בחדר האוכל של קיבוץ ברור חיל מציג "זומו – המוזיאון שבדרך", התערוכה "התאספות" הכוללת עבודות של 70 אומנים, רבים מהם בני קיבוצי הנגב המערבי. "אנחנו לא נוגעים במלחמה במובן של תערוכת זוועות" מסבירה האוצרת מילנה גיצין אדירם, "התערוכה מדמיינת איך חוזרים לחיים ואיך חיים אותם מתוך שבר"
*תמונה ראשית: "עדנה", מטבח משפחתי שנשלף מהמקום הפרטי והוצב ב"כיכר העיר" הקיבוצית. אורן מאסטרו סגל, בת עין שמר. צילום: באדיבות "זומו"
אינפוזיות מסוגים שונים משתלשלות מתקרת חדר האוכל הישן של ברור חיל. הן מטפטפות נוזלים צבעוניים לתוך תבליט רצפה טופוגרפי שניצב מתחתן על רצפת חדר האוכל. זוהי מפת המועצה האזורית "שער הנגב", שמקבלת כעת עירוי ססגוני ובלתי פוסק, צבעים ותצורות שונות שנקווים לתוכה. אפשרות אופטימית להחלמה המסתמנת ב"עירוי פריפרי" – עבודת האומנות של לימור צרור, או אולי ניסיון להראות את התפר שבין החולי למבריא.
לצידה על שטח של 1,000 מ"ר, מוצגות עבודות של 69 אומנים נוספים, במסגרת התחנה העשירית במסע של "זומו – המוזיאון שבדרך", שיציג מיום שישי הקרוב (פתיחה חגיגית ב-20.12.24) למשך חמישה ימים, במשך רוב שעות היום. הנושא הפעם הוא "התאספות", הקונספט מעט שונה. הזדמנות לצרוך אומנות בצורה אינטנסיבית והפעם גם רגשית מהרגיל, באזור שחטף מהלומה אדירה וכעת תושביו מתחילים לשוב אליו.
חדר האוכל בקיבוצים התיימר להזין לא רק את הגוף העמל אלא גם להיות מוקד ההזנה התרבותית והמנטלית, ולכן נבחר להיות המבנה שיאכסן את התערוכה הענקית. זאת לא תחנת "אגרוף בבטן" בין נקודות במסע של "תיירות המלחמה", אלא ניסיון פופ-אפ מסקרן ואולי קריאה ברורה לעסוק בפן המטעין של החזרה לחיים והזנת הרוח, הנפש והחוסן.
לא לחשוש לגעת בקירות
זומו הוא פרויקט חברתי-קהילתי המתקיים מאז 2017 (שילוב של המילים "זוז" ו"מוזיאון"). מטרתו להביא בצורה נגישה ובגובה העיניים את הקונספט המוזיאלי לקהילות שלא מבקרות בו לעיתים קרובות, אם בכלל. יוצריו ומפיקיו שואפים להנגיש תרבות ואומנות, לצמצם פערים חברתיים ולייצר שינוי חברתי כלשהו. למוזיאון הזה לא נכנסים ביראת כבוד ובדממה, אלא בכיף. לא צריך לחשוש לגעת בקירות, סביר להניח שעבודת אומנות אחת לפחות תציע כוס תה באוריינטציה כלשהי, ושעות הפעילות הן מהבוקר עד הלילה, ברצף. "זומו" התארח בעבר, בין היתר, בחצור הגלילית, ערד, ירוחם ויפו ד'. אנשיו מחפשים לתערוכה מבנה עם משמעות (למשל מפעל "זוגלובק" הישן והמיתולוגי בנהריה) ולא מתמקדים בתליית תמונות בחלל בצורה אסתטית. הם לומדים את המקום עצמו, מקשיבים לאנשיו, מנסים להתחבר לדופק שלו ויוצרים לקראתו סדנאות אומן. בעזרת יוצרים מקומיים, אומנים כוכבים (הפעם אלו צדוק בן-דוד, גל וינשטין וטל מצליח, בת וחברת כפר עזה שמציגה כעת תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב) או כמעט אנונימיים, מעוניינים לחבר את הקהילה – דרך תרבות ובלי להתחנף או להתייפייף – בחזרה לנרטיב שלה ובאופן מעצים.
