מפי מורן פרייבך, גד"ש חקלאות נחל עוז
דברים שסיפר לנו מורן מנהל חקלאות נחל עוז, על החזרה לעבודה, השיקום של ענפי החקלאות והאני מאמין שלו בדבר החיים והחקלאות בעוטף עזה
עמנואל: צהריים טובים, אנחנו נמצאים בגד"ש נחל עוז עם מורן פרייבך מנהל הגד"ש. בקשתי לשמוע ממורן את סיפור החזרה לעשייה החקלאית, והשיקום של החקלאות בנחל עוז על רקע האירועים הקשים והנוראים שקרו ב- 07/10/2023, על ההתמודדות האישית, הקהילתית והחקלאית במשך כל התקופה עד לימים אלה.
מורן: שלום, אני יליד נחל עוז, ולפני שלוש וחצי שנים החלטתי שאני עוזב את העבודה שלי בחברת זרעים (17 שנים בחברת הזרע ו- 4.5 שנים באוריג'ין) והגעתי לנחל עוז להיות מנהל גידולי שדה, וזה משני טעמים. הראשון זה המקום הזה נחל עוז, המקום הזה ספציפית כנקודה אסטרטגית אל מול עזה, השני, בתקופת הקורונה, חשבתי רבות על הביטחון התזונתי של מדינת ישראל. כשיש מצב שמטוסים לא טסים לישראל ואניות לא מגיעות לפה אז מה שאנחנו מגדלים זה מה שאנחנו אוכלים. עשיתי אחד ועוד אחד וביקשתי להיות מנהל גידולי השדה של נחל עוז. בהשכלתי למדתי ניהול תעשייתי ואני מגיע בכלל מהתעשייה. הקמתי את המפעל לעיבוד תעשייתי בשדרות, ואחרי זה העברתי את המפעל של אוריג'ין לגבעת ברנר וניהלתי אותו. פעלתי יותר בעולם הטכנולוגי ופחות בחקלאות. עשיתי שלושה פרויקטים של מערכות מידע בחברת הזרע ואז עברתי לאוריג'ין. אבל רצינו כמובן לדבר על החקלאות ועל נחל עוז.
בהתחלה השקפת העולם שלי אמרה וחשבה שלום, וחלמתי לחזור לימי הילדות, שיכולנו עדיין להיכנס לתוך עזה לאכול חומוס, להתרחץ בים ולבלות בחופים של עזה. האמנתי בזה ממש עד לפני כמה שנים. גם אחרי ההתחלה של הירי תלול מסלול וירי הפצ"מרים בשנת 2020 עדיין האמנתי וחלמתי שאפשר לעשות פה מעשה, ולחיות בשכנות טובה. לאט לאט התחוור לי ששכנות טובה לא תהיה פה, אבל על שלום בר קיימא עדיין חלמתי ושהגבול יהיה שקט. אמנם אני מנהל גידולי השדה אבל בכל פעם שאני אומר אני, זה אנחנו. בגידולי שדה נחל עוז, האמונה הייתה שאם נעסיק עובדים זרים, אלה יהיו פלסטינאים ועזתים. אנחנו משלמים להם כמאתיים חמישים שקל ליום. בעזה הם מקבלים עשרים שקל ליום. כל זה משיחות שהיו לי אתם, ולא משמועות. אם אנחנו ניתן להם מאתיים חמישים שקל, הם יצליחו לקנות משהו שם בעזה שאולי ישפר את איכות החיים שלהם ואז יהיה להם מה להפסיד, ואז אולי ישקיעו קצת בחינוך הילדים שלהם וזה יהיה אולי המפנה בשבירת מעגל הדמים.
