אלישע, שם שהו מרבית תקופת הפינוי.
אלישע מספר שבמהלך התקופה הארוכה מחוץ לביתם, הגיעו מספר פעמים לקיבוץ, בעיקר כדי להצטייד.
"בחודשים שלושה האחרונים התגבשה ההחלטה לחזור והגענו לנקות את הדירה, שכשעזבנו אותה הייתה בעיצומו של שיפוץ חדר המקלחת".
למזלם הגדול של אלישע ואשתו, דירתם לא ניזוקה, על אף שיש בקיבוץ דירות שנפגעו, בעיקר מרסיסים ומפגיעות מיירטים, שפגעו גם בענף המדגה. "היו נפילות סביב לקיבוץ ובתוך הקיבוץ ורוב הפגיעות הן מהדף, מיירטים, רסיסים".
אלישע מספר שלאורך כל התקופה נשארו בה חברי כיתת הכוננות וקבוצה נוספת של חברים שבחרה לא להתפנות. כ-75 אחוזים מתושבי הקיבוץ התפנו למלון דן בחיפה, שם נפתחו גן ופעוטון עבור ילדי הגיל הרך ועיריית חיפה עשתה מאמצים גדולים לשלב את ילדי בתי הספר. בקיץ האחרון עזבו רוב המשפחות עם הילדים למקומות שונים בארץ. המבוגרים שנשארו במלון הועברו לדן פנורמה.
"הייתה תנועה של חזרה לכיוון הקיבוץ, בעיקר של תושבים בגילאי 60, 70, 80. רוב השכונה שלנו כבר מאוכלסת". אלישע מוסיף שכ-40 משפחות צעירות עברו בקיץ למרום גולן, שם השתלבו הילדים במערכות החינוך, כאשר תלמידי התיכון למדו בבית ספרם "הר וגיא" שמיקומו הועתק לראש פינה. בשבוע האחרון חזרו רבות מהמשפחות לדן, "הר וגיא" מתוכנן לחזור לדפנה לאחר חופשת הפסח.
איך ההרגשה לחזור?
"הבעיה לא נפתרה. רבים מהחברים מתכוונים לבנות ממ"דים כשהמדינה מבטיחה להשתתף במענק שיכסה חלק מעלויות הבנייה. כרגע אין מסמך רשמי, לא מתקומה צפון ולא ממשרד הביטחון, מה נקבל. הכל דיבורים ושמועות, אין ידיעה אמיתית אם נקבל מענק השתתפות לבנית ממ"ד. הרבה שאלות נותרו ללא מענה: האם הסכנה חלפה? האם ממשלת לבנון תעמוד בהסכם ולא תאפשר לחיזבאללה וכוח רדואן לחזור לגבול? האם צהל יצטרך להתערב? העתיד לוט בערפל. האם הסכנה נגמרה זה סימן שאלה גדול".
לא חסר כלום חוץ מהבית
מי שבחר לא לחזור בשלב זה לקיבוץ הוא בנו של אלישע-ירדן שחם (37), נשוי למאיה ואב לאביב בן השנתיים.
"יום אחרי 7 באוקטובר התפנינו באופן עצמאי להוריה של מאיה עד שהקיבוץ פונה לחיפה", מספר ירדן. חודשיים שהה במלון, מה שהיה מאתגר עם תינוק בן כמה חודשים וללא מסגרות חינוך.
לאחר מספר חודשים הגיעו לקיבוץ גבע ומאז הם שם, כבר מעל לשנה. "בגבע קיבלנו אותנו מדהים, שתי פנסיונריות דאגו לאבזור הדירה ולכל מה שצריך עם הרבה אכפתיות ולב גדול, זה לא מובן מאליו".
למצוא מסגרת חינוכית לפעוט התגלה כאתגר גדול, ולאחר ניסיונות ואכזבות הגיעו בחודש מאי שעבר למקום בו נמצא הילד היום. "במזל הגענו למקום מדהים וזה כרגע השיקול העיקרי. לילד טוב ואנחנו גם בסדר, לא חסר כלום חוץ מהבית. החלטנו להישאר עד סוף השנה".
ירדן ואשתו עובדים סוציאליים. לפני המלחמה עבד ירדן בחברה כמתאם טיפולים למתמודדי נפש באזור הצפון. "בעקבות המצב עבדתי מרחוק והיה מאתגר". בהמשך התחיל לעבוד כעצמאי כמטפל CBT ופתח גם קליניקה בגבע. כנראה שאין רע בלי טוב, הוא ואשתו ניצלו את ההזדמנות כדי להתפתח כעצמאיים. כאשר יחזרו לדן יצטרכו להתחיל שוב הכל מהתחלה. ובכל זאת מחכים ירדן ואשתו לחזור. "דן זה הבית, שם אנחנו רוצים לגדל את ילדנו, למרות שהביטחון התערער".
