שכשבסיס הקשר המשפחתי נקרע, והעניין מתייחס לכל גיל, ההשפעה אינה מסתכמת אך ורק באותו מעגל משפחתי מסוים. זה הרבה מעבר לכך!
הקרירות בקצוות של היום, הילדים שיוצאים בהסעות למסגרות הלימודיות, ואנחת הרווחה שמשגרים ההורים, נתפסים בעיניי כאחד מהסימנים שמבשרים את התייצבותה של השנה החדשה בפתח. כמו החצבים שמסמנים את בואו של הסתיו. אני שומעת מסביב רחשים שמעלים על הפרק את הרצון להכניס את החדש פנימה, ולאמץ משהו גם לחיים האישיים. לפעמים זה דורש שניפטר ממשהו ישן, כדי לפנות מקום לחדש; ולפעמים מתבקש להתחיל ממש מאפס. אלה ימים של הרהורים, וכל אחד לוקח אותם לכיוונים שברצונו לשפר.
תהליכי הגישור בין בני משפחה, שתהום הסכסוך על הנחלה פעורה ביניהם, מחזירים אותי שוב ושוב למסקנה – שכשבסיס הקשר המשפחתי נקרע, והעניין מתייחס לכל גיל, ההשפעה אינה מסתכמת אך ורק באותו מעגל משפחתי מסוים. זה הרבה מעבר לכך! לסכסוך המשפחתי יש נטייה להדהד גם אל מעגלי חיים נוספים – המשפחה החדשה, מקום העבודה, ההתפתחות האישית, מערכות יחסים רחוקות ועוד. ולכן, כשיש רצון לקבל החלטות שנוגעות לשינוי, הן צריכות להתחיל בראש ובראשונה בבית – בהחלטה לייצר קרקע משפחתית בריאה, כזו שתאפשר לשבת לצד אח או אחות בשולחן החג, לקפוץ לביקור קצר באמצע השבוע, ולהתרגש בחופה של האחיין או האחיינית. ההחלטות הטובות האלה, יהדהדו למרחקים ארוכים…
יחסים משפחתיים הם מורכבים ואין פה רמיזה לקושי כזה או אחר. הם פשוט מורכבים, לטוב ולרע. זו כנראה הסיבה שעד היום לא נוצרה נוסחה שאומרת "עשה ואל תעשה" עם האחים והאחיות. אם נהיה רוחניים לרגע לכבוד השנה החדשה, יש משפט שמיוחס לדלאי למה – "המשפחה שלך לא מפריעה לתרגול הרוחני שלך, המשפחה שלך היא התרגול הרוחני שלך". אהבתם?
דפדפתי לאחור על התרחשויות משפחתיות שחלפו בדרכי השנה: כעסים, התפייסויות, התפרצויות ופשרות; ואספתי אותם למספר החלטות שיכולות לשמש כאבני דרך טובות, וייתכן שתחליטו ללכת לאורן השנה.
גאוות יחידה
החיבור הוא נקודת הפתיחה לקשר מכל סוג. בחיפוש אחר משהו ממשי שמשקף אותו, מתברר שיש קצת גנטיקה, שלעיתים יוצרת מראה דומה, אבל לא בהכרח. יש גם את שם המשפחה, אבל הרבה פעמים הוא מוסב לאור חתונתה של הבת.
אז מה בכל זאת נשאר?! פעמים רבות, סימני ההיכר מהבית הם הדברים הקטנטנים. הרגלים שאימצנו בבית ההורים; ואולי נראה שהם רק בשוליים, אבל יש להם קסם, כי הם כמו הטבעה משפחתית שעוברת מדור לדור. לצורך העניין, הרגל קטנטן ושולי, כמו להניח נייר עיתון מיום אתמול בתחתית פח האשפה שיספוג את הנוזלים, הוא דוגמה להרגל שכזה, שאיפשהו בזמן הנהיגה כנראה הסבתא, והתגלגל לאימא שהרגילה גם את אבא. וכך, מבלי שהדור הבא מודע לכך הוא מאמץ את הרגל הנחת העיתון בבית החדש שהוקם.
יש לי חברה שבכל פעם שהיא שוברת ביצה, היא מעבירה אצבע בתוך הקליפה ואוספת את שאריות החלבון. כך עשתה אמה והיא ואחותה "ממשיכות במסורת" בחן טבעי, בלי שהן בכלל מודעות לעניין.
