איזו תנועה קיבוצית נענתה הכי הרבה לצורכי הביטחון בשנותיה הראשונות של המדינה? מי הפקיד את הארכיון האישי שלו ביד טבנקין? למה זעם אפרים סנה, בנו של משה סנה, על "הספר האדום"? ד"ר אהרון (רוני) עזתי מבית העמק, המנהל הפורש של ארכיון יד טבנקין, בריאיון פרידה
ביום ראשון, 6 באוגוסט 2023 יתקיים ביד טבנקין בסמינר אפעל אירוע מיוחד שהוקדש לד"ר אהרון (רוני) עזתי, שסיים 36 שנות פעילות ביד טבנקין, חמש שנים כחוקר ו-31 שנים כמנהל הארכיון. באירוע יישאו שלוש הרצאות בנושאי הארכיון וההיסטוריה, ויסופרו סיפורים קצרים על רוני מפי שותפיו לדרך. נעמיקה ציון, מארגנת האירוע, מספרת שבמהלך ההרשמה גם אלו שאישרו את בואם לאירוע וגם אלו שהודיעו שלא יגיעו דאגו להוסיף לתשובתם העניינית שבחים רבים לרוני, על מסירותו לארכיון, על השירות האדיב שהם קיבלו ממנו, ועל האווירה הטובה והנעימה שהוא השרה במקום.
בין צורכי הצבא לצורכי המשק
עזתי (70), חבר קיבוץ בית העמק, נשוי, אב לארבעה וסב לשמונה, הגיע לבית העמק בגרעין נח"ל של תנועת הצופים, ובתחילת דרכו בקיבוץ עבד ברפת וריכז את הלול. לאחר מכן למד היסטוריה של עם ישראל, לימודי ארץ ישראל וחינוך באוניברסיטת חיפה ובמכללת אורנים, ובמקביל היה פעיל בוועדות בקיבוץ בתחומים חברתיים ובתחומי החינוך והנעורים. בהמשך ניהל את בית הספר המקומי, ורצה להמשיך בלימודים האקדמאיים. לקח הרבה זמן עד שאישרו לו, ובמהלך הזמן הזה נוצר קשר מקרי בינו לבין אנשי יד טבנקין, שביקשו ממנו לערוך מחקר על דרכה של תנועת הצופים לקיבוץ. הנושא הזה עמד במרכז הלימודים שלו לתואר שני.
ב-1987, לאחר שסיים לנהל את בית הספר בבית העמק ונבצר ממנו מסיבות בריאותיות לעבוד עבודה פיזית, הוא נענה להצעה לעסוק במחקר ובהוראה ביד טבנקין ובסמינר אפעל. בעידוד אנשי יד טבנקין למד עזתי לתואר שלישי, ונושא הדוקטורט שלו היה יחסי התנועות הקיבוציות והצבא בעשור הראשון למדינה. "לימים זה יצא גם כספר: 'לפקודה תמיד אנחנו? התנועות הקיבוציות והצבא 1948 – 1957", הוא מספר, "ואני מאוד שמח שלמרות שעסקתי באירועים שקרו לפני 70 שנה, הספר הזה מאד מצוטט בהרבה מקומות ומתייחסים אליו עד היום".
מה הממצאים העיקריים של המחקר הזה?
"המחקר משווה בין ארבע התנועות הקיבוציות: איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי והקיבוץ הדתי, בהתייחסות לצבא. הוא עוסק בכל מיני רמות: הפרט מול הקיבוץ ומול התנועה, הקיבוץ מול התנועה, הצבא, הממשלה, ובפרמטרים שונים כמו גיוס לצבא קבע, גיוס ליחידות מיוחדות, נח"ל ועוד. באותן שנים שלאחר הקמת המדינה היה השבר הגדול של התנועות הקיבוציות, ונוצר מתח בין הרצון של הצעירים להמשיך לשרת בקבע וביחידות מיוחדות לבין הצרכים המשקיים והחברתיים של הקיבוצים, ומתח נוסף בין הרצון של משרד הביטחון להקים הרבה היאחזויות שיהפכו לקיבוצים לבין התנועות שרצו להשלים את הקיבוצים הקיימים שהידלדלו באותן שנים מכוח אדם".
איזו תנועה קיבוצית נענתה הכי הרבה לצורכי הביטחון?