סלון, סממן הבית שהלך לאיבוד
פלישת חמאס לנגב המערבי שינתה באגרסיביות גם את התוכניות שלהם. רגע לפני 7 באוקטובר 2023 המוזיאון עמד רגע לפני ניוד אל רמת הגולן. זה לא הסתייע, כמובן. "שברנו את הראש מה עושים. רצינו לתרום בעזרת היכולות התרבותיות והאומנותיות שלנו ותוך שבוע יצאנו בפרויקט שנקרא 'סלון.נע'", מספרת מילנה גיצין אדירם, האוצרת הראשית של הזומו מתחילת דרכו. הם העמיסו מערכות ישיבה על משאיות שהושכרו, הכינו מעין "פסטיבל סלונים" והתניידו איתו ברחבי הארץ. סלון, סממן הבית שהלך לאיבוד, המקום שנשבר יחד עם הלב, בטח ובטח אצל הקהילות המפונות שמצאו עצמן במלונות או מאלתרות פתרונות אירוח. אנשי הזומו יצרו לכמה שעות מרחבים בהם התארחו עם יצירות אומנות ועבודות תרפיה, מוזיקה ושיתופי פעולה, כולל הכנת מרק ירקות מנחם לארוחת הערב. אנשים רקדו, צחקו ובכו, ציירו עם הילדים או נרדמו על הספות. התגובה הייתה חיובית ביותר והעשייה חיברה מאוד את אנשי המוזיאון למרחב הקיבוצי ובתוכו לאנשי "שער הנגב".
לעכל ולעבד ולהתחבק ולבכות
לצוות זומו הייתה היכרות מסוימת עם המועצה, מכיוון ששלוש שנים קודם לכן הם פגשו את לבנת קוץ מ"ביתמלאכה" בגבולות "שער הנגב". קוץ היתה בת קיבוץ כפר עזה, שעבודתה התרבותית והחזון שלה השיקו לאלו שלהם. "לבנת הקימה בית מאוד מוצלח לתרבות ואומנות והחלום שלה היה להביא את זומו לשער הנגב", גיצין אדירם מספרת. אלא שהם חשו שלא יהיה מספיק קהל, ומעבר להיכרות לא נרקמו תוכניות עתידיות בפועל. באותה שבת אכזרית קוץ נרצחה עם בן זוגה ושלושת ילדיה. "לאחר מותה עלתה השאלה מה לעשות עם המפעל שלה. עלתה מחשבה להפוך אותו לנייד ופה התחברנו למועצה, שכבר הכירה אותנו".
בפברואר 2024 הם הקימו בתל אביב את אירוע "טעימה מהבית", אליו הגיעו אלפי אנשי המועצה שלא נפגשו מאז אוקטובר הקודם, נוכח הנסיבות המדממות. "היה מאוד מרגש ויפה. הם יכלו לרגע לעכל ולעבד ולהתחבק ולבכות דרך האומנות", גיצין אדירם אומרת. "לפני כמה חודשים, כשהתושבים התחילו לחזור הביתה, חלקם עם ההבנה שאומנות היא לא 'הדובדבן שבקצפת' אלא דרך לעבד תחושות ואפשרות לגעת בחומר ולדמיין, קיבלנו מהם הזמנה ל'זומו'". הפעם הם אמרו מיד שיגיעו.
חקרו את השטח
במשך כמה חודשים הסתובבו הזומואים וחקרו את השטח, מצוידים בשאלות מורכבות מהרגיל. הוחלט לייצר תערוכה במתכונת קצת שונה. "המהלך הראשון היה הזמנה לאומנים שיודעים לעבוד עם קהילות ויצרו מעין 'תוכניות אומן' שעבדו עם קבוצות שונות כדי להביא אותן לידי ביטוי. לקחנו את חדר האוכל הישן של ברור חיל שהיה במצב רעוע וקראנו לתערוכה 'התאספות', כי בעצם אנשים מתאספים מכל רחבי הארץ וחוזרים הביתה וחדר האוכל הוא ההזמנה להיכנס פנימה", אומרת גיצין אדירם. על ההזמנה לתערוכה מופיעה עבודה עגולה של דן (פפו) מרציפר, אומן ותיק מקיבוץ אור הנר שעובד עם ברזל ("והוא אדם מרתק שגם מכין יין"). הדימוי של אנשים היושבים סביב שולחן עגול מעביר את המסר בצורה ברורה ומיידית. זומו מתאפיין דרך קבע באנרגיות בועטות של סקרנות ואותנטיות ותמיד יש בו פנינים והברקות, אבל לפרקים רמת העבודות אינה אחידה – ואולי זה חלק מהאפיל המבולגן והחתרני במקצת. הפעם, למרות שנכון לכתיבת שורות אלו טרם הועמדו היצירות בחלל ויש לכך משמעות רבה מבחינת חוויית הצופה, האוסף עצמו מעולה ומעורר מחשבה באופן גורף. כדאי מאוד לבוא לבקר.
