בית המשפט: המועד הקובע לשיוך נכסים הוא מועד ההחלטה באסיפת החברים ולא כל מועד אחר. וגם: איך עזר קיבוץ מענית לדחיית התביעה
בית המשפט המחוזי מרכז לוד, דחה תביעת עשרה יורשים של חברי קיבוץ גליל ים (הם – התובעים), שביקשו מבית המשפט, באמצעות עורכי הדין חגי סיטון ורבקה טורץ, להצהיר כי יש להם זכות לקבל חלק מנכסי הקיבוץ. התובעים, יורשיהם של חברי הקיבוץ, ממייסדי גליל ים, שנפטרו בשנים 2008 -2010, טענו בבית המשפט כי בוצע "שיוך נכסים" בקיבוץ גליל ים אשר מקנה להם זכות "לקבל נתח יחסי בנכסי הקיבוץ".
"המועד הקובע" בגליל ים
תביעות שנגעו ל"מועד הקובע", אפיינו את העשור הראשון של המאה הנוכחית, בהן יורשי חברים ביקשו לאתגר את החלטות האסיפות הכלליות של הקיבוצים שקבעו את "המועד הקובע" לרשימת החברים הזכאים להיכלל במהלכי השיוך למיניהם.
והינה, אם חשבנו שתביעות אלה מאחורינו, מגיעה תביעה חדשה זו, שהוגשה בשנת 2023, ובה ביקשו התובעים, צאצאי מייסדים מקיבוץ גליל ים להסתמך על פסק דין משנת 2003, הידוע בשם: "לינדנבאום נגד קיבוץ גליל ים". באותו מקרה עתרו 55 מחברי גליל ים ויורשיהם להצהיר על זכאותם לקבל את חלקם בנכסי הקיבוץ, ככל שיתקיים בעתיד בקיבוץ "הליך הפרטה".
השופט ישעיה מבית המשפט המחוזי בתל אביב, שישב אז בדין, קבע אמנם שטרם בוצע שיוך נכסים בקיבוץ, אך פסק כי מאחר שהקיבוץ שינה והתאים את תקנונו "לקראת שיוך נכסיו והכשרתם לחלוקה" – ייחשב מועד שינוי התקנון "המועד הקובע", כך שמי שהיו באותו מועד חברי קיבוץ – יכללו (הם או יורשיהם) בין הזכאים לחלק מכלל נכסי הקיבוץ ורכושו, אם וכאשר יחליט הקיבוץ בהמשך על חלוקה או שיוך נכסיו. על פסק דין זה לא הוגש ערעור.
עשרה יורשים מול גליל ים
אם כך, טענו התובעים בתביעה החדשה: פסק דין לינדנבאום, שניתן לפני כ-20 שנה, חל גם עליהם (כיורשי מנוחים אחרים שהיו אף הם חברי קיבוץ גליל ים בתקופה הנוגעת), גם אם לא היו בפועל צד לאותו פסק דין.
גליל ים, באמצעות עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות') ביקש לדחות את התביעה ואמר ש"טרם התבצע שיוך נכסים בקיבוץ ואין תכנית שכזו על הפרק". עוד טען הקיבוץ שפסק הדין לינדנבאום חל רק לגבי התובעים המקוריים. כל יורש של חבר אחר שהלך לעולמו לאחר 2001, ולא היה צד לתביעה המקורית, חייב להגיש תביעה חדשה.
זאת ועוד. עו"ד עומר כהן, אמר כי בשנת 2011, יצאה פסיקה חדשה מבית המשפט העליון, בערעור שהגיש "קיבוץ מענית נגד רוכמן". הלכה תקדימית זו בעניין "קיבוץ מענית", שינתה את המצב המשפטי ואין עוד משמעות לפסיקה שניתנה בעניין לינדנבאום.
קיבוץ גליל ים נוסד לפני כ-90 שנה, תאר השופט אורן שוורץ. "לאור מיקומו הגיאוגרפי של הקיבוץ, עלה ערכן של אדמות הקיבוץ, וחבריו החלו לגלות עניין בהעברת חלק מהן ליזמים פרטיים". אותה עת, "שינה הקיבוץ את אורחות חייו ואף תיקן את תקנון הקיבוץ בהתאם, וזה היה הרקע לתביעה בעניין לינדנבאום. כעת השאלה היא אם תוצאת פסק הדין הקודם מחייבת כיום את הקיבוץ גם כלפי תובעים שלא היו חלק מאותו הליך (כדוגמת התובעים הנוכחיים). התשובה לכך, אמר השופט, תיבחן בשאלה אם קיימת "קרבה משפטית של אינטרסים" בין בעלי הדין הנוכחיים לאלה הקודמים, וגם בשאלה אם הם יכלו, ולא עשו זאת, להצטרף להליך המשפטי הקודם.
