הדי-סאן איש הקראטה 

מה המרחק מ"מופתע" ל"מעוצבן" אצל בעל חגורה חומה בקראטה, מה ההבדל בין עץ אלון לעץ דובדבן ומה השיעור החשוב שלימד המורה היפני?  

ב-1976 נרשמתי ללימודי קראטה. 

זה התחיל באירוע טריוויאלי וחסר חשיבות, שהפך לאירוע מעצב בחיי. נוכחה באירוע הזה גם אוּלָה, מתנדבת משוודיה שאותה הכרתי בקיבוץ יד חנה. כשסיימתי את השירות בנח"ל התגוררנו בדירה בתל אביב. 

באירוע עליו מסופר כאן הלכנו לסרט בבית קולנוע תל אביבי. הקפדתי לקנות כרטיסים במקום טוב באמצע ונכנסנו לאולם. במקום שבו היינו אמורים לשבת, לפי הרשום בכרטיסים, ישבו שלושה בחורים, שמכיוון שאני אדם תרבותי ומקפיד על פוליטיקלי-קורקט אין מצב בעולם שאקרא להם "צ'חצ'חים". 

גם לא "ערסים". 

אני גם לא יכול לקרוא להם "בריונים" כי ברגע שעליו אני מספר עכשיו הם עדיין לא היכו אותי ולא עשו לי משהו – למעט העובדה שהם ישבו בכיסאות שלפי הכרטיס, להזכירכם, אולה ואני היינו אמורים לשבת בהם. רגליהם היו מורמות ומונחות על המשענות של הכיסאות בשורה שלפניהם. 

אף אחד לא העז להעיר להם. גם לא הסדרנים. 

על כן אקרא להם כאן "הבחורים הלא-מנומסים", מה שנשמע לי פוליטיקלי-קורקט די והותר. 

גייסתי את כל הנימוס הרומני הקפדני שנתנו לי הוריי, הצגתי בפני הבחורים הלא-מנומסים את הכרטיסים שבידי וציינתי שככל הנראה נפלה כאן טעות, כי הם יושבים במקומות המיועדים לבת-זוגי ולי. 

רגע אחרי שאמרתי להם את זה, התחלתי לחשוש לבריאותם – לא בגלל שעמדתי לנקוט באלימות כלשהי, אלא בגלל שהם צחקו בקול רם כל כך עד שכמעט נחנקו. 

כשנרגעו קצת אמר זה שישב הכי קרוב אלי: "לך! לך! יש מספיק כסאות באולם!" 

אולה שעמדה מאחורי אומנם לא הבינה עברית, אבל יש דברים בחיים שהם בינלאומיים במהותם ואינם מצריכים תרגום, אז היא אמרה: "בוא, נלך", והלכנו משם. 

ובאמת מצאנו מקום אחר – בפינת האולם, בשורה הראשונה, בצד, ליד הקיר. 

אין לי מושג על מה היה הסרט – ולא בגלל שאת כל השחקנים ראיתי בפרופיל ומכיוון הסנטר, ועל כן התקשיתי לזהות אותם, אלא כי בכל מהלכו של הסרט הייתי שקוע רק בדבר אחד: לדמיין איך אני מרחף באוויר בבעיטות קראטה ובנפנוף אגרופים מהירים כברק וחזקים כאיל-ברזל, ואיך אני גורם לבחורים הלא-מנומסים לזחול חבולים ופצועים מתוך הקולנוע אל הרחוב. 

למחרת נסעתי למכון של גדעון קדרי בצפון תל-אביב, באזור רחוב ירמיהו והירקון, ונרשמתי ללימודי קראטה. 

אחרי האף 

גדעון קדרי מופיע בוויקיפדיה כאחד מראשוני מייסדי מועדוני הקראטה בארץ. הוא למד תחילה ג'ודו, ואף התמודד באליפויות עולם בתחום זה, ואז נסע ליפן ולמד קראטה בשיטת "קיוקושינקאי-קאן" אצל מייסד השיטה מאסוטאצו אויאמה. 

מאס אויאמה היה קוריאני שלמד קמפו מגיל 9 ואחר כך ג'ודו, ועבר ליפן ללמוד קראטה. הוא הפך למאסטר בתחום זה. מסופר עליו שעלה להתבודד תקופה ארוכה במערה בהרים, שם היכה מדי יום במשך שבע שעות בעץ גדול, עד שיום אחד העץ קרס. 

אז הבין אויאמה שהגיע זמנו לחזור. 

לא היה אז יריב אנושי שיכול לעמוד בפניו, והוא החל להופיע במופעי זירה שבהם נלחם בידיים חשופות בפרים. במהלך הקריירה שלו נלחם ב-52 פרים, שלושה מהם הרג במכת אגרוף, ל-48 אחרים עקר את הקרניים במהלך הקרב, ורק לאחד מהם התמזל המזל. 

ומכל העולם, דווקא אצל התלמיד של האיש הזה הלכתי ללמוד קראטה. 