רעיונות יצירתיים, מקוריים ופרועים
על עיצוב חדר האוכל של ברור חיל, כמו רבים אחרים ברחבי הארץ, חתום האדריכל ויטוריו קורינלדי, שהיה גם חבר הקיבוץ, ורישומים שלו של התאספות בחדר אוכל מוצגים בתערוכה (ראו "אדריכל שאכפת לו" מאת יובל דניאלי ב"זמן קיבוץ" 22.8.24).
אחד המוטיבים הבולטים של הזומו, שנשמר גם הפעם, הוא האקלקטיות. יצירות אומנות פלסטית קלאסיות במהותן מוצגות לצד עבודות וידאו, מיצגים אבסטרקטיים ורעיונות יצירתיים, מקוריים ופרועים לא פעם, שקרמו פיזיות והם אינטראקטיביים וקוראים למבקרים להתנסות בהם ולפתוח את הראש – מה שמאפשר בהמשך לגשת לשאר המוצגים בתערוכה בגישה קצת אחרת. למשל, "שגיאה סוג ןן", פרויקט הגמר המעניין של ים מטרסו בתואר השני במחלקה לעיצוב וטכנולוגיה בבצלאל, שעבר התאמות קטנות לטובת "התאספות". מטרסו התל אביבית התחילה ממחקר טכני של קודים מבוססי חוקים פשוטים ממשפחה שנקראת "משחק החיים", שמחקה את הטבע. היא יצרה טריגר שמשנה את חוקיות הקודים ויוצר מורכבות מפתיעה. "יש כאן ממשק בין גוף לקוד. הכוונה היא להגיע ליצירה חד פעמית בחיבור בין האדם למכונה ואז הוספתי רובד מיסטי וקצת הומוריסטי ואירוני של ניבוי ופירוש מה הלב רוצה, על בסיס ממשק לדופק", היא מסבירה. בפועל זוהי עמדה דיגיטלית שנותנת הנחיות לעומד מולה. הוא שם אצבע על חיישן ועונה תוך כדי על שאלות מהמחשב. בו בזמן גדלה ומתעצבת תצורה גרפית ייחודית שנובעת מהאינטראקציה בין החיישן לאצבעו. הפיקסלים מתגבשים ונאספים בצורה ספציפית (אפרופו שם התערוכה). בסוף מתקבל פלט מהמכונה, עיצוב חד פעמי שמקור הנתונים שלו הוא דופק הלב. מתחת לתדפיס התצורה מופיע טקסט מבוסס צ'אט GPT שמציע קריאה או מעין ניתוח לתוצר, קצת בהשראת קריאה בקפה. "ברובד הנפשי עברתי, כמו כולנו, שנה מטלטלת מאוד והיו לי שכבות של חרדה ובלבול ורציתי כלי שיהיה מצד אחד חיצוני ויגיד לי מה אני רוצה ומצד שני ינבע מהקול הפנימי שלי, ייתן לי אישור שאני על הדרך", מטרסו מסבירה. "גם להקשיב ללב שלנו זאת התאספות פנימית והקריאה שהמכונה עושה היא איסוף המידע והצעת פרשנות על מה שעובר עלינו".