העסקנו פה שלושים פלסטינים באופן קבוע בבננות בגידולים אחרים ופעילויות אחרות בחקלאות. העסקנו אותם דרך קבלן. אמרתי לקבלן שאני רוצה רק עזתים. בדיוק מהסיבה שציינתי, התקווה לדו קיום. הקבלן היה דואג להם שהם שהיו מגיעים ביום ראשון, הם היו עוברים את המעבר והיו ישנים ברהט כל השבוע. הכל היה מסודר מאוד. היו מגיעים לפה הוא היה מסיע אותם לשדות, דואג להם לאוכל, דואג להם להכל, ומחזיר אותם לרהט כך שבעצם לא נמצאו אף פעם בתוך שטח המחנה. הם לעולם לא היו בנחל עוז בתוך הקיבוץ. כך האמנו שצריך להיות ולהתנהל עם העזתים. תוך כדי העבודה ניהלנו שיחות. אני שואל אותו "מאיפה אתה", והוא עונה לי "אני מסאג'אייה בוא תסתכל, אתה רואה בין הבתים שם זה הבית שלי", ממש ככה אנחנו שכנים כל החיים ותראה איפה אתה ואיפה אנחנו". ואני שואל "תסביר לי למה, למה אתם כל כך תאבי רוע, מחפשיי רוע ולא מנסים להשתנות. והואעונה לי, "תקשיב, לא כולם ככה. לדוגמא שישראל זרקו פלאיירים וכתבו לפנות את השכונה הזאת כי הולכים לעשות הפצצה בשכונה שלנו. לקחתי את הילדים שלי והתחלתי לרוץ לכיוון הים. באו החמאס, עצרו אותי ואמרו לי אתה לא יכול ללכת לשום מקום. באתי לאיש החמאס ואמרתי לו, תקשיב אתה יכול לירות בי פה ועכשיו, ואתה יכול לתת לי להציל את המשפחה שלי, אני לא חוזר לשם". וכל זה לשבעה באוקטובר. ועד אז חשבתי האמנתי שעדיין אפשר לעשות שלום עם שכנינו ממערב.
בשביעי לעשירי הייתי עם משפחתי בבית. התעוררנו כמו כולם לצבע אדום, צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום ובום גדול ועוד פעם ממשיך הצבע האדום. מסתיים הצבע האדום, אנחנו יוצאים החוצה לראות מה קורה, אני רואה שהבן שלי נפגע מרסיסים של פצ"מר שנפל ממש ליד הבית שלנו, התחלנו לשמוע יריות שזיהינו כיריות לא של כוחותינו ונכנסנו מיד שוב לממ"ד. טוב, אמנם זה לא הנושא שלנו היום, אבל אני רוצה לספר שהיינו אחת עשרה שעות בממ"ד. יצאנו משם ופונינו למשמר הנגב, משם למשמר העמק. כחמישה ימים אחרי ה- 07/10 אולי אחרי ארבעה ימים, חזרתי לפה כדי להתחיל לראות מה קרה פה. להעריך את המצב ולהעריך איך מתמודדים ומה עושים. בהתחלה היו פה מלא חיילים ולא ניתן היה כלל לצאת משטח הקיבוץ. התמקדנו בלסגור פיצוצים של מים, ואטמנו בתים כדי שלא יתמלאו במים וכל זה תוך כדי נפילות פצ"מרים, שטילים שורקים מעלינו ורחפנים מרחפים מעלינו.
ברפת היה מכון חליבה חדש שחנכנו אותו רק ארבעה חודשים קודם. הוא היה שרוף לגמרי, ולא הייתה שום יכולת לחלוב את הפרות. לא היה חשמל. עבדנו עם גנרטורים. למזלנו נשאר לנו מיכל סולר מלא, ואתו תפעלנו את הגנרטור בין צבע אדום אחד לשני. במקביל מתנדבים עזרו לנו לתקן ולהחזיר את מערכת החשמל של הרפת לפעולה. חזרנו לחליבה אחרי 9 ימים, למרות הנזקים הקשים שנגרמו לחולבות כתוצאה מאי חליבה. בהתחלה החלב היה אדום מדם, ולאט לאט עלינו בתפוקה ואחרי חודשים רבים חזרנו לתפוקה מלאה של 43 ליטר יומי בממוצע, בהשוואה ל-10 ליטר באוקטובר, כשהתחלנו לשקם את הרפת. התכנית היום היא להגדיל את הרפת ולייצר כמובן יותר חלב. יהיה עלינו להקים את המתבן שנשרף ואת מרכז המזון מחדש.
