גד"ש "יבולי גשר" הינו הגד"ש הגדול בארץ מבין משקי הגד"ש השיתופיים. הוא גד"ש מתקדם ומצליח, עם מיכון וטכנולוגיה חקלאית מתקדמת ומאופיין בדינמיות רבה וגיוון תחומים ופעילויות. את הגד"ש מנהל יותר מעשור רן שנולד בקיבוץ, דור שני בגד"ש
הגד"ש הגדול בארץ
"ההיסטוריה שלי מתחילה ונגמרת באותו מקום, אני דור שלישי למקימי הקיבוץ. אבא שלי היה מהילדים הראשונים שנולדו לגרעין המייסדים. עבד בפלחה הרבה שנים עד שעבר לתעשייה בשנת 81. אמא שלי עלתה מטורקיה בגיל 7-8."
"במלחמת השחרור פינו את כל ילדי הקיבוץ מהאזור והעבירו אותם לתל אביב כי היו הפצצות ולחימה בכל האזור.
אח של אמא שלי שכבר היה בפלמ"ח הביא אותה לקבוצת הילדים, ובתוכם אבא שלי, והשאיר אותה אצל המורה שתגדל בקיבוץ. שם הורי נפגשו לראשונה."
"הילדים גדלו אז במוסד וביקרו את ההורים אחת לכמה ימים, כך שההורים שלי גדלו יחד, אחרי כמה שנים ההורים של אמא שלי עברו להתגורר בקיבוץ."
"אחרי שההורים שלי התחתנו נולדו להם 4 ילדים, אני הצעיר שבהם. מאז ומתמיד אהבתי והתעניינתי בטרקטורים וכילד עבדנו בגד"ש פעם בשבוע ובכל החופשים."
"אחרי הצבא עבדתי בחברה חקלאית קבלנית כדי לטייל בחו"ל, אחר כך חזרתי לגד"ש ועבדתי בהשקיה. ריכזתי את ההשקיה 10-11 שנים וכשמנהל הגד"ש עזב, החלפתי אותו, ומאז אני מנהל את הגד"ש כ- 12 שנים."
"אני נשוי ללימור, אבא ל-4 ילדים: עומר בן 15, רוני בת 12, אורי בן 8 וענבר בן שנתיים".
קצת רקע על הגד"ש.
"גד"ש גשר – גידולי שדה רוחמה", הוקם בשנת 2000. בשנת 2020 צירפנו את גד"ש חצרים ובנינו שותפות לה קראנו "יבולי גשר", ובאוגוסט השנה הצטרף גם גד"ש דורות ליבולי גשר, זאת לאחר שלוש שנים בהן, כהכנה לתהליך השיתוף, שימשתי כיו"ר הגד"ש.
שני המשקים העבירו את הפעילות והעובדים לכאן לרוחמה. עם תהליכי השיתוף האחרונים הגד"ש הפך לגד"ש הגדול בארץ מבין הגד"שים של המשקים השיתופיים וכולל כ-42,000 דונם בשלוש מחלקות: פלחה (בעל): חיטה, שעורה ומזון לבע"ח (קטניות, תירס, לפתית, חריע וגידולי מחזור נוספים), ירקות (שלחין): בעיקר תפו"א ובנוסף גזר, כרוב, שומר וגידולי תבלין פפריקה ורוזמרין ומחלקה של מטעים: אבוקדו והדרים".
אלו מטרות ניסיתם להשיג בשותפות הזו?
"המטרה היא ליעל את הניהול, השימוש במשאבים ולייצר סינרגיה. היום קשה מאוד למצוא עובדים מקצועיים וכשאתה קטן, זה קשה הרבה יותר. במשק קטן גם אין לך מרווחי טעות, יש פחות יכולות תמרון ופחות גמישות וכשאתה גדל אתה יכול להגדיל מגוון, מה שמקנה יותר גמישות, כך גם עולה המרווח לטעות.
החקלאות מאוד דינמית ומצב התחומים/הגידולים משתנה כל הזמן, לדוגמא בגזר המצב בשנים האחרונות לא טוב, משקים קטנים שהתבססו על גזר נפגעו – מה שמשך את כלכלת הקיבוץ כולו אחורה. ככל שאתה גדל גם זעזועים עוברים עלייך יותר בקלות.
"בנוסף אנחנו מנצלים טוב יותר יכולות ניהול וחשיבה משותפת, מה שבמשק קטן קשה להקדיש לזה זמן מספיק. למעשה כגוף גדול אנחנו בעיקר מצליחים לשרוד, גופים קטנים לא מצליחים לשרוד! לא מסוגלים לייצר לעצמם יכולות טכניות או להחזיק עובדים מקצועיים ובעלי יכולות.
