בניגוד למצב בקיבוצים, הרפת במושבים היא בעיקרה רפת משפחתית, שסוגיית דור ההמשך שלה, עולה כל הזמן וקריטית במצבים מסוימים. יוני דמרי, בן ממשיך ברפת משפחתית במושב גילת בצפון הנגב, חווה על עצמו את הדילמות שמלוות את העברת השרביט ומשתף את כולנו בפרטים של הסוגיה
רבות דובר על ה"בן הממשיך" ברפת המושבית, שכן נושא זה מורכב, הן ברמה המשפטית והן ברמה המשפחתית. הנושא טומן בחובו דילמות כלכליות, מוסריות וקונפליקטים מאתגרים מאוד, שאותן יוכלו להבין, ככל הנראה, רק מושבניקים.
בעבר נשאלתי מה הכוונה בן ממשיך? עניתי כי אחת הבדיחות הנפוצות מספרת, שבן ממשיך הוא הבן שממשיך לישון, אחרי שאבא סיים את חליבת הבוקר.
במציאות, הדברים נראים מעט אחרת. בהמשך, אנסה להעביר את הדילמות מנקודת מבטו של "הבן הממשיך". כמוכן, אנסה להביא ממחשבותיהם של הורים בעלי מכסות ומהדילמות הקשות שלהן.
על פניו, חלומם של הרבה אנשים הוא לעבוד בעסק ששייך להם, האם זה גם חלומנו?
לשם הבהרת הסיטואציה, נתאר לעצמנו רפתן, לא צעיר, בגיל ה-60 פלוס, שמתחיל להבין שהרפת של היום, זה כבר לא פינת החי שהייתה לו בעבר ולשם כך, הוא צריך עזרה.
אז נכון ש"לאדם מן היישוב", ייראה הכי הגיוני, לשכור עובד צעיר שיסייע לו ובכך יבוא העניין על מקומו בשלום, אך ברפת בפועל, לא כך הם פני הדברים.
האב, מן הסתם, רואה בעסק את מפעל חייו והוא איננו מוכן להפקיד אותו בידי זר, אלא בידי אדם שיהיה בטוח שינהג ברפת ובפרות כבשלו. שיהיה אכפתי ויעשה "סיבוב ברפת" בכל יציאה מהבית או בחזרה מנסיעה.
שיהיה זמין להמלטות בכל שעה, שלא יבקש חופשה בשבת או בחג ושחלילה, לא ייקח חופש מחלה ועל כן, האיש הכי מתאים מבחינתו למלא משימה זו הוא בנו. אם בעבר נהוג היה לקחת למשימה זו את הבן שרצה הכי הרבה, היום ההחלטה קשה יותר.
הצעירים של היום – הבן הממשיך מושב
מעטים היום הילדים שמלכתחילה מעוניינים להיכנס אל הרפת מבחירה ויש לכך הרבה סיבות – החל מהעתיד הלא ברור של הענף, דרך הפיתויים שממתינים מחוץ למושב ובמיוחד, כאשר התחבורה כ"כ מפותחת, שבשעת נסיעה אחת של רכבת, אתה מגיע בקלות ממכון החליבה במושב אל המשרד הממוזג במרכז ת"א.
כך יכולים הילדים ליהנות מאיכות החיים במושב ומהעבודה כשכיר במרכז הארץ. לא זו בלבד, שהרפת איננה עוד משאת נפשו של כל ילד במושב, אלא שהדרישות השתנו מאז והרפת של היום, דורשת עובדים חכמים יותר, מוכשרים יותר.
כאלה, שיש להם יכולת לבצע מספר רב של פעולות וכל זה, למשך כל שעות היום, בכל שבעת ימי השבוע ובכל ימות השנה, מבלי להתלונן (או להתלונן בידיעה שזה לא יעזור ממש). על כן, מספרם של המתאימים ירד באופן דרסטי ונותרנו עם דילמה לא פשוטה, לבנים בכלל ולבנים המוצלחים יותר, בפרט.
אם לא יהיה בן ממשיך
אין זה סוד, שהורה שלא ימצא בן שיסכים למלא את מקומו, ייאלץ ביום מן הימים, לחסל את הרפת, עם כל הקושי הכרוך בהחלטה. שכן, אני לא מכיר הרבה רפתנים שיודעים לצאת לפנסיה.
כמוכן, בחלק לא קטן מהמקרים, יודעת המשפחה המורחבת שברגע שהרפת תיסגר, יחל שעון החול לספור את שנותר לאב או לאם המשפחה לחיות – גם אם לא נעים לומר, זו המציאות.
ברגע זה, מתחילה הדילמה הלא פשוטה של הבן, שיכול או מסוגל למלא את החלל העצום, שמשאיר ההורה שמחזיק את המשק. מצד אחד, הוא רוצה להגשים את עצמו, לנסות את מזלו בעולם הגדול, לכבוש יעדים ולהגיע להישגים, שהרי לא סתם הוא למד באוניברסיטה או עבר הכשרות כלשהן.
