ההשראה הכי גדולה שלי: טיול בשדות המושב   

אומרת האמנית אפרת ברקת כהן, ממושב כפר בן נון * "יש משהו חופשי וקל במושב. דרך הבנות שלי, יצרתי קשרים חברתיים. הייתי פעילה בקהילה ובלי הקשרים האלה, הרבה מאוד ממה שאני עושה היום, היה נראה אחרת. החיים בקהילה מפרים," היא אומרת 

*צילום תמונה ראשית: מיתר דוד

"ההשראה הכי גדולה שיכולה להיות לאמן זה לשבת בחוץ, במרפסת, להשקיף על הנוף ולהבחין בעין בשינוי העונות ובגידולי השדה," אומרת האמנית אפרת ברקת כהן, שיוצאת להליכות בשדה וזה הנתק הכי טוב שיכול להיות לה. "הטיולים האלה הם מקור ההשראה הכי גדול שיש," היא מעידה על עצמה. "זה הטבע בתפארתו. זה נוף שכל הזמן משתנה ולעולם לא נמאס ממנו. בהליכות האלה הראש מתמלא בחלומות ובדמויות וזה מדהים."  

אפרת ברקת כהן חיה, עובדת, יוצרת ומעבירה סדנאות, קייטנות במושב כפר בן נון שבשפלה. "אני יוצרת מכל הבא ליד –  גלילים של ניירות טואלט, קרטונים ממוחזרים, בדים, ניירות שסיימו את תפקידם הרשמי ועוד. בעצם מחומרים הנמצאים כמעט בכל בית." 

"יש משהו בפיזור שלי," היא מסבירה. "אני משתעממת נורא מהר. אני כל הזמן מאתגרת לעצמי, ממציאה לעצמי ומחדשת לעצמי. כל חומר וכל איור הם דלת לעולם חדש. זה תהליך מגניב ואני מנסה להוציא מעצמי משהו בלתי שגרתי בכל פעם."  

תקופה ארוכה אפרת גוזרת מגזינים וירחונים צבעונים ומדביקה את החתיכות, כך שיצרו דמויות שבראו בתוכן עולם משל עצמן. הדמויות של אפרת יכולות להיות בשני מימדים כמו דמויות הקולאז'ים והאיורים שלה, וגם מופיעות לעיתים בשלושה מימדים כאשר היא יוצרת נעלי ליצן מקרטונים, עולם דמויות שלם מגלילים של נייר טואלט ועוד. "זה עניין של שינוי תפיסה," מסבירה אפרת, "תרגיל יצירתי הוא לשרטט את כף היד על חתיכת נייר. היא יכולה להיות פרושה או סגורה, קטנה או גדולה, באכלסון או ישרה, ומתוך זה לברוא עולם. לא צריך יותר מזה והאפשרויות הן אינסופיות." 

"הייתי ילדה חולמנית" 

אפרת גרה במושב כפר בן נון כבר 20 שנה. "עברנו לכפר ב-2002 וכל ההתפתחות שלי כאומנית וכיוצרת לא היו מגיעים למקום שבו אני נמצאת היום, אם הייתי גרה בעיר. יש לי פה יותר אמצעים, יותר חופש, יש לי סטודיו בבית. יש לי נגישות לדברים, שאולי היתה נמנעת ממני אם היינו גרים בעיר. כל החיים שלי נסבו סביב אמנות וסביב רגישות ואהבה גדולה לילדים. האימהות שלי היתה שיקול ורציתי להישאר קרובה לבנות שלי ולהיות שם כשהן גדלות. היה ועדיין יש משהו יותר קל בחיים במושב, בקהילתיות שלו."  

אפרת מספרת לי. אנחנו עושות את הראיון בזום, אבל באותה המידה יכולנו להיפגש לקפה בגינה הקהילתית במושב או בפינה מרוחקת של בשדות. הטבע מושך אותנו החוצה ומהווה השראה בכל כך הרבה מובנים: "יש משהו חופשי וקל במושב. דרך הבנות שלי, יצרתי קשרים חברתיים. הייתי פעילה בקהילה ובלי הקשרים האלה, הרבה מאוד ממה שאני עושה היום, היה נראה אחרת. החיים בקהילה מפרים. פתחתי סדנאות בעיסת נייר ובעזרת הקהילה היה לי קל להגיע לאנשים ולילדים. אם הייתי גרה בעיר, הייתי הרבה פחות מעורבת בקהילה ויש לזה משמעות בחיים שבחרתי. בשנים האחרונות, עם הקורונה, יש לי חשיפה לאנשים שחיים במקומות יותר רחוקים מכאן."  