עוד מאפיין בולט של הזומו הוא הנגישות וההתאמה לכלל הקהלים, גם לילדים. בתערוכה יש הדרכות ובכניסה אליה פורקים אוטובוסים תלמידי בתי ספר, שהאופי הידידותי ומעודד ההתנסות והמגע של חלק גדול מהעבודות, מדבר אליהם. כך יהיה גם הפעם, למרות ההקשר. "אנחנו לא נוגעים במלחמה במובן של תערוכת זוועות או 'הנה 7 לאוקטובר' או תערוכת 'לזכר'. התערוכה מדמיינת את איך חוזרים לחיים, יוצרים ומדמיינים מרחב מחדש, ואיך חיים אותם מתוך שבר", מדגישה גיצין אדירם. "יש יותר אומנים מקומיים מבדרך כלל, הרגשנו שהם שגרירים מדהימים וזאת הזדמנות להיפגש, מה גם שהם חוו את המצב בצורה שונה מאיתנו. מי אני שאגיד להם משהו? קטונתי מולם. בנוסף, התערוכה לא מתעסקת בחדר האוכל, הוא ההשראה. היו מספיק תערוכות על חדר האוכל והלינה המשותפת".
שינוי תודעה בטבע
ובכל זאת, הקיבוציות מורגשת. אורן מאסטרו סגל, בת קיבוץ עין שמר ובוגרת טרייה של לימודי תואר שני בבצלאל, הקימה בחדר האוכל את "עדנה" – מעין מטבח משפחתי שנשלף מהמקום הפרטי והוצב ב"כיכר העיר" הקיבוצית, ומתייחס אולי למקום הרגשי שאבד למפונים. המרחב הזה, שבין האישי לציבורי, תמיד היה אישיו בחיים שבין הרפת לקומונה. בשנה וחצי האחרונות הוא התהפך במובן כלשהו. כמה פעמים ביום ייאפה לחם במטבח שלה והמבקרים יוזמנו לטעום ממנו.
לעוד מאפיין בולט של המוזיאון – יצירות עם קריצה או הומור – מתחברת "הצעת הגשה" (תרתי משמע) של יובל תדהר רימר מקיבוץ נתיב הל"ה. היא חיברה זוגות של מגשי חדר האוכל הפלסטיקיים המוכרים בחום ובבז' וכך יצרה מעין צמדי פרפרים או ציפורים חשמליות התלויים מתקרת חדר האוכל ומעופפים בעזרת מנוע פשוט.
בסיוע העבודה "להשתנות" התערוכה עושה כבוד לאומן מקומי מברור חיל, אריה קוטלר, שיצר תבליטים בחדר האוכל – מהסוג שכל קיבוצניק שגדל באייטיז מכיר. האומנים אבישג דורון ויונתן קליין עשו "מיפוי וידאו", כלומר הקרינו את העבודה שיצרו במיוחד לתוך אותו תבליט שנמצא במעלה המדרגות, נזנח במשך 20 שנה, אך נוקה וחזר לחיים לטובת האירוע.
"התחלנו מזה שנדלקנו על הקיר. התבליט אומנם מאוד צורני, אבל דיברנו עם הנכד של קוטלר שסיפר לנו שהוא נוצר בהשראת הטבע", מסבירה דורון. "לקחנו את המוטיב הזה כדי לעסוק בהתבוננות בטבע, השינוי התודעתי שאתה עובר כשאתה מטייל בטבע. יש בתבליט קווים אלכסוניים שנראו לנו כמו מדרגות למעלה. בווידאו מטיילות דמות שעושות מסע כלפי מעלה ועוברות דרך קרן אור שכאילו בוראת את העולם ויוצרת שינוי תודעתי אצלן. זאת מעין 'מכונת טבע' כזאת".
קליין חי בברור חיל למעלה מעשור. בעלה של דורון הוא בן כפר עזה. "אחרי השבעה באוקטובר הרבה דברים התפרקו עבורי ובטח בשביל יונתן. איבדנו הרבה חברים ומשפחה, גבולות ההיגיון התערערו והיינו צריכים פשטות, עוגן ומה שיקרקע אותנו. הטבע עושה את זה", היא מפרשת. "הטבע עבורנו הוא האמת המוחלטת והחזרה אליו היא חזרה לעצמנו. זה המקור. מבחינתנו ההתאספות היא יותר לאסוף את עצמנו. את השברים ואת המהות שלנו בתוך העולם המבולבל הזה".
התאספות, חדר האוכל של קיבוץ ברור חיל
20.12.24 עד 25.12.25
א'-ה' 08:00 -20:00
שישי ושבת 10:00 -16:00
הכניסה חופשית
