בנק דיסקונט הפיץ מסמכים בנקאיים הכוללים מידע אישי של בני זוג משדה יואב. הם תבעו את הבנק בטענה כי מדובר במידע אישי וסודי
חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". הזכות לפרטיות היא זכות חוקתית מוגנת. פגיעה בפרטיותו של אדם יכולה לגרום לו נזק שלא תמיד ניתן להעריכו בכסף. החוק, במקרה כזה, בא לעזרת הנפגע. באמצעות "חוק הגנת הפרטיות", יכול הנפגע לתבוע את מי שפגע בפרטיותו לשלם לו "פיצוי סטטוטורי" (פיצוי שנקבע בחוק) שניתן לפסוק אותו בלא שהנפגע יידרש להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו (ובלשון המשפטית: פיצוי ללא הוכחת נזק). שיעור הפיצוי הסטטוטורי, לפי "חוק הגנת הפרטיות" הוא 50,000 שקלים. בני זוג, חברים בקיבוץ שדה יואב, לא השלימו עם פגיעה בפרטיותם כתוצאה מהפצת מסמכים בנקאיים הכוללים מידע אישי לגביהם שנמסר לבנק דיסקונט במסגרת בקשתם לקבלת משכנתה, ובאמצעות עו"ד תפארת דמתי-קולה, הגישו תביעת פיצויים כנגד הבנק.
משכנתה וקוץ בה
השופט יאיר חסדיאל, מבית משפט השלום בבת ים, הידוע בלשונו המליצית, הכתיר את השתלשלות הדברים בכותרת: "משכנתה וקוץ בה". במהלך שנת 2022, כחלק מהליך שיוך דירות בקיבוץ, נטלו התובעים משכנתה מהבנק. כחלק מהתהליך הבנקאי, הם מסרו לבנק מסמך שהפיק הקיבוץ עבור הבנק שכותרו "אישור זכויות" עם ציון שמות בני הזוג התובעים. הללו נדהמו לגלות, בהמשך, כי מסמך זה הופץ בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ בידי אחד החברים שקיבל אותו מעובדת סניף הבנק כדי שישמש עבורו דוגמה לאישור שמוטל גם עליו להביא לבנק מהקיבוץ. הגם מחיקות שבוצעו במסמך, נותרה הכותרת שלו גלויה וניתן היה להסיק ממנו את הפרטים הבאים ביחס לתובעים: היותם חברי הקיבוץ ומתגוררים בו, שהם בעלי זכויות במגרש בקיבוץ, אין להם חובות כלפי הקיבוץ, רובצת על ביתם משכנתה לטובת הבנק, לא קיימים שעבודים על זכויותיהם בביתם, וכי כל עלויות הפיתוח שולמו על ידם.
התובעים פנו למנהלת המרחב של הבנק שהודתה כי העברת המסמך לידי אותו חבר קיבוץ, נעשתה בטעות. אך מסכת הטעויות לא הסתיימה: כשלושה שבועות לאחר מכן, סיפרה לתובעת חברת קיבוץ אחרת שבמהלך ביקורה בסניף אחר של הבנק, היא קיבלה מעובד הבנק מסמך נוסף המתייחס לתובעים, שוב – כדוגמה למסמך שהיא התבקשה להמציא לבנק. זו הפעם, ממשיך ומתאר השופט יאיר חסדיאל, היה מדובר ב"מפרט כספי" שהפיקה רשות מקרקעי ישראל, שכלל פרטים נוספים לגבי התובעים: זיהוי הנכס המשויך להם בקיבוץ, ערך הקרקע כפי שנקבע על ידי רמ"י, דמי ההיוון, מספרי תעודות הזהות של התובעים וחתימותיהם האישיות.
פגיעה בפרטיות
בבית המשפט טענו התובעים, שהמסמכים הללו "הכילו מידע מהותי" לגבי רכושם ונתונים אישיים נוספים וכי "מדובר בפרטים סודיים שלהם". התובעים הלינו על "נהליו הפרוצים של הבנק בכל הנוגע לשמירה על מוסד הסודיות הבנקאית", ואמרו שמאחר שהפגיעה בפרטיותם בוצעה בפני יותר מ-300 חברים, יש לפסוק להם את הפיצוי המירבי לפי החוק ללא הוכחת נזק, בגין כל פגיעה שבוצעה בפרטיותם (דהיינו: 50,000 שקלים לכל אחד מהתובעים בעד כל מסמך, ובסה"כ 200,000 שקלים).