החיים בצפון הם חיים בסיכון
להתלבטות התושבים האם לא לחזור או לא ומתי נוסף גם השיקול הכלכלי, כאשר משפחות שיחזרו עד 7 במרץ יקבלו מהמדינה מענקים של אלפי שקלים. מבוגר שישוב לביתו יקבל מענק של 15,360 ש"ח, על כל ילד מענק של 7,680 ש"ח. בנוסף מעניקה המדינה "פיצויי עזובה" בגין נזקים לבית שעמד עזוב וניזוק לאורך התקופה (הכוונה אינה לבתים שנפגעו כתוצאה ישירה מהמלחמה אשר יקבלו פיצוי ממס רכוש)- מבוגר יקבל 10,000 ש"ח ובגין כל ילד 5,000 ש"ח. משפחות שיבחרו להישאר במלונות או במקום אליו התפנו- ינוכה להן מימון השהות מהמענקים.
עם רוני מוסקוביץ (34) שוחחתי לפני מספר חודשים. רוני, אימא לשתי בנות (6,4) מקיבוץ הגושרים, פונתה עם קהילת הקיבוץ למלון בבית אורן. בהמשך שכרו דירה בחיפה, ובקיץ נדדו למלון סלינה שבכנרת שם חברו לקהילה. "לא היה ברור אם הפינוי ימשיך ועד מתי והתלבטנו מה לעשות". לבסוף עברו לתל מונד, יישוב במרכז הארץ, שם שכרו בית בחוזה לשנה. רוני, שרוצה לחזור להגושרים, מתקשה להשתחרר מהחוזה. "אם לא נמצא מי שיכנס כשכר במקומנו- המענק ילך לשכירות. יש רבים בסיטואציה כמו שלנו שחתמו על חוזה שכירות לשנה כי אחרת אי אפשר היה למצוא דירה להשכרה", אומרת רוני שגם מבינה את מי שמשכיר את הדירות ונזקק להתחייבות.
רוני ובעלה כבר החליטו שהם חוזרים להגושרים. עכשיו יאלצו להוציא את הבנות ממסגרות החינוך בהן נקלטו השנה "לעשות קליטה מחדש. הקטנה לא זוכרת חברים, היא הייתה בת שלוש כשהכל התחיל. זו שבכיתה א' מחכה כבר לחזור, אבל זה שוב להתחיל מחדש, דמויות חדשות, קשיים".
איך התחושות עם החזרה לצפון?
"יש חששות. לא לשנים הקרובות דווקא, אלא לאלו שיבואו אחריהן. זו שאלה שאנחנו שואלים את עצמו כי החיים בצפון הם חיים בסיכון. ההיסטוריה מראה לנו שיש שחיקה מבצעית, ועם הזמן יש אדישות, תחזור 'הקונספציה'. זו החלטה לא פשוטה אם לחזור הבייתה. חשוב לנו לסגור מעגל ואם נחליט ללכת זה יהיה מרצון, אנחנו חייבים לעצמנו את הבחירה. עשינו חישוב מסלול מחדש, נדדנו והגענו למקום שטוב לנו בו, עם אנשים טובים. החזרה לצפון היא ברגשות מעורבים. חוזרים למקום שייקח זמן לשקם אותו- שירותים, קניות, מקומות בילוי, הכל יפתח לאט ובהדרגה. שאלה כמה נהיה מוכנים לספוג את חוסר הביטחון שבמצב ואת התחושה שתמיד נחיה על החרב. זו התחושה שמלווה. אנחנו קיבלנו החלטה לחזור בכל מקרה. יש חשש שעולה ומציף ומתהפכת הבטן אבל נעבור את זה, גילינו שאנחנו גדלים ממשברים".
אסור היה לתת לזה לקרות
גם עזרא דלומי, לשעבר כתב "זמן קיבוץ", חזר בשבוע שעבר לקיבוצו ראש הנקרה. קהילת ראש הנקרה פונתה למלון ברגבה, שם שהה לאורך התקופה.
