כדי שמערכת פוליטית תוכל להתמודד על השלטון ולהשיג תמיכה ציבורית רחבה דרושים חזון, מסלול מעשי למימושו ומנהיגות חזקה וכריזמטית. האם אנחנו באמת ערוכים ומוכנים להציע אלטרנטיבה שלטונית?
המציאות הנוכחית בארץ מייצרת אינסוף פטפטת ודאגה בכלי התקשורת השונים, במוסדות השלטון וכמעט בכל אירוע ציבורי. כבר שמונה חודשים מתרחבת החרדה ממשטר חדש שעלול לקום בגלל הדהירה הדורסנית של הממשלה לעבר אופק חשוך ובלתי מוכר עד כה. לכאורה זה מזכיר את הפלגת הבכורה של הטיטניק, שירדה למצולות בגלל עיוורון ושאננות, עם ביטחון
ש"הכול בסדר" ואפשר להתענג בשלווה וחדווה על הסיפון.
אנחנו עוד לא שם, במידה רבה כי יש בלם משמעותי המייצר תקווה שהתרחיש המאיים לא יתרחש – הפגנות המחאה המייצגות רוב ברור וגדול מכלל התושבים. לזעקת ההמון יש כוח (מוגבל)
לשבור את תקרת הזכוכית אשר נראית עדיין בלתי חדירה.
בגלל המורכבות של התהליך ועוצמתם של הכוחות הנאבקים, והמהלכים (הגלויים והחשאיים) שיתקיימו בחודשים הקרובים, יש סיכוי ששום דבר מהותי לא יתרחש כל עוד ממשיכים
להתקוטט. אבל ישנם כבר נזקים ראשונים, כאשר המדינה מובלת על ידי ממשלה בלתי אחראית עם "רב חובל" בעל דרגות על הכתפיים, אבל כמעט ללא סמכות אמיתית ויכולת אישית לנווט את הספינה השוקעת. ההגה הלאומי מוחזק באופן גלוי וקולני על ידי גורמים קיצוניים, עם אג'נדה מטורפת,
עם תמיכה ציבורית נמוכה, אבל מתוחזקת על ידי רוב צייתני בכנסת.
כש"השור הזועם" יניף דגל לבן
דווקא בגלל חוסר הבהירות לגבי מה שיקרה במגרש הפוליטי, ובצייתנות העיוורת של כל מרכיבי הקואליציה בעתיד הקרוב, נראה לי נכון להיערך (ברצינות!) גם לתרחיש אופטימי אשר כיום נראה עדיין הזוי למימוש. אולי בשלב מסוים יאלץ "השור הזועם" להניף דגל לבן – כאשר ייווכח שאי אפשר
לרמות את כל העם כל הזמן ובכל הנושאים הרלוונטיים לקיום מדינה נורמלית עם חברה בריאה. חשוב להתייחס לאפשרות כזו. במילים אחרות: אולי העם ינצח את שליטיו הכושלים.
אם זה יקרה, חשוב מאוד שמחנה המרכז-שמאל (בעל זהות ברורה) יהיה ערוך כהלכה ליצירת מציאות לאומית בריאה, ולתיקון העיוותים שכבר החלו מאז תחילת 2023.
כדי שמערכת פוליטית, מפלגה מגובשת או חיבור של מפלגות קרובות בתפיסתן הבסיסית, תוכל להתמודד על השלטון ולהשיג תמיכה ציבורית רחבה דרושים שלושה "כלים" מובילים:
- חזון ראוי ורלוונטי לעתיד הרחוק.
- מסלול מעשי למימוש החזון.
- מנהיגות חזקה וכריזמטית.
המרכיב הראשון, החזון, למעשה קיים, פחות או יותר. הוא ישנו בעצם מאז ומתמיד בצקלונה של מפלגת העבודה (בשמותיה וגלגוליה לאורך השנים). בחזון הזה הוקמה המדינה, נוהלה במשך עשרות שנים עד ל"מהפך" והמדינה המשיכה להתפתח בכיוון סביר גם כאשר השלטון עבר לזרם פוליטי אחר. ב-75 השנים שחלפו מ-1948 ועד כה, צמחה מדינה לתפארת.
"אור לגויים" איננה קלישאה ריקה אלא מציאות.
המרכיב השני, מסלול הביצוע למימוש החזון, מחייב התאמה ושדרוג אל המציאות השוררת בעשור הנוכחי ובצפי מושכל אל העתיד הנראה לעין. זה מחייב לקרוא נכון את הצרכים הלאומיים בכל התחומים הפנימיים, את מה שקורה במדינות השכנות בשכונה המזרח תיכונית ובמערך הכוחות הבינלאומי.
בהתוויית הדרך הנכונה נדרשת עבודה יסודית ומקצועית, אולי על ידי צוות מנוסה ומגוון בתפיסותיו החברתיות והמדיניות.
חשוב שתהיה תוכנית סדורה ומעשית, עם גיבוי והסכמה רחבה בציבור. תוכנית מגירה מעודכנת וגמישה היא צו השעה.
במרכיב השלישי, מנהיגות ראויה, יש לכאורה נקודת תורפה. נכון שלא בכל דור צומחים מנהיגים ברמה שזכינו לה בעבר. מותר להתרפק על דמויות כמו בן גוריון, אשכול, רבין, פרס, ז'בוטינסקי, בגין, שרון (ואחרים שלא ציינתי) שהובילו את העם והמדינה אל הישגים מפוארים וצמיחה מתמדת.
מוכרת דילמה ניצחית: האם המנהיגים מייצרים היסטוריה לאומית או שההיסטוריה מצמיחה את המנהיג?
אין לכך מענה ברור, אבל נדמה שהמנהיגים הפוליטיים הנוכחיים במחנה המרכז אינם מביאים את הישועה. המועמדים המוכרים כיום הם אנשים ראויים ברמה האישית והערכית, עם ניסיון מבורך בשרות הצבאי או הציבורי, אך ספק אם יש ביכולתם להוביל את המדינה. אולי ישנו מנהיג פוטנציאלי מחוץ למגרש הפוליטי, אשר נמנע מהכנסת "ראש בריא למיטה חולה".
לסיכום, אם יגיע היום המיוחל, אחרי המבול הנוכחי, חשוב ואפשרי להצטייד מראש בכלים הדרושים להחזיר את המדינה לשפיות וגאווה לאומית. גם אם הסיכוי לכך נראה כיום בלתי אפשרי, אסור לאבד עשתונות ויש לטפח תקווה.
תגובה אחת
אחלה אורטי