הגליל חי וקיים, אין צורך להצילו 

"ייהוד הגליל" – שאלה של ערכים 

ראיתי ב"זמן קיבוץ" האחרון את מאמריהם של אורי הייטנר ("כן, ייהוד הגליל") ויעקב בכר ("והיה מחננו טהור". לא ממש הבנתי את הכותרת הזאת), המצדדים במסעו של ניר מאיר הגלילה. מהם אני מבחין בהבדל בהשקפת העולם הערכית ההולך ונפער בינינו. האחד משני הכותבים דוגל ביישוב ארץ ישראל כולה – כולל הגלילים למיניהם – והשני בוחן את הפרקטיקה של ההתיישבות היהודית בגליל, שהולכת וגוועת: האוכלוסייה מזדקנת, הילודה פוחתת והקהילות מתמוטטות – "נתונים מזעזעים" הוא קובע. האחד מעלה על נס את "היעד הלאומי של יהוד הגליל" והשני את "המעשה הציוני" שבישוב הגליל, שני ניסוחים שמצדיקים, כנראה, את נסיעתו של ניר מאיר לשם וחבירתו לבנצי ליברמן ממנהיגי ארץ ישראל השלמה.  

שני הכותבים מציגים מסכת טיעונים ערכית, שמעלה למוקד הוויכוח שאלות כמו: האם "הציונות" היא עדיין אותה אחת שהייתה החל מן העלייה הראשונה ועד העלייה ההמונית לאחר הקמת המדינה? האם אזרחותם של הערבים היא בעלת מעמד פחות מזו של היהודים, ומה עם ערך השוויון? האם אפשר עדיין להכריח אנשים לאכלס מקום שהם אינם רוצים לחיות בו, כפי שהיה בשנות החמישים? יש הסכמה בין שני הכותבים לגבי "המעשה הציוני" בזמננו, שיישוב הגליל ביהודים הוא במרכזו. לאחר דברים כלליים אלה, נדרשת, כפי שנראה לי, התייחסות מפורטת יותר אל כל אחד משני הכותבים בנפרד. 

הייטנר מניח לפתחנו מאמר היסטורי, שבמרכזו לוי אשכול, האיש שהצמיח לדבריו את המונח "ייהוד הגליל" ואת מעשה ההתיישבות שם בשנות השישים במאה הקודמת. בשנות השבעים היה זה רבין שהוביל את "ייהוד הגליל" ורענן וייץ ש"הכריז" (לא אמר, הכריז): "על המטרה הזו, ייהוד הגליל, יש צורך להצהיר בגלוי ובפומבי". ואילו עלייתו של ניר מאיר לגליל היא לכאורה המשכה הטבעי של אותה תנועת ייהוד שיצאה מתנועת העבודה. מה קרה שואל הייטנר, "שפתאום בעיני אנשים רבים בתוכנו ייהוד הגליל הפכה למילה נרדפת לגזענות, ללאומנות, לפשיזם, לימין, לנתניהו, לבן גביר וסמוטריץ'?…" בסך הכל, לכאורה, מדובר "במפגש שעסק בצורך להציל את הגליל ולהביא מיליון מתיישבים יהודים לגליל". 

מלבד האלמנט המשיחי שיש ב"להציל את הגליל" (הגליל חי וקיים, אין צורך להצילו) ו"להביא מיליון מתיישבים יהודים" (מהיכן ולאן), הייטנר מסמן את הערבים כאויב שיש לדחוק את רגליו מאזורים שונים בגליל המתייהד. ובכל זאת, הייטנר לא הקדיש די מחשבה לעובדה, שכבר איננו נמצאים בשנות הששים של אשכול והגליל. עד 1966 היו ערביי ישראל נתונים בכלל תחת ממשל צבאי, ושאלת אזרחותם לא הטרידה אותנו; בדיוק כפי שמרבית הנשים בארץ ובעולם היו באותה תקופה מין נטול שוויון; ועדיין לא הכרנו את המושג להט"בים ולא פעלנו בעניינם לשוויון זכויות. הרבה דברים לא היו בשנות ה-60 של המאה הקודמת – שהפכו בינתיים לנכסי צאן ברזל של החברה שמעבר למודרנית – וכאשר משעינים את החברותא של בנצי ליברמן וניר מאיר על השנים ההן, הכל מתעוות. האם יש לנו היום משימה ציונית רצינית בתחום יישוב הגליל? ממש לא. המשימה הציונית שלנו בימים אלה היא להציל את המדינה – לא את הגליל – מידי אנשים כבנצי ליברמן, שהוא ערש לידתם וצמיחתם של בן גביר וסמוטריץ'. סדרי העדיפויות הערכיים בשישים השנים האחרונות השתנו בתכלית, ורק בהשתדלות גדולה במיוחד אפשר שלא להבחין בכך. 