השופט הסביר כי התובעים-הנוכחים אכן שווים בזכויותיהם לאותם חברי הקיבוץ שתבעו בעניין לינדנבאום. השינוי דאז בתקנון הקיבוץ חל כלפי כל חברי הקיבוץ ואינו מבחין בין החברים השונים. הדבר מלמד על זהות אינטרסים בין התובעים היום לבין התובעים בעניין לינדנבאום. עם זאת לא ברור מה מנע מהם או מהוריהם המנוחים להצטרף בזמנו להליך הקודם ועניין זה פועל לחובתם. מכל אלה, דחה השופט את טענתם לפיה "עילת התביעה שלהם מבוססת על פסק הדין" הקודם.
תקדים: המועד הקובע במענית
אולם לא די בכך, אמר השופט ותאר כי "לאחר "פרשת לינדנבאום" ניתן פסק דין במחלוקת דומה בין קיבוץ מענית לבין 57 יורשים של חברי מענית. אלה האחרונים עתרו, בשנת 2008, באמצעות עו"ד בועז שגב, לקבוע כי "המועד הקובע" לעניין הליכי שיוך הנכסים במענית הוא "מועד תחילת הליכי ההפרטה". גם שם ישב בדין, בבית המשפט המחוזי, השופט ישעיה שפסק באופן דומה לפסיקתו בעניין לינדנבאום. הוא קבע כי גם במענית מועד שינוי התקנון לעניין שיוך הנכסים הוא "המועד הקובע" לגבי החלטות עתידיות על שיוך, ולא המועד שקבעה אסיפת החברים, כפי שטען הקיבוץ.
אלא מאי? במקרה זה קיבוץ מענית לא ויתר, ובאמצעות עורכי הדין יעקב דרומי (גילוי נאות: כותב שורות אלה), יצחק פינק וליעד סידר (אביטל, דרומי ושות'), ערער הקיבוץ לבית המשפט העליון. הערעור התקבל ונפסק שהמועד הקובע לצורך הליך השיוך הוא מועד קבלתה של ההחלטה באסיפה הכללית בדבר שיוך נכסי הקיבוץ, ולא מועד שינוי התקנון.
"הלכת מענית", אמר השופט שוורץ, שינתה את המצב המשפטי, ו"החלישה עד מאוד את טענות התובעים" ביחס לתחולת הפסק בעניין לינדנבאום.
יש התיישנות
עוד התייחס השופט לטענת "ההתיישנות" שטען הקיבוץ. על התובעים, נימק הקיבוץ, היה להגיש את התביעה בתוך "תקופת ההתיישנות", דהיינו: שבע שנים ממועד פטירת החבר, ואם לא עשו כן אין הם יכולים עוד לתבוע. השופט קיבל טענה זו וקבע שאכן במקרה זה מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום פקיעת החברות עקב פטירת החבר. משכך, הוא פסק שהתביעה התיישנה ואף מטעם זה יש לדחות אותה.
היה או לא היה שיוך
ועוד סוגייה עובדתית נותרה לבירור: האם בוצע שיוך נכסים בקיבוץ גליל ים? "הליך שיוך הנכסים בקיבוץ הוא הליך מורכב שראשיתו בהחלטה של האסיפה הכללית של הקיבוץ, והמשכו באישורים רגולטוריים שונים" אמר השופט והסביר כי בכך שקיבוץ "עבר למודל של קיבוץ מתחדש והחל הליך של הפרטה", אין כדי לקבוע שהתקבלה החלטה על שיוך נכסי הקיבוץ. מהלך שכזה מחייב החלטה פורמלית של האסיפה הכללית. משלא התקבלה החלטה שכזו בגליל ים, פסק השופט, לא בוצע הליך שיוך בנכסי הקיבוץ. בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעים לשלם לקיבוץ 30,000 שקלים הוצאות משפט.