אני מציעה לחשוב מחדש על ההרגלים המשפחתיים האלה ולתת להם במה של כבוד; כיוון שעל הדרך, אם רק תרצו בכך, הם יכולים ליצור "גאווה משפחתית"; והדבר חשוב פי כמה, אחרי שעוזבים את הבית ומקימים משפחה חדשה. הרגלים קטנים הם חותם משפחתי, ויכולים לספק סיבה לחייך, לאהוב, להרגיש שייך ולהבין שהאדם שנמצא מולך בשולחן הגישור, זה שאוכל כמוך את קצה עיפרון, הוא בעצם לא אחר מאשר אח שלך.
הזמן מחולל שינוי
פילוסופיה יוונית עתיקה אומרת ש"אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", וזאת מכיוון שהנהר משתנה כל הזמן. על אותו עיקרון, אני מאירה לבני משפחה צעירים שחשים מקופחים, מכיוון שאחיהם הבוגרים רכשו לפני שנים בית בהרחבת המושב, במחיר נמוך בהרבה ממה שמתבקש מהם כיום. אין מה לעשות. ציר הזמן מניע כל העת את גלגלי החיים, ולכן אין כל הגיון להילחם באחים או באחיות בגלל שהם קיבלו X והם עתידים לקבל Y.
באחד הגישורים אמר אח בוגר לאחיו הצעיר ממנו ביותר מעשר שנים: "אתה שוכח שבזמן שאני הייתי ילד, נסיעות לחו"ל עם ההורים לא היו אופציה בכלל, ואתה הרווחת נסיעות וקניות על ימין ועל שמאל". וסיכם בשאלה: "אתה רוצה שנתקזז גם על זה?!"
אין סוף להתחשבנויות, ולקראת השנה החדשה יהיה אולי נכון לקבל החלטה שלא להיכנס לזירה הזו. בגישורים שאני מובילה עם משפחות שונות ולאורך שנים רבות, נוכחתי לדעת שבניגוד למצופה – חשבונאות משפחתית לעולם אינה מגיעה לתוצאה סופית! היא תמיד מסתעפת ומסתעפת. כדי להימנע ממנה, הנכון ביותר יהיה שלא להיכנס לתוכה מלכתחילה.
פוליטיקה מחוץ ליחסים המשפחתיים
אין הכוונה לשיח על ההתרחשויות המדיניות, שגם בעניין הזה תהיה המלצתי כנראה דומה. הכוונה היא ליצירת קואליציית אחים מול אח אחד. כשלפגישת הגישור המשפחתי איחרה אחת האחיות ונכנסה בהתנצלות ובהסבר על כך ש"הכבישים היו עמוסים", שאלה בבוז אחותה: "מדוע לא נסעת בכביש 6 שהיה פתוח?". המאחרת לא השיבה, ואחיה הבכור שמסוכסך עימה כבר שנים זרק לחלל בציניות: "רק היית אומרת שזה בגלל האגרה על הכביש, והייתי מכניס את זה לפיצויים שאני גם ככה משלם לך"; ובהמשך לדבריו גיחכה האחות בהזדהות והוסיפה משפט עוקצני משלה.
אם הייתי מתבקשת לצייר סקיצה של המצב באותם רגעים, הייתי מחלקת את החדר לשניים: מחד, קואליציה של אח ואחות, ומאידך, האחות הפגועה. ואכן היא התכווצה לתוך עצמה וזה גרר אחריו תגובת שרשרת, שהעבירה את נקודת פתיחת השיח ביניהם למדרג נמוך במיוחד של תקשורת.
זו הסיבה שאני ממליצה בחום ללקוחותיי, שלפני שהם נכנסים למפגש משפחתי, שיתלו את הציניות על מתלה המעילים שבכניסה. היא רעילה ומתפשטת, והנזק שלה מהדהד הרבה אחרי שהמשפט נאמר; וכשהיא מתפתחת לקואליציה, הנזק כבר צורב בהרבה. הצריבה תשב לצד האח הפגוע לפחות לאורך כל המפגש, ולעיתים תמשיך ללכת איתו גם במפגשים המשפחתיים האחרים. אז מראש, תחליטו שלא להכניס אותה איתכם…
קצוות פתוחים: פִרצה לסכסוכים
ההשקעה בסגירת מעגל על הסדרת הנחלה המשפחתית שואבת אנרגיות רבות, ובעיניי אין אושר גדול מאשר להגיע לרגע החתימה על ההסכם, בידיעה שבני המשפחה יוכלו מעתה להפנות את השיח – מחילוקי דעות אל שיחות על תוכניות לחג, עדכונים בשוטף ומפגשים בסופי השבוע.