מידה דומה של רלוונטיות לדברים שכתב הייטנר אנחנו מוצאים גם אצל בכר: "לכל בר דעת ברור, שאלו הם נתונים מזעזעים. איך הדברים קשורים לזעקתם של אלו שהתנפלו על מי שחושבים כמוני, כי חייבים להירתם ולעשות מעשה ציוני למען ההתיישבות בגליל?". לא בכר, לא חייבים להירתם ליישוב הגליל. אם אנשים רוצים הם יתיישבו שם, ואם אינם רוצים הם יישבו במקומות אחרים, וכנראה שיש מעט מוטיבציה בקרב הציבור היהודי להתיישב בגליל. גם הזכות לחופש בחירה התחזקה מאד בכל התחומים. אז מה? אז יישבו שם ערבים, שאזרחותם הישראלית כאזרחות היהודים. הם אינם זרים שפלשו לטריטוריה לא להם. הדבר האחד שיכולים ביקור מזכ"ל התנועה הקיבוצית בגליל  ודבריו שם, יחד עם מאמרי התמיכה במעשיו כאן – הם להצמיח איבה עזה בקרב ערביי ישראל כלפי התנועה הקיבוצית.  

השאלה מהי הציונות בזמננו, והאם היא קיימת עדיין – עולה שוב לדיון באירוע שלפנינו, דיון אנכרוניסטי. הציונות במלוא משמעותה הסתיימה עם  הקמת המדינה; אחר כך היו השלמות: הגנה, כלכלה, משילות, חקיקה ועוד. מלחמת ששת הימים היא שהייתה קו פרשת-מים, כאשר התחילה ההתנחלות בכוח הזרוע בשטח לא-לנו, והביאה אותנו אל המקום המסוכן שבו נמצאת המדינה בימים אלה. הוא מסוכן כיוון שאיחוד רשויות (מחוקקת, מבצעת ושופטת), כפי שמציע יריב לוין במילים מכובסות, במקום הקפדה על הפרדתן מעלה שאלה נוקבת, האם אנשים צעירים – יותר וגם פחות – ירצו לחיות במדינת הלכה לאומנית ונטולת מערכת משפט.  

העומד בפנינו עתה הוא, לא האם הם יהיו מוכנים לחיות בגליל, אלא האם יראו בישראל המשתנה-לנגד-עיניהם את ביתם. לגבי רבים השאלה הזאת, של חיים מחוץ לישראל, תעמוד כאופציה רצינית, במידה ולא נמצא עכשיו את הכוח להתמודד עם הקמים עלינו להשמידנו כמדינה בין מדינות – דמוקרטית ומודרנית. הפנייה שהפנה "סיור הגליל" אל עבר הקואליציה החדשה, שתציל את הגליל, ממחישה לנו את חוסר הרלוונטיות של הכותבים וכמובן של מזכ"ל התנועה לימים אלה, מול המאבק הגורלי העכשווי המתנהל כאן. 

להציל את תושבי הגליל צריך באמצעות רתימת המדינה להפיכת היישובים הערביים לפורחים – בתרבותם, השכלתם, כלכלתם ודרך הניהול שלהם. הם אינם צריכים לידם דווקא יהודים, רבים יותר או פחות, הם צריכים שוויון זכויות והרבה הדרכה. על כך צריך לכתוב ולכך צריכה התנועה הקיבוצית להתגייס.