"כל החיים שילבתי עבודה במשק עם ריקודים," אומר משה תלם, חבר מושב רשפון, בן 84 * תלם הוא חקלאי פעיל ופורה, המגדל ירקות מזנים שונים ומיוחדים * במקביל הוא מדריך במשך שנים בחוגים לריקודי-עם בארץ וברחבי עולם, ואף חיבר 80 ריקודים חדשים לשירים ישראליים
*תמונה ראשית: משה תלם בן ה-84 – חקלאי ומרקיד. צילום: עדינה בר-אל
לאורך כל השיחות עם משה תלם, גם בטלפון וגם בפגישה פנים אל פנים, הוא משלב את שני העיסוקים המרכזיים של חייו, אפשר לומר שתי אהבותיו: חקלאות וריקודי-עם ישראליים.
הוריו של משה נולדו בפולין ועלו ארצה לפני מלחמת העולם השנייה. "אמי אסתר עבדה אצל הדוד שלה, שהיה בעל חמישים דונם של פרדס," מספר משה. "בקיץ היא עבדה עם טוריה ובחורף ארזה פירות הדר." אביו חיים טרטצקי היה בהכשרה של השומר הצעיר והגיע בין המתיישבים הראשונים לרמת הכובש.
בשנת 1940 הם קנו משק ברשפון, שעלה אז 101 לירות. משה נולד בשנת 1941. "אני עוד זוכר את האנגלים ואת הערבים באזור," הוא אומר, ומוסיף אנקדוטה מהסוג של אי ניצול הזדמנויות בהיסטוריה של ארצנו הקטנה: "אבי עבד אצל מישהו בכפר שמריהו. למעביד שלו חסר היה כסף לשלם את שכרו והוא הציע לו דונם אדמה במקום זה. אז אבי ענה לו: 'משה אוכל אדמה?'."
וכך הפסידה המשפחה דונם אדמה בכפר שמריהו.
משה הצעיר – חקלאי ורקדן
להורים ברשפון היה לול תרנגולות, היתה רפת עם חמש פרות וכן הם גידלו ירקות. "פעם, לפני שבעים-שמונים שנה," אומר משה, "רשפון היתה אסם הירקות בארץ. אחר-כך אזור הדרום תפס את מקומה. פעם היו פה 2,000 דונם פרדסים והיום נשארו מעט מאוד."
"כאשר סיימתי את בית הספר העממי, לא היה לנו כסף," מספר משה, "אז הייתי יוצא עם הסוסה ציפורה בכל בוקר בשעה שש ועבדתי בקלטור עד השעה שש בערב. אז לא היו טרקטורים, ואני קלטרתי שדה בוטנים בן 800 דונם. כך הרווחתי שכר לימוד של שנתיים במקווה."
הוא התחיל ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל: "הייתי די שובב. בשישית הלכתי לגנוב שקדים ונתפסתי. ובשביעית הלכתי לגנוב תירס וגם אז תפסו אותי. ואז סילקו אותי מבית הספר ושלחו אותי הביתה. כך שלמדתי ב'מקווה' רק שנתיים."
משה עבד עם אביו במשק עד גיל 18, בצבא הוא היה בנח"ל בגרעין פורת: "החבר'ה שלנו היו במשך שנה בהיאחזות בארותיים, ואחר כך הקימו את מושב רם-און. אבל בזמן האימון המתקדם (בו משרתים הנח"לאים בצבא), הוא עלה על מארב סורי ונפצע קשות. "חטפתי שלושה כדורים ברגליים ונפצעתי גם ביד, שעד היום אינני יכול להפעיל אותה." הוא שהה כחודשיים בבית החולים "פורייה" בצפון ואחר כך עבר שיקום באמצעות פיזיותרפיה במשך שנתיים.
קורס מרקידים
כאן המקום להתחיל לספר על אהבתו הגדולה לריקודי-עם ישראלים.
משה התחיל לרקוד ריקודי-עם בגיל 12 במושב. ובגיל 14 הוא הצטרף לקורס מרקידים (כן, היה דבר כזה) של תנועת המושבים בקלמניה. כאשר חזר לרשפון, אחרי הפציעה הקשה שלו, הוא התעקש להמשיך לרקוד. "הייתי נוסע עם חבר אל חוג ריקודים של יואב אשריאל בבית ספר אחד העם בתל-אביב. זה ממש לא היה קל. אחרי הריקודים הייתי שוכב יומיים בבית וחוזר לרקוד. לא ויתרתי. כדי שיואב לא ישים לב שידו הימנית לא פעילה, קשרתי אותה בגומי שקוף…
"הייתי רקדן מעולה ואחרי שנה וחצי יואב אשריאל צירף אותי ללהקה שלו." מספר משה. "את ריקוד הזוגות המפורסם שלו 'ערב בא' הוא חיבר במסגרת הלהקה שלנו."