כתוצאה מהלחימה, לא ניתן היה להגיע לחלקות הגידול. באבוקדו נגרם נזק כתוצאה מכך שבחלקה אחת מתוך שלוש, המים עבדו רצוף במשך 3 שבועות (100 קוב ליום), והשתיים האחרות לא קבלו מים בכלל. על מנת לתקן את התקלות בשדה, יצאנו רק עם חשיכה ברשות ועם עזרת הצבא, סגרנו את המים בחלקה המוצפת ופתחנו בחלקות האחרות. כך התנהלו כל זמן שהלחימה עדיין הייתה עצימה. אחרי שסוף סוף נתנו לנו לצאת לשדות, באופן יותר חופשי, אנשי ההשקיה ואני עברנו בין יחידות ההשקיה בשדה. ביחידת שדה הראשונה ראינו שהאנטנה, מחשב השקיה, המצבר והפאנל הסולארי, הכל נגנב. כל הציוד, הסולנואידים, מיכל הדשן, הפאנל הסולארי, הצינורות, הכל מפוצץ והרוס. וכך היה בכל היחידות האחרות. כאן הבנו שמה שקרה זה מעבר לטרור של להיכנס לבתים ולחלל את הבתים ולרצוח בנו, ולשרוף אותנו חיים ולחטוף אותנו ולפגוע בהון האנושי כמה שהם רק יכולים, הייתה להם משימה נוספת, לפגוע בחקלאות ככל האפשר. התובנה הזו התחזקה והתבססה אצלי כשראינו מה קרה למאגר המים שנמצא ממש על הגבול. הם פגעו והשמידו את כל הציוד שהיה במאגר, בעזרת רימוני רסס וירי, טרור חקלאי למהדרין. הם קיוו שלא נרצה להמשיך לקיים חקלאות בעקבות ההרס שגרמו, כך שיהיה ניתוק בין האדם לקרקע שלו. ולי ברור שברגע שאין את הקשר בין האדם לקרקע, לקיבוץ נחל עוז אין סיבה להישאר כאן על הקרקעות האלה, ללא החקלאות. החזון של העזתים כפלאחים היה שנפנה את המקום ונפסיק לעשות חקלאות. לכן אנחנו רוצים וצריכים שרצועת הביטחון תהיה מעובדת עם גידולים חקלאיים.
מוסדות המדינה הודיעו לנו שעל רצועת הביטחון לא נוכל לעשות חקלאות, כי זה שטח צבאי סגור. ובהתאם לכך הסכימו לפצות אותנו. החלטנו שזה לא סולם הערכים שלנו. החלטנו כל השותפים לניהול הקיבוץ והגד"ש לחזור לפעילות חקלאית מלאה בכל מחיר. חידשנו את הציוד, את הטרקטורים וכל מה שנפגע וניזוק על ידי העזתים. והתחלנו או חזרנו לפעילות חקלאית, לעיבודים וכל מה שהיה ניתן במסגרת האילוצים הביטחוניים. כשזרענו בינואר ידענו שמטוסים לא ירססו, אבל נסתדר עם ריסוס מהקרקע. וכל זה עדיין בלי שקבלנו אגורה ממס רכוש. את היבולים של אוקטובר ונובמבר הפסדנו. אבל, זרענו חיטה, בהמשך תפו"א והחזרנו את כל מערכות המים חזרה לתפקוד מלא. את כל הציוד קנינו, וחדש. אם וכמה יחזירו לנו, אני לא יודע. הצלחנו לקטוף אבוקדו, שימרנו 200 דונם בננות מתוך 750 דונם, וייקח שנתיים לשקם את המטע. על חלקות הבננות שנפגעו נזרע השנה חיטה. תפו"א שזרענו בינואר לא תמיד קבלו 2 השקיות שבועיות, הדשן לא הגיע בזמן בגלל מגבלה של המשאיות להגיע לשטחים בזמן הלחימה, אבל בסוף קיבלנו יבולים סבירים למרות כל הקשיים והאילוצים. יש לנו שטחים ממזרח לכביש 232. שם התחלנו מיד לעבד ולהכין לזריעות, אלא שיום אחד הגיע הצבא, הקים שם סוללות והפך כ- 300 דונם חקלאי שלנו לבסיס צבאי, ואיתם היינו צריכים להתמודד ולקוות שיתנו לנו לעבוד ולעבד שטחים שהם שלנו. וכמובן שיש נזקים של טנקים שנכנסים לחלקות ויוצרים שבילים ומעברים בלתי ניתנים לעיבוד. אל בסופו של דבר התיאומים עם הצבא היו מועילים והצלחנו לעבוד.