אבל אנחנו מקדימות את המאוחר. "הייתי ילדה חולמנית," אפרת מספרת לי. "העבודה הראשונה שלי היתה בגיל 14, בחופש הגדול – בחנות למוצרי יצירה. את כל הכסף שהיה לי ביזבתי על חומרים. אמא שלי נתנה לי לצייר על הקירות ועל החולצות שלי. ציירתי עולם דמיוני של דמויות, בעלי חיים, באיזשהו מקום התביישתי בציורים שלי. אני אף פעם לא הצלחתי ליצור דמות אדם אמיתית. העולם שלי מורכב מדמויות דמיוניות. עברתי תהליך ארוך וגדול עם עצמי של חשיפה של הדמויות שלי. היום אני מקפידה ללכת עם האמת שלי ולא להסתיר אותה יותר." 

אפרת למדה עיצוב גרפי ועסקה בזה לא מעט שנים. השינוי התרחש לאחר שעברה סדנת פיסול בעיסת נייר "והתאהבתי בחומר," לטענתה. עד כדי כך שבשנת 2014, תוך כדי מבצע "צוק איתן" ותוך כדי מצב ביטחוני לא פשוט, אפרת הרימה תערוכה במתחם התחנה בתל אביב – "אפיקס פלאנט".  

התערוכה היתה חלל צבעוני ואינטרקטיבי לילדים: "יצרתי, מתוקף הנסיבות, הפסקה מתודית, יצירתית ומדומיינת לילדים," היא משחזרת, "כך הם יכלו ליצור, להשתעשע, לצלול לעולם מדומיין, גם עם מעט מוגבל בזמן ובמקום. במקום לחוות את העולם האמיתי ואת המבצע הצבאי."  

עבודה עם ילדים 

במקביל ללימודי פיסול בעיסת נייר, אפרת התחילה לעשות חוגים לפיסול בעיסת נייר לילדים ועזבה את העיצוב הגרפי: "עיצוב גרפי זו לא עבודה עם ילדים," אפרת מסבירה. "החלטתי לעזוב את העיסוק הזה כי הנסיעות היו לי קשות וחיפשתי אלטרנטיבה. האלטרנטיבה הזאת היתה, העברת חוגים שבועיים למבוגרים לילדים. אפילו לימדתי בבית הספר האזורי שלנו, במסגרת תל"ן."  

היום, כשהילדות של אפרת קצת יותר גדולות ואפילו עוזרות לה להעביר סנדאות וקייטנות, היא מרשה לעצמה לעשות דברים שהם קצת אחרים. גם ממה שהיא עצמה עשתה עד כה וגם בתוך הנוף הכללי: "אני נוגעת ויוצרת בהמון תחומים. יצרתי סדנאות של הורה וילד.ה ליצירת פסל מקרטונים ממוחזרים. זה מתקשר למגמת המחזור והאקולוגיה שמתרחשת סביבנו וזה מאוד מיוחד," היא מסבירה.  

אפרת מגדירה את הקרטוניה של המושב כ"הסופר השכונתי" שלה: "אני מוצאת של אוצרות. הסדנאות האלה מאפשרות מקום לילדים לצאת מהקווים, לא להשוות את עצמם לאחרים, לתת להם את החוויה של החומרים השונים והמגוונים שאני מוצאת סביבי. המוצר הסופי הוא לא תמיד הדבר הכי חשוב בסטודיו. החוויה וההתנסות בחומר חדש היא זו שלעיתים יותר מרתקת יותר מהפסל הסופי."  

העבודה עם הילדים נתנה לאפרת ולילדים מקום וחופש לעשות וליצור מה שרוצים. וזה נורא חשוב בעיניה. בסטודיו שלה אין שתי עבודות זהות – כל אחד עושה מה שהוא רוצה ומה שהוא אוהב.  

עוד משהו חדש-ישן שמתפתח אצל אפרת הוא האיור הדיגיטלי: "עבורי זה ישן כי אני בכל זאת מעצבת גרפית. אבל זה חדש, כי אני יושבת מול מסך ויוצרת דמויות מקולאז'ים דיגיטלים ולא בעזרת חתיכות נייר אמיתיות ואצבעות מלאות בדבק פלסטי."  