בהמשך השתלם משה בעוד שני קורסים למרקידים. בשנת 1958 הוא למד אצל תמר אליגון ז"ל, יוסי אבוהב ז"ל ועמי גלעד חברו, יבדל"א. בשנת 1964 הוא נרשם לקורס מרקידים שהתקיים בבית ליסין מטעם ההסתדרות, אבל בגלל הצורך לעבוד עם אביו במשק, הוא שהה רק חצי מהזמן בקורס. בתחילה סירבו להעניק לו תעודת מרקיד, אבל אז התערב יואב אשריאל לטובתו ואמר עליו למנהלת הקורס: "הוא יהיה אחד המרקידים הגדולים בארץ." ובזכות זאת משה זכה בתעודת מרקיד.
כבר בגיל 23 הוא הקים מגמת מחול בבית ספר עירוני א' בתל-אביב.. "היה שם מורה בשם אפי גיל שהציע לי לטייל אתו באפריקה. יצאנו אז בספינת דייג, טיילנו במשך חצי שנה במזרח ומרכז אפריקה. היינו באריתראה, בקניה, ברואנדה, בבורונדי, בקונגו, בטנגניקה. ואני אפילו טיפסתי על הקילמנג'רו למרות הפציעה שעברתי."
הוא חזר ארצה והמשיך לעבוד עם אביו במשק. בינתיים הוא עבר מהלהקה של יואב אשריאל ללהקה המרכזית של ההסתדרות ורקד אצל אצל טובה צימבל." אחר כך הוא עבר ללהקת כרמון. גברי לוי חברו היה אסיסטנט של יונתן כרמון. זה היה לאחר מלחמת ששת הימים, והלהקה עמדה לצאת לסיבוב הופעות בחו"ל למשך שנה וחצי. "אבל אני ויתרתי על הנסיעה כי הייתי צריך לעבוד בחקלאות במשק שלנו."
עשר שנים עבד משה עם אביו והוא הצליח לקדם מאוד את המשק. משה הרחיב את הרפת, ובמקום חמש הפרות הראשונות, היו בה חמישים חולבות וכן הוקם בה מכון חליבה. משה הרוויח די כסף כדי לחסל את החוב של אלפי לירות שהמשק צבר וזאת בעבודה מאומצת ביותר: "במקום בו נמצאת עכשיו 'חוות רונית' גידלתי חציר על שטח של 250 דונם. בחורף אחד מכרתי לחקלאים 4,000 חבילות חציר. והרווחתי סכום נכבד." מלבד זאת הצליח משה לבנות להוריו בית בן ארבעה חדרים בעזרת מימון שקיבל כנכה צה"ל ממשרד הביטחון. זאת במקום הבית הקטן שהיו בו חדר וחצי בלבד."
למרות ההצלחה הכלכלית שלו היו למשה בעיות עם אביו. "אבא היה אדם מעולה," הוא מעיד, " אבל הוא חשב שהוא מבין בעסקים ובעצם לא הבין." יום אחד פרץ ביניהם משבר כאשר אביו מכר פרה כדי לקנות טלוויזיה. "זה דיכא אותי ואמרתי לו שאני עוזב."
באותו זמן הוא התגורר עם ברכה אותה נשא לאישה בשנת 1967 – בדירה שכורה בנוף ים. ואז הוא קנה משק ברשפון עם 11 דונם על יד הבית.
המשק של משה
משה מגדל בעיקר ירקות: "היתה תקופה בה גידלתי עם שותף 600 דונם ירקות. היינו שולחים כל יום שלוש משאיות – לחיפה, תל-אביב וירושלים." במרוצת הזמן היו לו שותפים ופועל ערבי. עכשיו הוא מגדל ירקות מיוחדים על פני שטח של 70 דונם, ויש לו שני פועלים תאילנדים קבועים.
"ניצלתי את הנסיעות שלי גם עבור המשק. כשהייתי בברזיל, למשל, הגעתי בארבע לפנות בוקר לשוק ראיתי שם כל מיני סוגי דלעות, דלעות אקזוטיות. לכן החלטתי לגדל אותן בארץ."