קראטה בשיטת קיוקושינקאי-קאן נקרא גם "קראטה במגע מלא". אני לא בטוח שהבנתי את המשמעות של הביטוי "מגע מלא" עד שבאחת ההדגמות בשיעור גדעון קדרי קרא לי – דווקא לי מכל התלמידים בשיעור – לצאת מהשורה כדי להדגים לכיתה איך תנועה מסוימת יכולה לשמש גם תנועה של הגנה וגם תנועה של מכת אגרוף – הכול באותה אבחה. 

למדתי קראטה עוד שנים רבות אחר כך, במקומות שונים, ואני יודע לומר לכם בוודאות שכשמדריך לקראטה מדגים מכה, נניח אגרוף באף, הוא תמיד בולם את האגרוף שני מילימטר לפני האף. 

גדעון קדרי בלם שני סנטימטר אחרי האף. 

כשפקחתי עיניים אחרי שהכול נבלע בחשיכה, ראיתי מול עיני את התקרה ואת מנורות הניאון הבוהקות בה, ואז את מעגל הראשים המודאגים הכפופים אלי. 

ב-30 השנים הבאות היה לי שקע בצד הימני של האף. רק בסביבות גיל 50 הוא החל להיעלם. היום כמעט אי אפשר להרגיש בו. 

הפעם הבאה שבה הבנתי את משמעות המונח "מגע מלא" הייתה כשקדרי העמיד אותי על המזרון להילחם מול בחור עם חגורה חומה, שזו דרגה אחת לפני חגורה שחורה. 

צבע החגורה שלי באותה עת, אציין כאן, היה לבן לגמרי, מה שביטא את העובדה שאני עדיין מתחיל ולא יודע כלום. 

אבל בן-דוד שלי שלמד באותם ימים במועדון שבו לימדו טכניקה ולא מכות רחוב, לימד אותי בעת שהתאמנו יחד כמה תרגילים וכמה טכניקות שהיו מקובלות בשיטה שלו, ועל כן הבחור שמולי היה מופתע מהיכולת שהראיתי בקרב בינינו. 

שמעו משהו שניסיון חיי לימד אותי: זה לא דבר טוב כשאתה עם חגורה לבנה והבחור שמולך עם חגורה חומה – והוא מופתע! כי מהר מאוד למדתי שהמרחק מ"מופתע" ל"מעוצבן" קצר מאוד, במיוחד כשכל הכיתה ובמיוחד המדריך הראשי מסתכלים עליו. 

על כן, ברגע מסוים שבו הרמתי רגל כדי לשלוח לעברו בעיטה, החגורה החומה הוריד מרפק קשה לעבר כף הרגל שלי ושבר לי שתיים מעצמות המסרק שבה. 

אחרי חודש וחצי בגבס עברתי למועדון אחר. 

כמו עץ הדובדבן 

המועדון שאליו עברתי היה המועדון שבו התאמן בן-דוד שלי. 

המדריך הראשי ובעל המועדון היה יהודה פנטנוביץ', גם הוא מופיע בוויקיפדיה כאחד מראשוני מייסדי מועדוני הקראטה בישראל. 

אני שם לב עכשיו ששני מורי הקראטה הראשונים שלי היו מראשוני מייסדי מועדוני הקראטה בארץ. הדבר היחיד שאני יכול להסיק מהעובדה הזו הוא, שהיא מרמזת משהו על הגיל שלי.  

יהודה פנטנוביץ' עלה מדרום אפריקה, ופתח בפתח תקווה מועדון קראטה, שם לימד את שיטת גוג'ו-ריו. 

גוג'ו פירושו רך-קשה, גישה שמבוססת על גישת הין-יאנג המזרחית ולפיה הניגודים משלימים, וצריך לדעת מתי הרגע הנכון להיות רך ומתי להיות קשה. 

אציין כאן שלאורך כל שנותיי בלימודי אומנויות לחימה למדתי איך עץ האלון הקשה ענפיו זקופים וכשהשלג יורד עליהם הוא נערם עוד ועוד עד שמשקל השלג שובר אותם. 

עץ הדובדבן, לעומתו, הוא גמיש ורך, ועל כן כשהשלג נערם על ענפיו הם מתכופפים ברוך והשלג מחליק מהם, ואז הם חוזרים שוב למצבם שבתחילה. 

כל חיי ניסיתי להיות כמו עץ הדובדבן, אבל הדבר הכי קרוב מתחום הבוטניקה שאליו הגעתי לא היה אלון ולא דובדבן אלא בול-עץ. 

עניין של גנטיקה, אני חושב. 

לרוץ 

גם באוניברסיטה למדתי קראטה, במסגרת חוג ספורט. המורה היה סטודנט מיפן בשם קיצ'י, שלימד בשיטת "שוטו-קאן". בשיעור הראשון אצלו רצנו במעגל סביב המזרון. רצנו ורצנו ורצנו עד שהשיעור נגמר. 

אז ישבנו בישיבת זאזן על הברכיים מול המדריך והוא אמר: "היום למדתם את השיעור הראשון והכי חשוב בקראטה – לרוץ.  

כי תזכרו תמיד: דבר ראשון כשאתם רואים אנשים מתחילים לריב – תרוצו משם! תברחו הכי מהר שאתם יכולים!" 

כשאני מסתכל על חיי אחורה, אני חושב שקיצ'י המורה היה גאה בי – הוא אפילו היה נותן לי תואר "תלמיד מצטיין" בשיעור הזה.