הקרבות האמתיים שלנו היו הקרבות על חקלאות סמוכת גדר. ובעניין הזה הצבא היה אתנו, הבין אותנו ועזר לנו. למעשה זהו קרב משותף, שבכל מקום שהיינו צריכים הצבא עזר לנו. להגיע לחלקות ומאגרים שרק איתם זה היה אפשרי. ב-20 שנה האחרונות ידענו שהעזתים צופים בנו ומכירים כל תנועה שעשינו, ולמרות זאת המשכנו. החלטנו במשק, שהשדות שצמודים לגדר יהיו חמניות שצומחות לגובה ובולטות בצבע הצהוב ובחיות שלהן. וזו על מנת לייצר את תמונת הניצחון שלנו. לייצר תמונת ניצחון שמראה את הפריחה ומראה את החקלאות שאנחנו עושים פה אל מול ההרס והחורבן בצד השני. להראות את הגבול שבין העולם המערבי הנאור לבין העולם המזרחי והאסלאם הרדיקלי, בין מי שמקדש את המוות ומי שמקדש את החיים, מי שמנסה לבנות מוות ומי שמנסה לבנות חיים, מי שרוצח ומי ששותל. בשלושים במאי בשעה שמונה וחצי בבוקר נסעתי לשדה הזה, נעמדתי על האוטו שלי מקדימה, כמעט מעדתי, כמעט נפלתי וצלמתי את התמונה הזאת של החמניות. וזאת מבחינתי תמונת הניצחון שלנו.
אנחנו למעשה נלחמים נגד מדינת עזה. במדינת עזה היו בחירות דמוקרטיות, כשרות או לא כשרות, זה העניין שלהם. למדינת עזה יש צבא, קוראים לו חמאס ויש לו גדודים מסודרים. יש להם תכנית מלחמה ואפשר וצריך לנהל אתם משא ומתן. וכך אנחנו עושים, מנהלים עכשיו משא ומתן עם טרוריסטים. אל תשאל אותי על דעותיי הפוליטיות, אבל אני כן רוצה להשתמש בבמה הזו של העיתון, לקרוא לכולם לשים עכשיו את כל האג'נדות בצד. לשים בצד את כל הדעות הפוליטיות ולשים את הכל, הכל, הכל בצד. שום דבר לא מעניין עכשיו, לא כספים, לא פוליטיקה, לא שרידות פוליטית, לא משרדים וחלוקת תיקים, לא למעלה בהנהגה ולא למטה בעם. לא דתיים ולא מסורתיים, צריך לשים הכל בצד ולהתמודד אך ורק על שרידותה של מדינת ישראל. אנחנו בתקופה היסטורית. מדינת ישראל לא חוותה מלחמה כזאת לעולם, גם לא במלחמת השחרור. עכשיו אנחנו צריכים לשים הכל בצד, וכל אחד צריך להיות הכי טוב שהוא יכול, בדלת אמותיו ובמה שהוא אחראי עליו בשביל שמדינת ישראל תשרוד. צריך לחשוב אך ורק איך מנצחים את המלחמה הזאת. יש לנו חברים מהצפון שחוטפים עכשיו שוק על ירך, ואף אחד לא שם לב לזה. הבן שלי היה בצבא במזרח הוא סיפר לי מה קורה שם. אלוהים שיעזור לנו. אני רואה בעיניים שלי מה קורה כאן. אנחנו בכל החזיתות. כולם חייבים להירתם אך ורק למשימה של הצלת מדינת ישראל ולהרים אותה לשחקים שמגיע לנו להיות בהם. האנשים טובים, העם הוא טוב, למרות המחלוקות. אנחנו יודעים לעשות המון דברים, יש לנו את הכישרון ואת היכולות. לא מבין איך יש לנו את הכישרון להיות לבנטינים בדומה למזרח התיכון ועדיין להביא, לפתח, לייצר, להמציא את דברים הכי הכי הכי מתקדמים בעולם הכי מערבי. אני לא מבין, לא יודע איך אנחנו עושים את זה. אולי זה הישראליות הזאת שלנו. אם אנחנו לא ננצח את המלחמה הזאת ומדינת ישראל לא תשרוד, העם היהודי בתפוצות יותקף בעשרות מונים יותר ממה שהוא מותקף היום. וכנראה שאם יקרה משהו רע למדינת ישראל בגלל האיסלאם הרדיקלי, אתה מבין שגם העולם המערבי יהיה בסכנה.