הדיגיטציה איפשרה לאפרת, מצד אחד להיפתח לרעיונות חדשים ולמקורות השראה חדשים. מצד שני, איפשרה לרעיונות שלה להגיע לקהל רחב יותר של לקוחות. גבולות המושב נפרצו ואפרת נענית לאתגר. 

"בשנה האחרונה, יצאתי לחופשה מהחוגים השבועיים אחרי קרוב ל-15 שנה." עם זאת, אפרת מעידה על עצמה כי התגעגעה לילדים ולכן בקיץ הקרוב היא חוזרת לקייטנות: "אני מתגעגעת לסיפורים שלהם." אבל היא לא חוזרת לחוגים השבועיים: "אתמקד בסדנאות, בקייטנות ובספר החדש עם הרצאות בספריות הציבוריות בניסיון להנגיש לילדים אמנות." 

לאחרונה, אפרת סיימה את הספר השני שלה והוא בדרך להוצאות לאור: "הספר הראשון שלי – 'יצירות קטנות' – נולד ממקום שלאסוף יצירות שהילדים אוהבים לעשות. זה ספר חווייתי ואקטיבי, שמאפשר לכל ילד לפתח את העולם הדמיוני שלו. הדגש הוא על יצירות שהילדים יכולים לעשות, כמעט, לבד מחומרים שהם מוצאים בבית – בלי לנסוע במיוחד לקנות ובלי לפחד לטעות. החומרים, ברוב המקרים, נמצאים בכמות מספקת ומצמצמים זבל."  

הספר "יצירות קטנות", כפי שמגדירה אותו אפרת, הוא שער, צוהר, ליצירות נוספות: "הספר נותן כלים ומחדד מיומנויות. ברגע שהילד שולט בהם, הוא בהחלט מסוגל לעשות עוד ולפרוץ את הגבולות. אם הוא מתחיל ליצור בובות אצבע מגלילים של נייר טואלט. אחרי פעם אחת או פעמיים שהוא עושה לפי הספר, אפשר ליצור חבורה שלמה של הבובות האלה ולברוא כך עולם ומלואו."  

דוגמא נוספת היא הדיוקנות האישיים: "על חצי אחד של בלוק הנייר מדביקים תמונה של חצי פנים של הילד והוא מוזמן להשלים את החצי השני מכל החומרים הנמצאים בבית. אני לעיתים קרובות מופתעת ונדהמת מהיצירתיות שבא לידי ביטוי בתמונות, אם קצת יוצאים מהקופסא – והילדים כל כך גאים בעצמם." 

הספר השני של אפרת נולד, לטענתה, מתוך חוסר: "אחרי כל כך שנים של חוגים וסדנאות לילדים, הבנתי שהילדים לא מכירים את האמניות והאמנים הגדולים, אז ניסיתי לספר את סיפור חיי האמנים באופן ידידותי לילדים. פחות התייחסתי ליצירות הגדולות או לעבודות המפורסמות שלהן ושלהם – ניסיתי להציג בספר שגם לאמנים הכי גדולים היו קשיים בלימודים ולא תמיד היו להם חברים, ולא תמיד הם הצליחו למכור את העבודות שלהם ולהתפרנס מהן. גם בעולם האמנות יש עבודה קשה. ועם כל זאת, הם לעולם לא ויתרו על הגשמת חלום הציור."  

את כל האיורים של האמנים בספר החדש, אפרת איירה בעצמה. את הספרים של אפרת, את הרעיונות שלה, את הדמויות שלה וגם תאריכים של סדנאות, ניתן למצוא באתר של אפרת, באינסטרגם, בפייסבוק. את הספר הראשון שלה "יצירות קטנות" אפשר למצוא ברוב חנויות המוזיאונים ברחבי הארץ, בחנויות הספרים הקטנות והעצמאיות כגון "תולעת ספרים", "סיפור פשוט" ו"מגדלור" ועוד. דיגיטלית, אפשר למצוא את הספר באתר "עברית". 

אפרת גם מציעה בילוי של הורה וילד/ה – חגיגה שלמה של יצירה, בשיתוף עם הילדים והילדות. הילדים מתכננים את היצירה על דף ואז מוציאים את הרעיון לפועל, בעזרת ההורים, והופכים את הציור הדו-מימדי לפסל תלת-מימדי. כל זה עם ארוחת בוקר עשירה.