בית המשפט המחוזי בנצרת פסק מתי הסכם בין חבר לקיבוץ תקף גם אם הוא סותר את התקנון, והבהיר מחלוקת לגבי סעיף הבוררות בתקנון
מחלוקת בין קיבוץ לחבר הובילה לפניית החבר לבית המשפט המחוזי בנצרת בבקשה למנות בורר במחלוקת הזו. נימוקי פסק הדין שנתן השופט ערפאת טאהא, בבקשה שיגרתית לכאורה, כוללים קביעות מעניינות (אפשר שגם שנויות במחלוקת – ראו במסגרת), הנוגעות להתנהלות שבין קיבוץ לחבר בעת מחלוקת, להוראות תקנון הקיבוץ ול"מורשי החתימה" בקיבוץ על מסמכי האגודה.
החבר תאר כי פנה לקיבוץ, באמצעות עו"ד יגאל גאגין, בבקשה לקיים הליך גישור או בוררות לגבי המחלוקת. מנהל הקהילה של גבע השיב לו שפנייתו "מוקדמת, שכן טרם מוצו ההליכים בעניינו בהתאם לתקנון קבוצת גבע" (ובהם: פנייה למוסדות הקיבוץ, פגישה עם נציגי הקיבוץ, דיון בישיבת המזכירות שדנה בעניינו, ערעור על החלטותיה וכיו"ב), ו"בכל מקרה יש לפנות להכרעת המוסד לבוררות של התנועה" (בהתאם להוראה הכלולה בתקנון הקיבוץ).
הגם כל אלה, הסכימו החבר ומנהל הקהילה על "מנגנון ליישוב הסכסוך". במסמך עליו חתמו השניים, נקבע כי המחלוקת תופנה לגישור ואם הליך הגישור לא יצלח, ימונה בהסכמה בורר למחלוקת, כאשר הקיבוץ מוותר על הפנייה אל המוסד לבוררות.
ישיבת הגישור אליה זומנו הצדדים הופסקה בידי הקיבוץ, מפני שהחבר הופיע כשהוא מלווה בעו"ד מטעמו. מכאן ואילך, ביקש החבר להעביר את המחלוקת להליך בוררות, ובהיעדר הסכמה על זהות הבורר, פנה החבר, כאמור, בבקשה למינוי בורר.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד אביתר קנולר, התנגד ותאר שהחבר טרם "מיצה את ההליכים הפנימיים בקיבוץ", לפי תקנון הקיבוץ, שהם תנאי מוקדם לפנייה להליך גישור או בוררות. עוד אמר הקיבוץ, כי לפי תקנונו, כל סכסוך בין החבר לקיבוץ צריך להתברר במוסד לבוררות וגישור או בפני רשם האגודות השיתופיות. אשר לסיכום החתום שהציג החבר, בינו לבין מנהל הקהילה, טען הקיבוץ ש"אין למסמך תוקף מחייב", מהטעם שהאמור במכתב מנוגד להוראות תקנון הקיבוץ הקובע כי בוררות תתקיים במוסד לבוררות, וכן שהמכתב אינו חתום בידי שני מורשי חתימה של הקיבוץ אלא רק בידי אחד (מנהל הקהילה). זאת, בניגוד לתקנה 31(א) לתקנות "האגודות השיתופיות (רשויות האגודה)", הקובעת שהוועד יסמיך "לפחות שני אנשים שיהיו רשאים לחתום יחד על כל מסמך בשם האגודה".
האם נחוצות שתי חתימות של מורשי חתימה להסכם בוררות?
אשר לטענה שהמסמך אינו חתום בידי שני מורשי חתימה של הקיבוץ, אמר השופט שאכן, התקנה האמורה קובעת כי הקיבוץ ימנה שני מורשי חתימה, אך לפי תקנה אחרת: 31(ב) "נדרשת חתימה של שני מורשי חתימה רק אם המסמך "יוצר ערבות של האגודה". מכאן הסיק השופט ש"הסכם להעברת סכסוך לבוררות", "אינו יוצר ערבות של הקיבוץ ועל כן, לא ניתן לקבוע כי נדרשות חתימות של שני מורשי חתימה בקיבוץ".