רבים לא מבינים את גודל השעה. עוסקים בהבלים בזמן מלחמה, במינויים ובכספים, בשעה שאנחנו צריכים ומקבלים ליווי של טנק לטרקטור שחורש בשדות, ובכל הארץ מאות אלפים מפגינים למען שחרור החטופים. "החטופים" זה נושא מאוד כואב. שני השכנים שלי חטופים בעזה. עומרי שביתו מעבר לכביש 30 מטר מהבית שלי, וצחי השכן הקרוב אלי ביותר, והחבר הכי טוב שלי אתו אני נוהג לשתות קפה יום יום. מדברים איתנו על תפיסת הביטחון, על איך אנחנו מחזירים את הביטחון ושאפשר לסמוך על צה"ל. אמרתי לרמטכ"ל שביקר פה שבוע שעבר שאני מאוד מעריך אותו על זה שהוא עזב הכל ובא לפה ודיבר אתנו. אבל אי אפשר להתחיל לדבר על ביטחון או על כל דבר אחר לפני שהחטופים יהיו פה חזרה. עסקה להחזרת החטופים הייתה צריכה לקרות מזמן, רק ככה הם יחזרו. כל פעם שאני עובר ליד הבית אני עדיין חולם שהוא קורא לי לשתות קפה, ואנחנו השכנים של המשפחה שלו ואנחנו ביחד בכל ובהכל. זה סרט בלהות רע. אין פה בכלל שאלה, החטופים צריכים להיות פה.
בכל מדינה אחרת, מתקדמת, שלחיי אזרחי המדינה יש ערך, למשל ארצות הברית, במקרה של אירוע כזה של חטופים על בסיס אידיאולוגי של טרור, המדינה הייתה מיד, מנסה להחזיר את החטופים בכל דרך אפשרית ולאחר מכן מטפלת בטרור. איבוד הביטחון האישי הוא בלתי מתקבל על הדעת. הביטחון הוא הבסיס של הפירמידה עליה יושבים כל שאר הדברים, הערכים והמרכיבים של חיינו. ואני עושה את המשימה שלי פה, יחד עם צוות מדהים. אנחנו עובדים יחד, עובדים קשה. ומעבר לדברים שאנחנו עושים בשגרה, הולכים להפגנות מידי פעם, אבל מתרכזים במשימה העיקרית שלנו שהיא חלק מדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל, לקיים חקלאות ברת קיימא עד המטר האחרון גם תוך כדי מלחמה.
עמנואל: "אני מתנצל שאני קוטע אותך בנושאים חשובים אלה ומבקש שנדבר שוב על החקלאות בנחל עוז".
מורן: היינו פעם אחד המשקים הגדולים בכותנה. השנה הייתה שנת השבעים לנחל עוז, אז החלטתי רק בשביל הפרסטרויקה לגדל פה שלש מאות דונם של כותנה. ב- 10/10/2023 היינו אמורים להיכנס לקטיף. הכל היה מסודר לקטיף, קטפות כבר עמדו בגד"ש מוכנות לקטיף. ואז הגיע ה- 07/10. ערב קודם ביום שישי, אשתי ואני הלכנו לשדות של הכותנה כדי להביא כמה ענפי כותנה בעבור התפאורה למסיבת יום ההולדת של הקיבוץ. החלטנו לעשות כותנה רק בשביל להחזיר את הלבן, קראתי לזה "מחזירים את הלבן לנחל עוז". בסוף הכותנה לא נקטפה, נכנסנו עם מכסחת, פעמיים כיסוח פעמיים דיסוק וחזרנו הביתה. הגידולים בגד"ש הם אבטיח לגרעינים, חמניות וכמובן חיטה. מאחר וכל החלקות שלנו מרושתות המערכות השקיה, יש לנו את האפשרות לתת השקיות עזר אם זה נחוץ לגידול.