"אני משווה את האווירה לשבעה" אומר עזרא. "7 באוקטובר קרה אסון. אחרי האסון יש שבעה ימים, תקופה בה מתארגנים לפני שמחליקים חזרה לשגרה. יש אווירה טובה. יש טפטופים של חזרה לקיבוץ, אני רואה שפורקים או שמנקים. בתקופה שהיינו מפונים היו לקהילה פעילויות בקיבוצים עורפיים והקשר נשמר. יש כמיהה חברתית לחזור, ויש הרבה בלתי נודע. כ'שנקום מהשבעה' נצטרך לדעת מה יהיה. אם לא תהיה תחושת ביטחון לא יודע מה יהיה. אנחנו קיבוץ שהיה פחות מטווח, חטפנו פחות, אבל לא פשוט להיות שנה וחצי מחוץ לבית, באותו חדר, בעל כורחך, למרות שניסו לעשות עבורנו הכי טוב. לא סבלנו במלון, אבל הייתה תחושת פליטות ותחושת טפילות. בלי לעבוד, רק מביאים לך אוכל ומביאים בידור. מי שלא עבד, חיפש מה לעשות עם עצמו".
עזרא כועס על עצם הפינוי. "אסור היה לזה לקרות. הושיבו אותנו על הגבול כדי לשמור לא כדי לברוח עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה. ככה הם ימשיכו לירות טילים ולמרר לנו את החיים עד אין סוף. ישראל צריכה למצוא לזה פתרון, שלא נהיה בעמדת חולשה. זו לא מלחמה של חיילים מול חיילים, אלא מי שיש לו יותר טילים, מי שהאוכלוסייה שלו יותר עמידה או יותר רגישה, זה לא מלחמות שהתרגלנו להם. צריך להרוס את המנהרה לפני שמסיימים לחפור אותה, להשמיד את הנשק לפני שהוא מגיע לידיים שלהם. אנחנו צריכים לתקוף ראשונים, לשתק את היכולת. קרה פה משהו שאני עוד לא יודע אילו השלכות יהיו לו על תחושת הביטחון. חלק מהקלות של הפינוי זה בגלל התרופפות הקשר לאדמה, חברי קיבוץ כבר לא חקלאים. מהמחשב אפשר לעבוד מכל מקום. אני משווה אותנו למושבניקים שחזרו למשק כמעט כל יום כדי לקטוף ולעבד את האדמה".
עזרא מספר שבנו חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ ונשאר בקיבוץ לאורך ימי המלחמה. גם אשתו ובנותיו לא חרדות לחזרתם. "יש אווירה טובה, יש כמה חברים שלא עזבו ושימרו את הנוי המרכזי כדי שלא נחזור לחורבה של ממש. המרפאה נפתחה, הפאב נפתח, הפרלמנט, יש שמחה. אחרי השבעה נראה מה יהיה ומקווה שיהיה טוב".
כוח חלוץ
"הכול התכנס יחד" אומרת אורית דגני דיניסמן משניר, מי שהייתה עד לא מזמן מועמדת לראשות המועצה הגליל העליון. השילוב בין אמירת הממשלה לסוף תקופת הפינוי לבתי המלון שחלקם סגרו, יחד עם פתיחת בתי ספר ומערכות גיל הרך בקיבוצים שפונו הביא חזרתם. בשבוע שעבר ובסוף השבוע האחרון לחזרתם של רבים מקיבוצי הצפון בצורה מרוכזת: יפתח, כפר גלעדי, סאסא, "ויש גם כאלה כמו ברעם שחזרו עוד קודם".
"אי אפשר להסתכל על כל הקיבוצים כמקשה אחת" אומרת אורית. "יש קיבוצים קרובים יותר לגדר הגבול כמו מלכיה או יראון, יש כאלה שנפגעו קשה כמו מנרה". ההבדל הגדול שהיא מסמנת הוא בין קיבוצים בהם המשיך המפעל לעבוד בימי המלחמה כמו בסאסא, שניר ודן, ובקיבוץ נותרו עובדי מפעל חיוניים, או עובדים בחקלאות בנוסף לחברי כיתת הכוננות. החברים שהמשיכו להתגורר בקיבוץ לאורך המלחמה שימרו את המערכות והשירותים פעילים גם אם מצומצמים.