"באופן טבעי איחוד הקבוצות והקיבוצים, שהייתה הכי קרובה לשלטון מפא"י. הגישות כלפי הצבא היו מאוד דומות בכל התנועות, אבל עליהם המדינה הצליחה יותר ללחוץ".
דרך ארוכה לדיגיטציה
יד טבנקין נוסד ב-1980, עם הקמת התק"ם, כמכון לתיעוד, מחקר ועיון של הקיבוץ, ההתיישבות, תנועת העבודה ותנועות הנוער. הארכיון מהווה בסיס רחב של הפעילות, ומלבדו יש במכון מחקר ענף בכל הנוגע לקיבוץ ולחברה הישראלית. בעבר המחקר היה יותר בתחום ההיסטורי, וכיום הוא בתחום החברתי. תוצרי המחקר מודפסים במאות ספרים, והם מאוד נחשבים בארץ ובעולם. הידע מופץ גם בכנסים וימי עיון הנערכים במקום או ברחבי הארץ. בנוסף לכך מתקיימת במקום גם פעילות תרבותית, וגם פעילות של תנועות הנוער.
עזתי התמנה למנהל הארכיון ב-1992, ולאחרונה הוא העביר את התפקיד למחליפתו ד"ר מאשה זולוטרבסקי-בר. "הגעתי במקרה לניהול הארכיון", הוא מציין, "עסקתי במחקר ואז יהודה הראל, שהיה מנהל יד טבנקין, הכניס שלושה אנשים צעירים יחסית לארכיון. לפנינועבדו שם אנשים מדור הוותיקים, שהיו מאוד מסורים אבל היו בעשור התשיעי לחייהם ולא היו מקצועיים מספיק. ארכיון זה מקצוע שצריך ללמוד אותו, ואז לא הייתה גישה מקצועית. הייתה גישה עניינית ורצינית מאוד, אבל לא מקצועית".
הדימוי של הארכיון הוא חדר עם אלפי תיקי קרטון שמכילים גזירי עיתונים ומסמכים. איך נראה הארכיון בעידן הממוחשב?
"החומר המקורי בארכיון רובו היה בנייר, והוא כלל בדרך כלל מסמכים כמו פרוטוקולים או מכתבים שלא נמצאים במקום אחר. לא הייתה לנו דרך להנגיש את החומר הזה, חוץ מאשר לאנשים שהגיעו לחדר העיון ביד טבנקין. לפני 15 שנים יצרנו קטלוג הנגשה אינטרנטי משותף עם יד יערי ומורשת בגבעת חביבה ועם מכון שיטים בבית השיטה, שמאפשר לאנשים לדעת מה יש בכל ארכיון. קפיצת המדרגה של הצגת החומר עצמו באינטרנט דורשת משאבים אדירים שלצערי אין לנו, ולכן זה נעשה חלקית בכל פעם שהצלחנו להשתלב בפרויקטים ממשלתיים או אחרים. לאט לאט אנחנו עוברים תהליך של המרה מאודיו ווידאו למדיות דיגיטליות, ואנחנו סורקים את החומר מהנייר ומעילים אותו לאינטרנט.
הבעיה בתהליך הזה היא לא הטכניקה, אלא העובדה שברגע שמסמך עולה לרשת זה נחשב כפרסום, ואנחנו חייבים לעמוד בחוקים ובעיקר חוק הגנת הפרטיות. זה דורש מאיתנו לעבור על כל מסמך, ולבדוק אם אין חשש לפגיעה בפרטיות. נושא נוסף הוא זכויות היוצרים. אסור לנו להעלות חומרים כמו תצלומים, אם לא קיבלנו אישור מהצלם שהוא בעל זכויות היצורים. בזמנו הגיעו אלינו העיתונים של 'ידיעות הקיבוץ', אבל זכויות היוצרים על התצלומים לא היו בידי העיתון ולא בידי התנועה הקיבוצית, ואנחנו לא יכולים להשתמש בתצלומים האלו כי עדיין לא הגענו לבעלי הזכויות.
הדרך עוד ארוכה בנושא הדיגיטציה. הצלחנו בשנת המאה לקיבוץ לשכנע את ממשלת ישראל לתמוך בהעברת ארכיון האיחוד והתק"ם מחולדה לאפעל וגם לבצע דיגיטציה שלו, ולפני ארבע שנים הצלחנו שוב לקבל תקציב ממשלתי לדיגיטציה בנושא תנועות הנוער והפלמ"ח".
