צעירים רבים הגיעו לארץ כדי להתנדב בקיבוצים. למה? מה משך אותם? מי הם היו?

כריסטמס וראש השנה האזרחית הם סיבה טובה להיזכר במפעל ההתנדבות שזרח בשמי הקיבוצים בשנים עברו. צעירות וצעירים רבים הגיעו לארץ כדי להתנדב בקיבוצים. למה? מה משך אותם לכאן? מי הם היו? למה חלקם נשארו כאן? הנושא התרבותי-חברתי-היסטורי הזה לא מפסיק לסקרן ולעורר שאלות ומחשבות.  

קל ליפול לקלישאות כשחושבים על תופעת המתנדבים והמתנדבות בקיבוצים. הבמאי דרור שאול בסרטו "מבצע סבתא" שם בפי קרמבו, איש הצבא הקיבוצניק המחוספס, את המשפט "You want to come to my room? A cup of coffee, fuck of tea?" אשר מבטא את התפיסה של הקיבוצניקים את הבלונדיניות מחו"ל שפקדו את הקיבוצים, המתנדבות המשוחררות מינית.  

הסרט התיעודי "תוצרת חוץ" (מוקרן ב-yes ובהקרנות פרטיות) של יואב בריל (40) עושה הכל כדי לספק תמונה רחבה של התופעה הייחודית של צעירים וצעירות מרחבי העולם שבאו לישראל לחוות, לחיות ולהבין קיבוץ.  

מאיפה הרעיון ליצור סרט על מתנדבים? 

"למשפחה שלי יש קשר הדוק לנושא" מספר בריל שלמד בבצלאל אנימציה, המשולבת בתוך הסרט התיעודי. "אח של אמי התחתן עם מתנדבת מאנגליה שחיה בבארי ואחות של אמי התחתנה עם בן גרעין קנדי. בקיבוץ בארי יש הרבה מתנדבים שנשארו וכשהתחלתי לבשל את הסרט רציתי לעסוק בעניין הזה, במתנדבים שבחרו להישאר בקיבוץ. 

כנער מתבגר לא זכיתי לחוות את תקופת המתנדבים. בתחילת שנות ה-90 הפסיקו לקבל מתנדבים בבארי, זה הפך לנושא שיש עליו מחלוקת. 

כילד אני זוכר שמתנדב אנגלי שיכור נכנס לכיתות ורשם דברים לא נאותים על הלוח. היו בלאגנים, נהיה פחות חיבור מבחינה חברתית והוחלט בקיבוץ שאין ערך בהמשך פעילות המתנדבים.  

נעשו סרטים ונכתב הרבה על ההיסטוריה של הקיבוצים ושל הציונות, אבל סיפור ההתנדבות, שהוא יוצא דופן בישראל, לא סופר בסרט.

 אם זה נכנס לסרטים זה היה כהערת שוליים, הרבה פעמים קלישאתית, בטון מיזוגני, שראה באירופאים ובאירופאיות, שהגיעו מתרבות פתוחה, 'מתנה' שניתנה לקיבוץ. 

אחת לכמה שנים יש כתבה באחד הערוצים על המתנדבות שחוזרות, השבדיות חוזרות, עם קלישאות של בלונד, פתיחות מינית, טופלס. היה גם פן כזה. אבל הוא לא היה הפן היחיד. לא טרחו להסתכל על התמונה היותר גדולה". 

התמונה הגדולה יותר, כפי שהיא מצטיירת לאורך הסרט, מציגה את סיפורה של רוח ההתנדבות האירופאית בתחילת שנות ה-60 הנושבת לכיוון המדינה הצעירה שנאבקת על קיומה ואל צורת החיים הייחודית המשותפת, הקיבוץ, רוח שמאבדת כיוון עם התהפוכות שעוברים הקיבוצים, מחברה סוציאלית, אידיאולוגית ומובילת דרך לחברה שיש בה מעמדות וגם ניצול.

רוח שמשנה כיוון כשמדינת ישראל מפסיקה להיתפס כחברה שנאבקת על קיומה מול אויביה ומול השממה ונתפסת כמדינת כיבוש, שזוכה לחרמות ולהפגנות כנגדה. 

״היו קבוצות נוער יהודי שהגיעו בכל מיני מסגרות" מספר בריל שבמהלך התחקיר גילה סיפורים שחשפו שכבות עומק מוכרות פחות, "אבל להבנתי, תחילת ההתנדבות המאורגנת הייתה בדנמרק של תחילת שנות ה-60. 

הסקנדינבים הפכו לסמל ההתנדבות, הם הקימו ארגונים 'ידידי הקיבוץ- דאקיב' בדנמרק ומאוחר יותר 'סבקיב' בשוודיה. אלה היו ארגונים סקנדינבים אידאולוגים שתמכו בישראל, הם קיימו דיונים אילו קשרים יש לקשור עם המדינה. זו פעילות שנעשתה מעבר לים ואנחנו ראינו רק את קצה הקרחון שלה. מאחורי 'המתנדבות' ו'המתנדבים' שהגיעו לארץ הייתה בארצות ההן פעילות עמוקה שאף אחד מאתנו לא הכיר".  

מסע לארצות הקור 

בריל וצוות הצילום נסעו לסקנדינביה, ראיינו אנשים, רובם מתנדבים בעברם, שהיו קשורים בארגוני ההתנדבות שהוקמו בתחילת שנות ה-60, ונסגרו במהלך תחילת שנת 2000. 