אורית בעצמה התפנתה שבועיים לאחר תחילת המלחמה משניר למלון בנצרת ולאחר חודשיים עברה למלון באיילת השחר. לשניר חזרו כבר בקיץ. "אנחנו ללא ילדים קטנים. מי שבלי ילדים חזר קצת קודם, כסוג של כוח חלוץ להכנת המערכות לקראת פתיחת הקיבוץ". אומרת אורית ומציינת שוב את פתיחת מערכות החינוך- גיל הרך, בלתי פורמלי ובתי הספר, כגורם המרכזי לחזרת המשפחות הצעירות. "הרבה מהמשפחות הצעירות חזרו ויש גם כאלה שנמצאות במקומות שונים ברחבי הארץ ויחזרו רק בקיץ הבא, עם סיום שנת הלימודים הנוכחית".
פרט למערכות החינוך, שעתידות להיפתח בקרוב בקיבוצים, נערכו גם לתפעול מחודש של שירותים נוספים כמו מרפאה, מרכולית ועוד.
לצד קיבוצי קו העימות שפונו, ישנם במועצה האזורית גליל עליון קיבוצים שלא פונו ועברו טלטלה לאורך התקופה, בחלקם התפנו תושבים באופן עצמאי וגם שם לעיתים עבדו המערכות באופן חלקי. "זה ביצה ותרנגולת, ברגע שמערכות החינוך נפתחות אפשר לחזור ולפתוח את מערכות הבריאות, המכולית ועוד. גם חזרת התושבים לקרית שמונה משפיעה מאוד על אזור. השירותים שלנו שם ומי שאין לו רכב והוא לא נייד יש לו בעיה".
להניע כלכלה מקומית
כמי שפעילה באזורה דוחפת אורית לפתוח כמה שיותר מהר שירותים חיוניים, אבל לא רק. "גם תיירות, בתי קפה, מסעדות ועוד. האזור שומם, משמעותי להניע כלכלה מקומית ולתרום לפתיחת מערכות כמה שיותר מהר, זה מה שניסינו לעשות אצלנו בקהילה. משיקום פיזי של המקום, גם בעזרת מתנדבים, לשיקום של הבית, ולאפשר את חזרת התושבים".
השיקום איננו רק פיזי, אלא גם נפשי. ותיקים רבים פונו לדיור מוגן וחוו בדידות. קהילות התפזרו. "יהיה תהליך נפשי מורכב שצריך להיות מלווה חברתית ופסיכולוגית. תושבי המועצה נחשפו בזמן שהיו מפונים לרמת שירותים גבוהה, גם במערכות הרפואה גם במגוון חוגים, גם באיכות החינוך. תושבים פגשו משהו אחר וחובה לייצר שיוני מהותי בכל המערכות".
לגבי מקומות עבודה טוענת אורית לצורך בהעדפה מתקנת. "'מסלול ירוק' להקמה מחדש של עסקים. יש עסקים שכבר הודיעו שלא יפתחו מחדש כי זה קשה לשקם. התפקיד שלנו לשקם כדי שהתושבים יישארו. אנחנו צריכים לקבל רוח גבית מהמדינה, מה שיש כרגע לא מספיק".
אורית לא חוששת. לא מהנושא הביטחוני ולא שנטישת תושבים. "אני בת סאסא ויש גם שורשים בדן. אני 'ילדת מקלטים' וגם כשהיו לי ילדים קטנים במלחמת לבנון השנייה לא התפנינו. אני לא מרגישה לא בטוחה. עם זאת, צריך לדרוש המדינה למנוע, מה שהיה בדרום לא יהיה בצפון, שלא תחזור מדיניות ההכלה. לדאוג לביטחון. להבטיח תקווה לצמיחה מחודשת. אני מאמינה ש- 80 עד 90 אחוזים מתושבי הצפון יחזרו בעצמם. את עשרה האחוזים הנותרים אנחנו נחזיר. צריך שתהיה צמיחה דמוגרפית כדי לתת שירותים יותר טובים. עסקתי בזה בעצמי וזה מה שהיה לפני מלחמה. היה ביקוש גבוה לבוא לצפון וצריך לחזור לשם ולהגדיל את ההיצע, בהרחבות ובדיור בר השגה. יש הרבה עבודה. אני מאמינה שזה יקרה".
נפרדים מהארבל, אומרים שלום לחרמון
ענת זיסוביץ חריט נפרדת מהמלון בגינוסר וחוזרת הביתה ליפתח
ענת זיסוביץ חריט, יפתח
ביום שישי 28.2.25 עשיתי צ'ק אאוט במלון. מילאתי את טופס העזיבה עליו רשמתי בעט את תאריך ההגעה למלון אוקטובר 23 ותאריך העזיבה פברואר 25. פתאום התאריכים על הנייר היכו בי. לראות את השנים מופיעות שחור על גבי לבן. לא להאמין שעברו שנה וחמישה חודשים הרחק מהבית, בהם חיינו במלון. זה לא נתפס, ייקח זמן עד שאבין מה עבר עלי, על משפחתי ועלינו. ייקח זמן עד שאוכל לסגור את הפרק הזה מאחורינו.