למעשה כמו שאני רואה את זה האפשרויות מאוד מוגבלות: או שאתה גד"ש קטן שלא מחזיק בהרבה יכולות ועושה 'אאוטסורסינג' (מיקור חוץ) לקבלנים ובמצב הזה אתה גם לא יכול להחזיק הרבה עובדים ונדחק לבסוף למספר מצומצם של מנהלים או שאתה גד"ש גדול ומגוון שיש לו עבודה, כלים ומיכון יקרים, יכולות עצמאיות ועובדים שיש להם מה לעשות כל השנה.
אצלנו זה גם חלק מהמטרות שלנו, אנחנו גם רוצים לתת פרנסה לעובדים ישראלים שעוד מעוניינים לעסוק בחקלאות".
איך זה מבחינת עלויות? מה יותר כלכלי, לעשות אאוטסורסינג או להחזיר יכולות עצמאיות?
"אנחנו רואים רווחיות בזה שאנחנו מבצעים את כל הפעולות בעצמנו. אנחנו מחזיקים את כל מגוון הכלים כמעט; יש פעילויות בודדות שלא כלכלי להחזיק עבורן כלים, כמו כלים שעובדים יום-יומיים בשנה, לדוגמא תחמיץ – לא נחזיק מערך בשביל תחמיץ, ולכן למטרה זו עדיף לעבוד באאוטסורסינג.
לכל שאר הפעילויות המרכזיות יש לנו את כל מערך הכלים ואת כל העובדים, ולשם כך אנחנו גם דואגים שתהיה להם עבודה כל השנה באמצעות הגדלת הגיוון במשק".
דיברת על הגיוון, זה מעניין שהגד"ש כולל בתוכו כחלק אינטגרלי גם מטעים, במרבית המקרים אלו תחומים נפרדים: יש גד"ש ויש מטעים.
"זה נכון, אני אוסף גידולים. או פשוט – לא יודע להגיד לא בצורה נחרצת מספיק. ברוחמה יש לנו מטע אבוקדו שניטע ב- 2018 וכבר מניב ובו מגוון זנים כמו: האס, BL, ריד, אטינגר ועוד.
המטע שלנו מאתגר מאוד טופוגרפית וגם בגלל סוגי האדמות ברוחמה. יש לנו שיפועים חדים, כתמי קרקע, ואדיות עם חשש מקרה ועוד. אני חושב שזה מטע האבוקדו המאתגר בארץ.
במטע הזה הושקעו מחשבה ותכנון רבים מאוד. יש לנו גם בדורות מטע אבוקדו צעיר יותר שניטע ב- 2019-20 עם טופוגרפיה ותנאים פשוטים יותר.
"יש לנו גם הדרים: בעיקר אור, לימון ותפוז ולאחרונה נטענו זני נפח – אשכוליות אדומות ורגילות. בחצרים אנחנו לא שותפים בפעילות החוחובה אלא רק מספקים להם שירותי השקיה כיוון שהשטחים שלהם נמצאים במשבצת של הגד"ש.
"יש פה בהחלט גיוון גדול שמצריך הרבה גמישות, ידע בהרבה נושאים אבל בעיקר אנשים טובים! קח בן אדם שיהיה מקצועי וטוב בכל תחום ושיעשה לך שקט."
"תקבל החלטות משותפות; אני בהחלט עוזר בהתלבטויות אבל בסה"כ כל אחד ממנהלי התחומים מפתח את המחלקה שלו, וכל אחד מהמגדלים מפתח את הגידול שלו ודואג לו. יש הרבה מאוד ידע בצוות המגדלים והמנהלים, מה שתומך מאוד בגיוון גדול כזה."
"בנוסף אנחנו נכנסים לעוד פעילויות חדשות כי מסוכן להסתמך רק על גידולי הבסיס שלנו. תפו"א נכנסו למשבר ועכשיו הם יוצאים ממנו, הגזר נכנס למשבר ולא יוצא ממנו, מה שחייב אותנו לגיוון גם במטעים וגם בירקות".
אז להערכתך, לאן כל זה הולך?
"בירקות אני חושב שמדובר בנישות. כל אחד יתפוס לעצמו לבסוף איזו נישה, לא כולם יכולים לעבוד על אותן נישות כי השוק די קטן. אנחנו עובדים על כניסה לנישה מסוימת ולדעתי זה הכיוון, השוק ילך למגדלים הגדולים.
אין לנו ברירה, די מנתבים אותנו לשם ואני אומר את זה בצער. אני חושב שאם הייתה תוחלת למשקים קטנים, משקים מושביים, זה היה מוצלח יותר ונכון יותר כי במגמה הנוכחית הופכים את המשקים הקטנים לבלתי נחוצים וזה מאוד עצוב הסיפור הזה."
זו לא מגמה עולמית?