למי מיועד הארכיון?
"בגדול הארכיון אמור לשרת את הציבור הרחב. קודם כל הוא משרת את הגופים המפקידים בו מסמכים כמו התנועה הקיבוצית, תנועות הנוער, עמותות או אנשים פרטיים. בתנועה הקיבוצית ובתנועות הנוער אין מגנזה, אין שלב ביניים בין המשרד לארכיון, והחומרים מועברים אלינו באופן שוטף. דבר שני, הארכיון משרת את חברי הקיבוצים שלפעמים צריכים אישור על פעילות בתנועה או החלטות תנועתיות שהם מתעניינים בהן, ואת הקיבוצים שמחפשים חומרים בעיקר בנושאים של קרקעות, זכויות, תוכניות פיזיות ועוד. בנוסף אליהם הארכיון מיועד לחוקרים שיודעים מה הם רוצים לחקור. זה יכול להיות סטודנטים וחוקרים אחרים מהארץ ומחו"ל. בעשור האחרון מגיעים אלינו הרבה במאים תיעודיים ועלילתיים שמשתמשים בחומר התיעודי שיש לנו, ומגיעים גם סופרים, אוצרי תערוכות, ומדריכים בתנועות הנוער בארץ ובחו"ל. השאיפה שלנו היא שכל החומרים יהיו נגישים באינטרנט, ואז צרכני הארכיון מהארץ ומהעולם יכלו להגיע אליהם בלי להגיע פיזית אלינו. אנחנו מתקדמים לזה בשנים האחרונות".
"הספר האדום": מעוות את הזיכרון
האם נושא הקיבוץ עדיין מעניין חוקרים צעירים מהארץ ומחו"ל, או שבעיקר עוסקים בו המכונים התנועתיים?
"אני לא יודע אם זה בגלל השינויים שהקיבוץ עבר, אבל המחקר עליו רב ומגוון יותר. יש הרבה מאוד חוקרים צעירים מתחומי ידע שונים, בעיקר בארץ, שעוסקים בנושא הקיבוץ. יש לנו פורום חוקרים שמנהלי המכונים התנועתיים מרכזים אותו, והוא מתכנס אחת לחודש וחצי במהלך השנה וגם מקיים כנס שנתי שנמשך יומיים. בפורום הזה חברים גם אנשים צעירים שחוקרים את הקיבוץ".
כשאני שואל את עזתי על חלוקת העבודה בין יד טבנקין ליד יערי, הוא מציין שיש שיתוף פעולה אבל מספר שאת מיזם הקטלוג הממוחשב המשותף יד יערי הפסיקו, והם עברו לפעילות דרך אתר האינטרנט של יד יערי. "זה היה מסיבות שלהם", הוא אומר, "ואנחנו קיבלנו את זה כעובדה אחרי שזה התבצע. יד יערי ממשיכים לטפל בתנועת השומר הצעיר בארץ ובעולם, והם ארכיון פעיל שלהם. הם גם ממשיכים לקבל עלונים של קיבוצי הקיבוץ הארצי לשעבר. שני הגופים המפקידים מסמכים בארכיון יד יערי הם קיבוצי הקיבוץ הארצי ומרצ. בכל שאר התחומים של התנועה הקיבוצית מאז שהיא התאחדה, אנחנו מטפלים ביד טבנקין".
איך אתה מתייחס לסגנון כתיבתו של אסף ענברי שכותב על אנשים מזוהים, כמו טבנקין, יערי וסנה ב"הספר האדום", ומרשה לעצמו לערבב עובדות היסטוריות אמיתיות עם סיפורים בדויים שהוא מדביק להם?