אך מצד שני, הוא לא רוצה לראות את מפעל החיים הזה יורד לטמיון ואת הוריו שוקעים בדיכאון, כאשר יש לו את היכולת לסייע להם.
ומה אם אשתו בכלל לא מעוניינת שהוא ייכנס לזה? לעבוד עם ההורים, לעבוד 7 ימים בשבוע ולהיות זמינים כל יום, כל היום, למקרה חירום. מה מקומה של בת הזוג, בהחלטה שכזו?
בהנחה שהבן החליט לוותר על החלומות שלו ולהירתם למשימה, עומדות לפניהם שנים לא פשוטות
הבן שהגיע אחרי שעבד "בחוץ", לעיתים ניהל ואף למד, חוזר למשק ומגלה שההתנהלות שונה מזו שהכיר בחוץ. מי מקבל החלטות? איך בכלל מקבלים החלטות במשק? מי קובע איך משקיעים, במה משקיעים מתי וכמה?
אחרת הוא קטן, עד לא קיים בכלל ועל כן, עולה כאן שאלה מאוד קשה – כאשר יבוא יומם של ההורים, למי תהיה שייכת הרפת?
הרפת היא מקום העבודה של הבן ואילו הרפת, המכסה ושאר הציוד מחוברים כמקשה אחת למשק, שהוא הבית ובכלל השטח שעליו עומדים הבית והרפת.
אין זה סוד, שמחיר המשקים מאמיר משנה לשנה, עד למצב שבו בימינו, המשק הופך להיות נכס שעובר מדור לדור ומעטים המשקים שנמכרים ל"זרים".
מה עושים במצב כזה, שבו רוצים ההורים להוריש לבן את הרפת, הן כדי להודות לו על שוויתר על חלומו וסייע במאמץ המשפחתי לשמור על מפעל החיים והן, בשל העובדה, שהוא לא יוכל לרכוש אותו מהאחים שלו ועל כן ייאלץ למכור את הכל, להתחלק עם אחיו, לראות את מפעל חייו של האב וכעת גם שלו, נכנעים למלחמת אחים ולנסות להמציא את עצמו מחדש בגיל 60-50, אחרי שהשקיע את כל חייו ברפת.
האם על ההורים להוריש לו את המשק? האם עליו לחלוק אותו עם אחיו? מה נכון לעשות? מה הכי הוגן ומה הפתרון שישאיר את כל הילדים מאוחדים אחרי מותם של ההורים?
לצערי, אין לי תשובה אחת, חד משמעית, אבל בקשה אחת כן יש לי מההורים – אל תשאירו את הנושא פתוח ואל תחליטו "לא לקבל החלטה" גם אם היא מאוד קשה, שכן לאחר לכתכם הדברים יהיו קשים שבעתיים.
יש גם יתרונות רבים בעבודה עם ההורים במשק
לצד כל הדילמות והאתגרים, יש כמובן יתרונות רבים בעבודה לצד ההורים במשק המשפחתי. יש לי חברים, שחלומם הוא לשבת לאכול צהריים עם אבא, סתם באמצע השבוע, ואני יושב איתו לכל הפחות פעמיים ביום וזה עוד לפני שספרתי את מספר כוסות הקפה, שאנחנו יושבים לשתות יחד במהלך היום.
יש את הבדיחות ששייכות רק לנו, את הצחוקים שלנו שבארוחה המשפחתית אף אחד לא ממש מבין ואת הרגעים הקטנים שלנו שאקח איתי לכל החיים. החוויה הזו של העבודה המשותפת, כאשר לומדים להתגבר על הכל ומגיעים להישגים, היא הנאה שקשה לתאר.
כמובן, שכל זאת לצד הצד המקצועי, שבו יש שיתוף פעולה, שיש על מי לסמוך ולעולם לא קיים החשש – "האם לאדם שעובד איתך באמת אכפת מהמשק כמו שלך אכפת ? " ועם הגישה הזו שירשנו, ככל הנראה, הבן הממשיך שלי הוא רק עניין של זמן.
לבנים הממשיכים החדשים שבינינו, למרות שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים הכל, תנו להורים להשמיע. עם הזמן גיליתי שאין לי בעלות על הידע ושהניסיון שלהם שווה הרבה יותר.
כמוכן, תבחרו היטב את "המלחמות" ותשמרו אותן לאירועים משמעותיים יותר. נסו לעיתים להסתכל על הדברים מנקודת המבט של ההורים ותאמינו לי, שהחיים שלכם יהפכו לקלים הרבה יותר.
הבן הממשיך מושב | צילום: אלבום משפחתי