"אני לא יודע. חקלאי כפרי באיטליה או בגרמניה מגדל כפי שהוא גידל כבר 200 שנה, לא כמונו שמגדלים בקושי 70 שנה. והוא לא משתנה כל יומיים, למרות שייתכן ונפתחים תאגידים גדולים. עדיין חקלאי כפרי כזה, ימשיך לגדל את הירקות שלו וכמה פרות ולייצר חלב וגבינות, הוא לא יהפוך ללא נחוץ או לא רלוונטי.
זה מה שמטריד אותי, שנישאר פה עם כמה אימפריות כאלו עם שטחים גדולים, לולים ורפתות ענק.
אולי זה יותר כלכלי אבל אני חושב שזה לא נכון מהרבה בחינות: לא סביבתית, לא חברתית ובטח לא אידיאולוגית-התיישבותית של הפרחת הפריפריה, ושוב – זה לא קורה במקומות אחרים.
כשאתה נוסע לאירופה, אתה פוגש חקלאי שהאבא והסבא שלו גידלו כרם ועשו יין והוא ממשיך ועושה בדיוק את זה. פה יש תנודתיות עצומה"!
דיברת על אידיאולוגיה, מה חשוב לך בהקשר החקלאי?
"אנחנו עובדים על שימור היכולות העצמאיות, מה שמאפשר לי לדאוג לפרנסת בני המקום, יכול להיות שזה נשמע אידיאולוגי מדי בזמנים האלה אבל אני בן אדם כזה. היום הגד"ש הזה מאוד יעיל ומחזיק את כלכלת היישוב אבל כיוון שהיישוב תלוי בו לפרנסתו, במשך השנים עשינו דברים בצורה שמרנית יותר ונמנענו מהטרנדים השונים: לא עשינו רימונים, לא שקדים וגם לא חוחובה.
עשינו דברים בצורה שמרנית, גדלנו לאט וזה שמר עלינו ועזר לנו במשברים הגדולים. לא הרווחנו הרבה אבל גם לא הפסדנו וצלחנו את המשברים. אני מרגיש שיש לי אחריות רבה למקום ולבני המקום".
מה מנחה ומכוון אותך בבחירת האסטרטגיה והכיוון לגד"ש?
"הרבה ניסיון ואינטואיציה, גם כניסה לתחומים בהם יש לגד"ש יתרון יחסי, לדוגמא: אנחנו משק חזק מאוד במיכון, אנחנו גוף מאוד טכנולוגי ומנסים לעבוד בפיק הטכנולוגי בכל תחומי ושיטות הגידול – הגד"ש הגדול בארץ.
גם יש בגד"ש אנשים עם משיכה לטכנולוגיה ורצון להתקדם ולהתפתח, ואזור גאוגרפי מיוחד עם שונות גדולה בטופוגרפיה ובסוגי קרקעות, מה שמחייב התייחסות ייחודית למקומות שונים.
לקחנו את היתרון שלנו במיכון, העניין של אנשים בגד"ש, וההכרח שנבע מהשונות הגיאוגרפית ונכנסנו לכל הנושא של שימור קרקע, עיבוד משמר ואזורי ממשק.
עם קבלת תוצאות השיטות וכשראינו את היתרונות, זה הפך לאסטרטגיה בה אנחנו משקיעים המון! אנחנו משקיעים בחשיבה, במיכון, בתוכנות ובטכנולוגיה. זה לא דומה לחקלאות שהייתה פה פעם. יש לנו מסד נתונים עמוק ומבוסס ממנו ניתן ללמוד המון על השטחים".
ומה מחבר אותך ברמה האישית הגד"ש הגדול בארץ?
"כשהתחלתי לנהל את הגד"ש רציתי שלהורים שלי תהיה פנסיה. הקיבוץ עבר טלטלות כלכליות קשות וידענו שאין להם ולדור המייסדים שום מקור אחר.
חוץ מזה אני מאוד אוהב את זה. אם אתה לא אוהב את זה – אין לך מה לחפש פה. זה מקום מגוון, מאתגר מחשבה וטכנולוגית וכל התפתחות לפעילות וכיוון חדשים, נותנים תחושה של סיפוק שעשית משהו".
חלומות ותוכניות לעתיד?
"אני חושב שתמיד אשאר בתחום החקלאות. לא בהכרח בתפקיד הזה, אני חושב שבתחום הזה שאני אוהב מאוד, בתפקידי רוחב. וגם, אם עכשיו לא הייתה קורונה, אני משער שהייתי עכשיו בניו-זילנד, בחופש משמעותי של כמה חודשים.
אני לא כזה אוהב שינויים. כמו שאת רואה אני עובד באותו מקום 23 שנים, אבל, אם יש מקום שמושך אותי – זה ניו-זילנד; נראה לי כמו מקום שמתנהל באורח שפוי ורגוע יותר".