"מאוד קשה לי עם זה. אני היסטוריון ואני מכיר את הדמויות שעליהן הוא כותב. אני מבין שהספר שלו הוא מאוד פופולרי, ושהוא מגיע לציבור רחב שלא הכיר קודם את האנשים האלו, אבל זה יוצר אצל הקוראים תחושה שהוא מתבסס על עובדות וזה לא נכון. היות שהוא מערב מציאות ובדיון, לי זה גורם לקושי. רק אתמול היה אצלי אפרים סנה, הבן של משה סנה, והוא רתח על הספר. אני אמביוולנטי ביחס לסגנון הכתיבה הזה. מצד אחד, זה טוב שכותבים על דמויות היסטוריות, ומצד שני הוא מעוות את הזיכרון ההיסטורי שלהם. גם בספר הקודם, 'הביתה', שמתאר את ותיקי קיבוץ אפיקים, התחושה היא שהוא מוריד מערכם של אותם אנשים. מותר לבקר, לכתוב על חולשות, על פגמים בהתנהגות של אנשי ציבור, אבל זה מעוות בצורה שפוגעת בזיכרון ההיסטורי כי רוב האנשים קוראים את הספר הזה ולא מכירים את האמת".
הארכיון האישי של משפחת רמון
לא רק חומרים הנוגעים לקיבוצים, לתנועות ולעמותות נמצאים בארכיון יד טבנקין. יש בו גם 450 ארכיונים אישיים, רובם של חברי קיבוצים, אך גם של אנשים אחרים ובהם יוסי ביילין ומשפחת רמון שבחרו להפקיד את האוסף האישי שלהם בארכיון מקצועי ואמין שעליו הם סומכים. "רוב הארכיונים האישיים הם של חברי קיבוצים שהיו פעילים מחוץ לחצר הקיבוץ במסגרות תנועתיות, פוליטיות, ביטחוניות ועוד", מסביר עזתי, "יש גם ארכיונים של אנשים שהיו קרובים לקיבוץ המאוחד ולתנועת העבודה, ויש גם ארכיונים של אנשים שהחליטו להפקיד אותם אצלנו, לא תמיד ביוזמה שלנו, והם מרגישים שזה הבית שלהם. הקשר שנוצר עם מפקידים, הופך להיות בהרבה מאוד מקרים קשר אינטימי, ולפעמים הוא נמשך על פני מספר דורות. לדוגמה, מישהו שהפקיד את הארכיון שלו לפני 50 שנה, והילדים שלו מרגישים שזה חלק ממנו. יש בארכיון שלו באופן טבעי דברים אישיים ומשפחתיים מרגשים, והקשר עם המפקידים האלו הופך להיות הדוק כל כך ואנחנו למעשה הבית שלהם. יש לנו כל יום סיפורים כאלו. למשל, משפחה שבה שני ההורים היו פעילים מאוד בקיבוץ שלהם ובתנועה הקיבוצית, ונהרג להם אחד הבנים במלחמת יום הכיפורים שהיה כבר נשוי ובלי ילדים. כל ההתכתבות שלו איתם והפעילות שלו כאדם צעיר, זה הזיכרון שנשאר להם ממנו והוא היה חלק מהם. ההורים הלכו לעולמם והאחים של אותו חלל מלחמה התלבטו איך לשמור את הזיכרון, והחליטו להביא אלינו את התיעוד המקורי שנשאר ממנו. הם ידעו שאצלנו החומר יישמר טוב מבחינת התנאים הפיזיים, אבל מעבר לזה שדמותו תמשיך להתקיים. זה לא נמצא רק במגירות סגורות בבית בקיבוץ, אלא זה זמין ונחקר ומשמש לצרכים חינוכיים".
שמעתי שחוץ מלנהל את הארכיון עסקת גם בתחזוקת המבנה הישן בעת הצורך.
"אני טיפלתי בכל התחומים. אנחנו עמותה מאוד דלת משאבים, אין לנו בעלי מקצוע נוספים, וכמו שגירפתי זבל ברפת תיקנתי לפעמים דברים בבניין הארכיון. זה האופי שלי. לעשות מה שצריך".
מה התוכנית שלך להמשך? אולי תהיה שיפוצניק?
"לא. אין סיכוי. ראשית, בשנים האחרונות כמעט לא עסקתי במחקר, אז אני אחזור לחקור בנושא שיהיה קשור לקיבוץ. שנית, מחליפתי בניהול הארכיון ביקשה ממני לסייע לה בכמה תחומים, ובעיקר בהמשך הקשר עם מפקידים ישנים וחדשים. שלישית, אחרי כל כך הרבה שנים שבהן הייתי רחוק מהבית, אני אבלה יותר עם המשפחה ובעיקר עם הנכדים".