הוא מפרט את סוגי הירקות שהוא מגדל במשקו: "עכשיו אני מגדל במשק עשרים זנים של דלעות מיוחדות. בחורף אני מגדל כ-10 זנים של צנון: צנון ירוק, צנון שחור, צנון לבן, צנון אבטיח, צנונית יפנית, צנון יפני, צנונית צרפתית, צנונית אמריקאית, צנון ישראלי. אני הבאתי מגרמניה את הצנון השחור. מסתבר שהעולים מרוסיה טוחנים אותו ומוסיפים לו דבש כדי לרפא הצטננות. אני מגדל גזרים צבעוניים. יש לי חמישה זנים של גזר: צהוב, כתום, ספירלה, שחור ובייבי, שהוא זן קטן ומתוק כמו דבש. יש לי סלק מזנים שונים צבעוניים: צהוב, לבן, אדום עגול ואדום ארוך. אני מגדל גם במיה הודית, כרוב ערבי ולפת אדומה מתוקה." והוא מוסיף: "אני מגדל בשותפות עם חבר גם חציל. ואגב, הטרקטור שלי בן 62 – פרגוסון אמריקאי." כך הוא מפזר את הגידולים על פי עונות השנה המתאימות לכל ירק.
ממשיך לרקוד
בכל אותן שנים בהן פיתח את משקו, המשיך תלם לרקוד ולהרקיד: "במקביל לריקודים כל בוקר קמתי בשש ועבדתי בחקלאות עד שעה ארבע. אחר כך הייתי נח שעה ונוסע לתל אביב עד השעה 12 בלילה."
עוד בשנת 1963, לפני שסיים את קורס המרקידים הוא עבד כמרקיד במעונות של עולים חדשים.
במרוצת הזמן הוא הקים עם ברוך יפת להקה בשם "המחוללים", שהופיעה בפני תיירים ומשה היה הכוריאוגרף. ובשנת 1967 הוא הקים במרכז "ביכורי העיתים" בתל-אביב להקה של תנועות הנוער, תלמידי שביעית-שמינית. באותה שנה הם נסעו לפסטיבל בהולנד. "כל החיים שילבתי עבודה במשק עם הריקודים," הוא אומר.
אחר כך נודע לו שבאוניברסיטת תל-אביב אין חוג לריקודי עם. הוא ביקש לנסות לארגן חוג במשך שבועיים באולם הקטן. הוא צירף אליו את האקורדיוניסט המעולה איתן אורן ז"ל ולאחר שבועיים היו כבר 120 משתתפים, ואישרו למשה להקים חוג באוניברסיטה.
משה הקים גם חוגים באוניברסיטת בר-אילן. לפניו היה שם מרקיד שהיו לו כארבעים איש. מספר משה: "אני הסכמתי רק לאחר שדיברתי עם המדריך הזה, ביררתי אם הוא רוצה להתפטר ודאגתי שיקבל פיצויים." ורק אז התחיל משה את עבודתו באוניברסיטה זו. "היו שם שלושה חוגים – מתחילים, בינוניים ומתקדמים. ואני עבדתי קשה, הייתי מלמד חמישה ריקודים בערב אחד. חודש ימים לאחר שהתחלתי לעבוד התמלא החוג בבר-אילן ב-300 איש. הצעתי לפתוח חוג גם במוצאי שבת, עם צאת השבת. הגיעו אנשים מכל הארץ לערבים אלו."
הרקדות בעולם
פעם הוא קיבל הצעה לצאת למחנה בריאות בשווייץ. ואז נפתח הסכר, ניתן לומר, והוא החל לקבל הזמנות להופיע בארצות שונות. באנגליה, לדוגמא, הוא הוזמן (בעקבות בת משפחה להרקדה בבית הלל) אצל אדם בשם מוריס סטון. היו שם כחמישים איש בחוג. כאשר מוריס סטון שמע שעומד לפניו משה תלם מאוניברסיטת תל-אביב, הוא התלהב מאוד וביקש ממנו ללמד את הקהל ריקוד אחד.
מספר משה: "לימדתי ריקוד אחד, ואז הוא אמר לי: 'אתה סופרמן, אתה יכול ללמד עוד ריקוד?'. מובן שעשיתי זאת, ואז הוזמנתי להדריך במחנה שהיה להם באנגליה, מחנה בו השתתפו אנשים מכל רחבי אירופה." מאז החל משה לנסוע בכל שנה לעשרה ימים להדריך במחנה זה, ומשך 44 שנה היה מנהל המחנה. הוא העביר שם פרה-סמינר של ריקודים בסיסיים לאלו שלא ידעו לרקוד.
דבר גרר דבר, היכרויות שונות זימנו לו הזמנות לארצות שונות ברחבי העולם. לדוגמא, הנס מיטלמן, מדריך הולנדי שלימד ריקודים רומניים, בא למחנה באנגליה כדי ללמוד ריקודי-עם ישראלים. "לאחר שהכיר אותי הוא הזמין אותי לעשות כריסטמס-קמפ. הגעתי אליו לרוטרדם והייתי איתו עשרים שנה. היינו חברים מאוד טובים."