אלא אם כן, נותרו קצוות פתוחים! לפני למעלה מעשר שנים סיכמו ביניהם שני אחים שהמשק יעבור לאח הממשיך, והוא בתמורה יפצה את אחיו הצעיר. התחלה נהדרת אומנם, אלא שסכום הפיצוי לא הוגדר.
מאז ועד היום מפצה האח הבכור את הצעיר בכל הזדמנות. כשהאחרון שיפץ את הבית שלו בעיר, העביר לו הבכור סכום הגון, כנראה "על החשבון". בשנה אחרת ביקש האח הצעיר להחליף רכב, אבל היו חסרים לו רק 10,000 שקלים; אז הוא חזר לאחיו. מהון להון חולפות השנים ולאחרונה פנה אליי הבכור בטרוניה על היעדר הגבולות, ואף כינה את אחיו הצעיר בתואר "המפוצה המתמיד" על משקל "הנוסע המתמיד".
הוא שאל אותי איך יוצאים מהפלונטר, כי בתוך תוכו הוא חש צורך לפצות. אחרי הכול הוא זה שקיבל את המשק וזה ברור שהוא חייב לפצות, כך אמר. מצד שני, אחיו הצעיר פונה אליו כל הזמן מתוך תחושה של "חייבים לפצות אותי", ומחזק את התחושה שגם כך מערערת את הבכור בכל פעם מחדש. העצה היחידה שהצעתי לו היא לסגור את הקצוות. מה שפתוח, אפילו רק קצת, סופו להיפרם ולפתוח דיון שיחזיר את האחים אחורה בזמן, לנקודת ההתחלה.
הנטייה היא לחשוב "מה העניין, כבר כמעט סגור, נשאר רק לסגור את…" אבל הדבר הקטנטן שלא נסגר, עלול לקבל נפח ולדרוש להתחיל את הדיון ממש מהתחלה. תשקלו את זה לשנה הקרובה, ואולי תחליטו החלטה אמיצה לסגור את כל הקצוות הפתוחים משנים קודמות, ולדאוג שלא יהיו כאלה בשנה הקרובה.
לפני מריבה תחשבו על הילדים שלכם
עוצמות המריבה מקבלות לפעמים הדים מצמררים, שאי אפשר להישאר אדיש אליהם. משפטים קשים שנורים כמו מטח אש, הרמת ידיים באיום, מעשים קשים כמו נתק ועוד – הם תיאור כללי למדי למציאות משפחתית כואבת. ואל תחשבו, "לנו זה לא יקרה"; לאורך השנים אני יותר ויותר נוכחת שזה קורה בכל המשפחות וגם במשפחות הכי טובות. הזעם נורה כמו חץ אש לאוויר ומפה הדרך לפירוק משפחתי עלולה להיות קצרה. לשמחתי, אני מעורבת בחלק מההתרחשויות ויכולה לבלום את השתלשלות האירועים לפני שהאחים קורעים זה את זה לגזרים.
אחד הדברים שאני מעבירה כמסר לאנשים שצברו כעסים על אחיהם והם לפני התפרצות, הוא שיקפיאו את המצב רק לרגע, ויחשבו שבחדר הזה יושבים הילדים שלהם… לא הם מול אחיהם, אלא הילדים שלהם; והם אלה שמתקוטטים ללא הכרה. המעבר הזה – מהמחלוקות בין אח לאחות למחלוקת דמיונית שמתקיימת בין הילדים שלנו, פשוט משנה עולמות. מצד אחד היא משקפת במדויק את המציאות שמתרחשת בחדר, בהבדל של דור אחד בלבד; ומצד שני, היא קשה לצפייה. פתאום כובע האח מתחלף בכובע ההורה, והצורך ליירט לעבר אחי את כל הכעסים שצברתי כלפיו, מתחלף בצורך לתווך ולגשר.
עד כאן החלטות אפשריות לשנה הקרובה; ובין שתבחרו לאמץ אחת מההחלטות שהצעתי בטור האישי, או שתחליטו לייצר לעצמכם החלטות מתוצרת ביתית, תשאירו מקום לכך שלפחות החלטה אחת תתייחס למשפחה – לאחים ולאחיות, להורים, למעגל הגיסים או הגיסות, כי כשהקרע קרוב, הוא מהדהד למרחקים. תשמרו על רוח השלום במשפחה.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