"אפשר לראות ציר מלידת הארגונים ועד שנסגרו, שקשור גם לציר האידיאולוגי של הקיבוצים. הארגונים הראשונים הוקמו סביב 1964, עוד לפני האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים, בעזרת פעילות באוניברסיטאות ופעילות של כמרים שארגנו קבוצות של צעירים שרצו לראות מה זה ישראל ואיך חיים בקיבוץ, חברה שפעולת בשיתופיות. המתנדבים הדנים התקבלו בכבוד מלכים בזכות מבצע ההברחה של יהודים דנים לשוודיה הניטרלית שהתפרסם בימי משפט אייכמן. המחתרת הדנית ארגנה את ההברחה לכן דנמרק נודעה אצלנו כתומכת ישראל ואוהבת יהודים. 
גם כשהמתנדבים לא היו יהודים, היה יסוד של ציונות במה שהביא אותם להתנדב".  

מטרת הממסד בארץ, כפי שמבטא אותה בסרט אברהם קרייזל, שהיה רכז מתנדבים בתק"ם, הייתה ליצור "שגרירים של רצון טוב" שיפיצו ברחבי העולם את בשורת המדינה הצומחת, כלומר היה לפעילות ההתנדבותית ערך מדיני והסברתי ששירת את הקיבוצים והמדינה. 

בעקבות מלחמת ששת הימים והניצחון המפואר הגיע לארץ גל של מתנדבים מכל העולם. 7,000 מתנדבים בתוך שישה שבועות, חבר'ה צעירים, קלילים, שרוצים להיות משמעותיים, להשתתף בבניית הארץ הזו. 

בהמשך, מתואר בסרט, הגיעו קבוצות מתנדבים מארצות שונות, חלקם גם צעירים שלא מצאו עבודה בארצם (למשל באנגליה של שנות ה-80). "אלו היו חבר'ה צעירים שלא בהכרח ידעו יותר מידי על הארץ ועל הקיבוץ. הם באו לכיף, לשמש.

זה משהו שהלך והתגבר ונהייתה פחות היכרות ופחות עניין במדינה עצמה". הסרט מציג את התרבות השונה שהביאו עמם הצעירים תוצרת חוץ.

מוזיקה, תקליטים ו"ילדי הפרחים", תרבות של שתייה, בילוי ב"פאב" ושימוש בסמים, וגם תפיסה אחרת של פתיחות מינית. חלק מהרומנים בין בני ובנות קיבוץ לבני גילם המתנדבות והמתנדבים הולידו זוגות "מעורבים", יהודים ולא יהודים. 

היו כאלה שבחרו להתגייר וכאלו שלא. היו שבחרו להשתקע בארץ, בקיבוץ, וכאלה שחזרו עם בן או בת הזוג לארץ המוצא. 

מחשבות על ניצול ומשברים אחרים 

שינויים חלו לא רק בהרכב קבוצות המתנדבים שהגיעו ובמניעים להתנדבות, אלא גם באופיו של הקיבוץ. המתנדבים, שהגיעו מתוך סקרנות להבין כיצד עובד בפועל הסוציאליזם וערך השוויון, מצאו את עצמם מנותבים לעבודות "סוג ב'", אלו שהקיבוצניקים כבר פחות ששו לעשות.

 במקום שוויון קיבלו מעמדות, כשהם בתחתית הסולם. "היה מתנדב שכתב וגם הפיץ את מכתבו בין המתנדבים בעניין הניצול בהעסקת המתנדבים, והוא מייצג עמדה ביקורתית לאיך שהדברים התנהלו", מספר בריל שחלק מהמחקר שעשה היה נבירה בארכיונים וראיונות עם אנשים שהיו מעורבים במפעל ההתנדבות, גם בארץ, בתנועה הקיבוצית וגם בארצות שמהן הגיעו אותם צעירים וצעירות.

"מצאתי את המכתב שהפיץ באחד הארכיונים. מצאתי את האדם שחזר לסיפור כאילו לא עבר יום מאז. הייתה לו משנה סדורה למה זה היה ניצול, הוא היה מתנדב שהתחיל לשאול שאלות ולעשות חישובים. 

לטענתו, זו הייתה תופעה שהייתה גם נצלנית ובמובן מסוים קירבה את הקיבוץ אל סופו, הרעיונות הסוציאליסטים דעכו, הקיבוץ איכל את עצמו". מנגד מובא קולו של הממסד הקיבוצי, שמתאר מצב בו צעירים מקבלים אוכל, קורת גג, בריכה, טיולים וכל הטוב שיש לקיבוץ להציע, תמורת כמה שעות עבודה ביום.  

בד בבד עם מלחמת שלום הגליל, האינתיפאדה שהגיעה אחריה והמשברים החברתיים והכלכליים שעברו על הקיבוצים, דעך מפעל ההתנדבות ואותם אלו שאולי היו יכולים להיות "שגרירים של רצון טוב" למען ארצנו, הפכו למפגינים כנגד דיכוי העם הפלשתיני והמשטר הצבאי בשטחים הכבושים. 

לבריל, שעבד על הסרט במשך חמש שנים, היה חשוב לשמור על נקודת המבט של המתנדבים ולהראות את הקיבוץ כפי שהם ראו אותו. "עריכת הסרט הייתה אתגר, לקפל 50 שנה לתוך 80 דקות. אנחנו רגילים להסתכל בצורה היסטורית, נוסטלגית ודרך הטענות שמופנות היום. 

האתגר היה להבין איך להביא את הנרטיב, את הסיפור של כל דמות ויחד עם זה לספר סיפור גדול יותר של ההתנדבות, של הקיבוץ, של הארץ. נקודת המבט של המתנדב על הקיבוץ מגלה אותו במבט חדש לגמרי, מה שנתן לי הזדמנות להסתכל על הקיבוץ מחדש ולראות את הדברים היפים, את הקסם שהילך על אנשים שבאו מבחוץ".