מנגד, טען הבנק, באמצעות עורכת הדין שולי זסלבסקי (שפלר ושות'), כי "הליך שיוך הדירות שלמטרתו נמסרו המסמכים בוצע במשותף על ידי קבוצה של חברי הקיבוץ שהתובעים נמנים עליה, ובאמצעות אותה חברת ניהול, וכי כספי המשכנתה שנלקחו בידי חברי קבוצה הועברו לחשבון נאמנות שכל חברי אותה קבוצה הם נהנים בו". בדרך זו, הסביר הבנק, כבר התקיים שיתוף מידע יזום בין חברי אותה קבוצה של שמותיהם ומספרי תעודות הזהות שלהם, וכן של מי שנטל משכנתה מהבנק, וכי סביר שכאשר מדובר בבתים דומים בקיבוץ, ערך הקרקע שנקבע לכל אחד מחברי הקיבוץ היה דומה. עוד אמר הבנק שמדובר ב"מסמכים סטנדרטיים" (שחלק מפרטיהם אף הושחרו) ולכן "מסירתם, בשגגה ובתום לב", אינם מצדיקים לחייב את הבנק בתשלום פיצויים בהיקף הנתבע.
לבנק, אמר השופט, "חובת סודיות מוסדית היסטורית כלפי לקוחותיו" מכוח "מערכת היחסים החוזית המיוחדת שביניהם". חובה זו רחבה מההגנה לפי חוק הגנת הפרטיות. חובות אלה הופרו כאן, פסק השופט והסביר שהבנק אינו רשאי לקחת מסמכים שנמסרו לו על ידי לקוח, הכוללים את פרטיו האישיים, ולעשות בהם שימוש בדרך של מסירתם ללקוחות אחרים כדי שישמשו להם כ"מסמכים לדוגמה״.
עולם הסוד
פסיקת הפיצויים לפי החוק, אמר השופט, נועדה למספר מטרות: הראשונה, "השבת המצב לקדמותו" (פיצוי שיעמיד את מי שניזוק במצב בו היה לפני שבוצע הפגיעה בו); השנייה, מטרה עונשית (שמשקפת את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק); והשלישית, מטרה חינוכית-הרתעתית. מטרות אלה מאפשרות לבית המשפט לשקלל את עוצמת הפגיעה והנזק שנגרם לניזוק.
השופט בחן את הפרטים שנחשפו במסמכים ומצא שהיות התובעים חברי הקיבוץ ומתגוררים בו, בעלותם במגרש בקיבוץ, מספרי תעודות הזהות שלהם וצורת חתימותיהם – אינם מצויים ברמה הגבוהה של "עולם הסוד". משמעותית יותר היא החשיפה של ערך המגרש והנתונים האישיים הנוספים שנחשפו "שיכולים לעורר שיח שאין דעת התובעים נוחה ממנו, בשים לב לרגישות הקהילתית האופיינית לקיבוץ, ולרגישות האישית הנובעת מעיסוקי התובעים״. עם זאת, המשיך השופט, "לא מתקיימת כאן אותה חומרה של חשיפת נתוני עומק קונקרטיים ביחס להתנהלותו הכספית של לקוח מול בנק או של גילוי פרטיו של חשבון בבנק בפני צד שלישי".
אכן, הוסיף השופט, יש לזקוף לחובת הבנק את העובדה שהמקרה חזר על עצמו, גם לאחר שהתובעים פנו אליו, והיה על הבנק לצפות כי הפרת חובת הסודיות במסירת מסמכים פרטיים לידי שני חברי קיבוץ אחרים, כדוגמה שתשמש את הכלל, "עלולה להתגלגל להפצה של המסמכים לכלל חברי הקיבוץ שהשתתפו בהליך שיוך הדירות״. בנסיבות אלה, חייב השופט את הבנק לפצות כל אחד מהתובעים בגין הפגיעה שנגרמה לו, לפי חישוב של 7,500 שקלים בעד כל מסמך שהופץ,