השימוש במי שפדן, לפעמים משולבים עם מים מותפלים יוצר לפעמים חוסרים של מיקרואלמנטים או מקרואלמטים, בשונה ממי השקיה רגילים. גילינו את זה באבוקדו לאחר שריכוזי המגנזיום היו נמוכים הרבה מתחת לרצוי ולמקובל. לעומת זה, המחירים אותם שילמנו עבור אותם מי שפדן, היו במחיר של מים שפירים מאחר ועברנו את מכסת מי השפדן. ז.א. למרות שאנחנו כמו כל החקלאים, והחקלאות חלק מהפתרון להפיכת מי השפדן מעול למשהו שמכניס כסף למדינה ועוזר למהלך שהוא פתרון סביבתי מעולה, המדינה כונסת אותנו וגובה מחיר מופקע ולא הוגן. מחירי המים (של השפדן למשל) הגבוהים מונעים מאתנו לגדל גידולים מסוימים שהרווחיות בהם היא גבולית, כמו למשל אפונה, תירס לתחמיץ ועוד כמה גידולי שדה. שיהיה ברור לכולם, אף אחד לא מסבסד את החקלאים על ידי התשלום של המים הביתיים, כפי שטוענים חלק מהמוסדות והגופים הכלכליים. ידוע שבהשוואה למדינות אחרות, המגדל הישראלי (וגם האזרח הישראלי) משלם על מים הרבה יותר מהמגדלים בכל הארצות המפותחות.
אנחנו עושים הרבה גזר ואגוזי אדמה, בנוסף לתפו"א, לאבטיח לגרעינים, חמניות וחיטה. גדלנו גם שום ובצל. יש לנו מטע חוחובה וכמובן אבוקדו. שום זו דוגמא קלסית לאיוולת של הורדת המכסים וההסתמכות על שום מיובא. לפני שנתיים כשהממשלה הסירה את המכס על שום, מגדלי שום גדולים כמו "שום ישראל" פשטו את הרגל, אחרים הפסיקו לגדל, והמטבח הישראלי אולץ לצרוך ולאכול שום סיני באיכות ירודה, שהמחיר בסופו של דבר לא ממש ירד האזרח הישראלי קיבל מוצר גרוע, והחקלאים הוותיקים והמסורתיים הפסיקו לגדל שום. יש לנו לכל הגידולים פיקוח פגעים שוטף. ציפי הפקחית הוותיקה העבירה את השרביט לפקח צעיר מנחל עוז שמשלב היום בין עבודת הפיקוח לניהול הקהילה. הוא עבר הכשרה, קורסים בתחום הגנת הצומח, עבד בחפיפה עם ציפי וכיום הוא עושה את התפקיד בהצלחה רבה. הוא יודע לשתף פעולה עם אנשי חברות ואנשי מקצוע אחרים. הוא עובד עם חברת אגרוסקאוט ועם אמצעים טכנולוגים שונים כולל נתונים מלווין. התחלנו לקבל שירותים גם מפיטק בתחום ההשקיה והמים. למזלנו 17 מתוך 23 תאילנדים שהיו לנו חזרו, והבדואים עוזרים לנו בכל מה שהם יכולים. פליסטינים אצלנו לא יהיו יותר. לא במשמרת שלי. שאני חושב על מהות החיים שלנו פה, ברור לי שללא חקלאות לא נוכל להמשיך פה. הציבור הישראלי לא מבין כמה משמעותיים לחיים בארץ הם החקלאיים שהם לא יותר מ 11000 מגדלים בחקלאות. אבל מסביב לחקלאות יש הרבה מאוד פעילות כלכלית שתומכת בעשייה החקלאית ובייצור המזון. מרבית המצרכים והמזונות שעולים על שולחננו מיוצרים על ידי החקלאים בארץ. הייצור החקלאי בארץ הוא זה שנותן למדינה את ביטחון המזון, נושא שעלה לאחרונה לכותרות, כתוצאה מעליית המחירים של העגבנייה ומוצרים אחרים עקב מדיניות הרסנית של ביטול מכסים על חלק מהמוצרים החקלאיים.
נחל עוז ימשיך לגדל ולעשות חקלאות. למרות האסון של ה-07/10, אנחנו מתכוונים להמשיך לחיות פה וכבר היום חברים חוזרים לגור במשק. ב- 06/10/2023 היו בנחל עוז מאה שמונים ושניים חברים וסה"כ שלוש מאות ושבעים תושבים. באירועי ה- 07/10 אבדנו ונרצחו לנו חמישה עשר חברים, ונחטפו שמונה. חמש חזרו ושניים (עמרי וצחי) עדיין בשבי להם אנחנו מחכים ומקווים שיחזרו במהרה.