בחודשים האחרונים, הייתי שותפה לצוות השולחן החברתי של יפתח בהובלתה של רונית סטרולוביץ, אשר עסק בחזרה הביתה. הצוות מורכב מבעלות תפקידים בקיבוץ: ירדן גיל, רכזת גיל רך, ויויאן הירש רכזת רווחה, אתי סויסה, רכזת תרבות ואנוכי בצח"י יחד עם מנהל הקהילה אלון יפה. עם הפסקת האש, הבנו כי החזרה הביתה תהיה מוקדמת יותר ממה שחשבנו וכי אנו חייבים להכין את עצמינו ליום החזרה ליפתח. רונית לקחה על עצמה את המשימה הגדולה לרכז את כל הקשור לחזרה. וכך הצוות התכנס כדי לחבר ולקשור את כל הקצוות. והיו המון קצוות. לשמחתנו, בכל קצה חיכו מתנדבים אשר באו לעזור ולהחזיר את קיבוץ יפתח לקודמתו. אם זה "מיזם בשישי" של בני משק אשר אינם גרים ביפתח אבל עלו כל שישי כדי לנקות ולסדר את חצרות הבתים הפרטיים, אם זה מתנדבים מנטפים ומקהילת מגל אשר עזרו בכל מה שצריך, עירית ת"א אשר שיפצה שלושה מבני חינוך, התנועה הקיבוצית, אחיות לטף יחד עם כל בעלי התפקידים ביפתח ועוד. רוח ההתנדבות והנתינה היא מדהימה ותודותינו לכל מי שלקח חלק בעשיה זו.
יום העלייה השני
את יפתח עזבנו בשמונה לאוקטובר 23. עזבנו? אולי המילה הנכונה יותר היא ברחנו. עזבנו את הבית ברגע, והשארנו הכול מאחור מבלי לדעת מתי נחזור ולמה נחזור. עם זאת מאותה השנייה שעזבנו את יפתח, היה לי ברור כי החזרה תהיה אחרת. דמיינתי בראשי את היום הזה, בו נוכל לחזור הביתה בראש מורם. רק לא הצלחתי לדמיין עד כמה היום הזה יהיה שמח. דמיינתי שיירה העולה מגינוסר ליפתח, כובשת את ההר כאותם חלוצים של דור הפלמ"ח שעלו בשנת 1948 ועד שנת 2023 מעולם לא חשבו שהם ייאלצו לעזוב את ביתם.
ביום שישי בבוקר, קישטנו את הרכבים בחניה של מלון נוף גינוסר בדגלים ובבלונים צהובים ולבנים. ילדי צאלון (ד' עד ו') הכינו לנו שלטים מרגשים של "יפתח זה הבית" אותם תלינו על הרכבים מקדימה. השיר "אני חוזר הביתה" התנגן בקול רם ופצחנו בריקוד ספונטני. יצאנו שיירה של מעל 20 רכבים, משפחות עם ילדים בדרך הביתה. נפרדנו מהארבל ונסענו צפונה, אל ההר שלנו. כל הדרך צפרנו ונופפנו לשלום תוך כדי זה שאנשים אשר נסעו בכביש, צפצפו לנו בחזרה. מצאתי את עצמי מחייכת באמת, חיוך של אושר ושמחה. בצומת כח, חברו אלינו רכבים נוספים מיפתח וכך עלינו שיירה של מעל 30 רכבים להתיישב מחדש ביפתח. זהו יום העלייה השני של יפתח. בשער חיכתה לנו קבלת פנים חמה של התושבים אשר חזרו ליפתח ויחד עם להקת מתופפים קיבלו אותנו בשירה רמה ותקיעות שופר. האושר הורגש באוויר. איזו שמחה לחזור הביתה, איזו התרגשות. הפנינג חגיגי נערך ברחבת חדר האוכל וחולק שי צנוע של "ברכת הבית היפתחית" אותה כתבה בת ארז יוגב (כתבת "זמן קיבוץ"). אחרי שנה וחמישה חודשים הרחבה היתה מלאה באנשי ונשות יפתח ובעיקר בילדים אשר רצו והתרוצצו בשבילי הקיבוץ. כמה זה היה חסר, שלום חרמון התגעגענו לראות אותך ניבט אלינו מהחלון.