"באחת השנים הגיעה בחורה מניו-זילנד כדי לראות אותי מרקיד באוניברסיטה. נתתי לה מתנה תקליט שהוצאתי עם שירים עבריים. ואז היא קישרה אותי עם מישהי בקנברה אוסטרליה, וזו הזמינה אותי להגיע אליהם וללמד בקנברה במשך חמישה שבועות.
"היו שם עוד מרקידים," הוא מציין. "הם הגיעו מאוסטרליה, מתורכיה, מרומניה, מבולגריה, מקנדה. בקיצור, חמישה שבועות לימדתי שם ריקודי-עם ישראליים. הדפסתי שם 2,000 חולצות עם המילה 'ישראל' ועם שמי. מכרתי שם כאלף קסטות עם שירים עבריים לריקודים שהוצאתי. נוסף לכך הייתי בכל יום מלמד מורים ריקודי ילדים. הם למדו ממני את 'לטיול יצאנו', 'במדינת הגמדים', 'אן-דן-דינו' ועוד למרות שלא היו יהודים."
באוסטרליה, בה ביקר מעל עשר פעמים, לימד משה ריקודים גם באקדמיה באדלייד. "לימדתי שם הורה, ריקודים בסגנון תימני, בסגנון ערבי, ריקודי נשים וריקודי שורות. הציעו לי להישאר באוסטרליה, וכמובן שלא הסכמתי."
באחד הביקורים בקנברה הוא הופיע יחד עם הזמרת נחמה הנדל. הוא ביקר והרקיד גם בסופי שבוע גם במלבורן וסידני ואפילו הגיע לטסמניה, שם פגש נוצרים אוהדי ישראל, שהעניקו לילדיהם שמות ישראליים. מובן שמשה הוזמן גם לניו-זילנד, שם הופיע בשני חלקי האי – הדרומי והצפוני. גם שם לימד את הריקודים הישראליים, ביניהם "הורה חדרה" ו"אליהו הנביא".
הוא היה בארצות הברית. עשרה פעמים השתתף במחנה שנקרא "הורה כיף". בלוס אנג'לס, לדוגמא, הוא הרקיד 440 איש בבת אחת. הוא הרקיד בניו יורק, בבוסטון, במיאמי, בשיקאגו, בוושינגטון, באולבני, ברוצ'סטר. וכמובן בארצות שונות באירופה, מלבד אנגליה ושוויץ גם בגרמניה, בפינלנד ועוד.
הוא היה מדריך גם במחנה בוונצואלה. ואגב, משם הוא טס במטוס שכור לאמזונס ונפגש עם אינדיאנים.
מלחינים שונים שיתפו איתו פעולה. "הייתי חבר של שייקה פייקוב, והוא נתן לי ארבעה שירים כדי שאחבר להם ריקוד. גם מנחום היימן קיבלתי את 'שמש בוקר'. ומלחין מקיבוץ מעברות בשם מָנולו קליינהאוז חיבר עבורי כ-15 שירים. רוקדים אותם בכל העולם."
משה חיבר שמונים ריקודים, עשרה מהם ריקודי ילדים. הוא חיבר את "דבקה כרמיאל" בשנה הראשונה לקיומו של פסטיבל ריקודי העם בעיר זו.
משה מסביר את סוד הצלחתו: "היו לי הרקדות מיוחדות. ראשית כל, אני הקפדתי על ריקוד נכון. ודבר שני – לימדתי רק ריקודים לשירים ישראליים מקוריים, מוסיקה ומילים. לא מתורגמים או מעובדים מלועזית."
לברכה, רעייתו של משה, שהיתה מורה, לא היתה אפשרות להצטרף למסעותיו הקשורים לריקודים. אבל הזוג תלם טייל בעת החופשות כמעט בכל העולם, גם בקוטב הדרומי והצפוני.
משה וברכה תלם הם הורים לשלושה ילדים ולהם חמישה נכדים. אחד מהם, לביא, נכנס לעולם המוסיקה. הוא מנגן בחליל ובפסנתר ומחבר מוסיקה.
בסוף אוגוסט פגשתי את משה תלם באשדוד, אליה הגיע במסגרת פסטיבל-דאנס שנערך מדי שנה. משה היה אורח הכבוד של הפסטיבל וזכה שם לכבוד רב. הוא ממשיך בעבודתו במשק, מתראיין מדי פעם בטלוויזיה, בעיקר בזכות הדלעות המיוחדות שלו.
משה מסכם: "אם אתה מאמין במה שאתה עושה, אתה משאיר אחריך מורשת. אני שמח שתלמידים שלי הם עכשיו כוריאוגרפים," והוא מעיד על עצמו: "אני כמו פרח שקם בכל בוקר ומחפש את השמש."
נאחל לו המשך פעילות בחקלאות ובריקודים, בריאות ושמחת חיים עד 120.
