חבר דגניה ב' (התובע) החנה את רכבו בקיבוץ בסמוך לעץ ברוש. בסערה שהתחוללה נפל העץ על הרכב וגרם לו נזק. על העץ טיפס צמח גדול שהתפשט עליו כמו "מפרש", שיצר התנגדות מוגברת לרוח.
עצים אחרים בסביבה נגזמו או נכרתו אך הברוש שקרס היה היחיד שלא טופל, טען התובע, ותבע פיצויים מאגודת מתיישבי דגניה ב' (הנתבעת).
הקיבוץ ביצע גיזום וכריתה מבוקרת של "עצים חולים-מאפירים". הברוש שקרס היה "ירוק", ולא נזקק לטיפול, השיב נציג הקיבוץ והסביר שהגיזום בוצע ב"עצים עם כיפה גדולה, להם ענפים ארוכים וכבדים שעלולים ליפול ברוח", אך "עצי ברוש לא נופלים".
הקיבוץ הודיע לחברים ביום הסערה להימנע מלהחנות את רכביהם בסמוך לעצים. הייתה זו רוח חזקה וחריגה, כוח עליון בלתי צפוי, טענה הנתבעת וביקשה לדחות את התביעה.
פגעי מזג האויר אינם "כח עליון" במובן המשפטי שפוטר מאחריות, הסביר הרשם הבכיר מוהנד חליאלה, מבית משפט לתביעות קטנות בטבריה. כח עליון הפוטר מאחריות הוא כזה שלא ניתן לצפות אותו באופן סביר.
הברוש, מצא הרשם, התנשא לגובה 15 מטרים. הוא "נעטף" בצמח מטפס שהגדיל את כוח ההתנגדות של העץ לרוח והגביר את סכנת הנפילה.
העץ הפך ביום הסערה לדבר מסוכן. הקיבוץ לא הוכיח כי נקט אמצעים למניעת הנזק, ולא הראה שההחלטה להשאיר את העץ על כנו הייתה "מקצועית וסבירה".
נהפוך הוא, מדברי הקיבוץ עלה כי היותו של העץ "ירוק ולא יבש" היוותה סיבה שלא לגזום או לכרות אותו "מבלי שנתנו את הדעת לגובהו החריג של העץ, לצמח שטיפס עליו, לקשיחות הקרקע והשיפוע שלה.
האזהרה שהוציא הקיבוץ לתושביו להימנע מהחניית רכביהם מתחת ובסמוך לעצים, הייתה טובה וראויה (מה עוד ש"מי שפרסמה את האזהרה הייתה אשתו של התובע"), אך עדיין אין בה "לשלול את האחריות הגלומה בהחלטה להשאיר את העץ על כנו רק בגלל שהוא ירוק".
"הקיבוץ אינו מקום צפוף ולא קשה למצוא חניה בטוחה ביום הסערה. לו הרחיק התובע את הרכב מהעץ, הרכב לא היה נפגע", אמר הרשם ופסק שגם התובע עצמו אָשֵׁם בנזק שנגרם לו ("אָשָׁם תורם") בשיעור 35 אחוז, כלומר יש להפחית את "רכיב האָשָׁם העצמי" שלו מסכום הפיצויים שייפסקו לו. שורה תחתונה: התובע יקבל פיצוי בשיעור 65 אחוז מסכום הנזק שנגרם לו.
האם הקיבוץ אחראי | צילום: עידן בן שלום