"מתקנה זו ניתן להבין", הוסיף השופט, "כי על סוג זה של מסמכים (העברת סכסוך לבוררות), נדרשת חתימה של מורשה חתימה אחד בלבד. בנוסף, סעיף 109 לתקנון קובע, כי "זכויות החתימה בשם הקיבוץ, יהיו כפי שייקבעו על ידי המזכירות". הקיבוץ לא הציג מסמך, המשיך השופט, לפיו מזכירות הקיבוץ קבעה כי נדרשות חתימות של שני מורשי חתימה של הקיבוץ בסוג זה או אחר של מסמכים ומכאן פסק ש"הקיבוץ לא הוכיח כי נדרשות חתימות של שני מורשי חתימה כדי שיהא תוקף למסמך".
דוקטרינת השליחות הנחזית
השופט הוסיף כי גם אם היה מגיע למסקנה "כי נדרשות חתימות של שני מורשי חתימה על המסמך, לא היה בכך לתמוך בטענת הקיבוץ שהמסמך אינו תקף. חתימת מנהל הקהילה על המסמך נתפסה בעיני החבר כמחייבת את הקיבוץ, בין היתר מהעובדה כי ליד החתימה הוטבעה חותמתו כממלא תפקיד בקיבוץ. בנסיבות אלה, חלה דוקטרינת השליחות הנחזית, הסביר השופט.
התנהגות הקיבוץ ("השולח") יצרה מצג בפני החבר וגרמה לו להניח, כי מנהל הקהילה של הקיבוץ ("השלוח") מוסמך להגיע עמו להסכמות באשר לאופן יישוב הסכסוך, ולחתום על הסכם גישור ובוררות. "שליחות נחזית זו יוצרת שליחות של ממש, אשר מחייבת את הקיבוץ", פסק השופט.
הסכם בין חבר לקיבוץ הסותר את הוראות התקנון
אשר לטענה שאין תוקף להסכם שנחתם בין מנהל הקהילה והחבר, מהטעם שהוא נוגד את הוראות התקנון, אמר השופט כי ההסכם "לא התיימר לשנות את התקנון, אלא להסדיר את אופן יישוב הסכסוך הקונקרטי שפרץ בין החבר והקיבוץ. האגודה וחברי האגודה מחויבים לפעול לפי התקנון, המשיך השופט, אך "אין בכך, למנוע מהקיבוץ והחבר להגיע להסכמות שונות מהאמור בתקנון בנוגע לסכסוך מסוים ביניהם אשר יש למצוא לו פתרון. מאחר שהתקנון מהווה הסכם כאמור, בין האגודה ובין חבר האגודה, מוסמכים החבר והקיבוץ "לסטות מהוראות התקנון בנוגע לנושא מסוים הנוגע אליהם בלבד. אך כל עוד לא הגיעו שני הצדדים להסכמות בדבר סטייה מהתקנון בנוגע לסכסוך שפרץ ביניהם, הם מחויבים לפעול לפי התקנון".
פרשנות סעיף הבוררות בתקנון גבע
השופט הביע ספק אם ההסכם אליו הגיעו החבר ומנהל הקהילה אכן סותר את התקנון, כטענת הקיבוץ. לפי פרשנות השופט, חלקה הראשון של ההוראה בתקנון הקיבוץ לפיה ניתן למסור את "הסכסוך להכרעת בורר שזהותו תקבע בהסכמה בין הצדדים", מסמיכה את הצדדים לקבוע זהות בורר שאינו המוסד לבוררות דווקא. חלקה השני של ההוראה בתקנון, המשיך השופט, לפיה אם "לא הושגה הסכמה כזו ימסר הסכסוך למוסד לבוררות וגישור", חלה רק במקרה בו הצדדים כלל לא יסכימו על המנגנון ליישוב הסכסוך, הוסיף השופט.
אי מיצוי הליכים פניימיים
הוראת התקנון בקבוצת גבע, בדומה לקיבוצים אחרים, קובעת כי "ישוב סכסוך בקיבוץ ימוצה תחילה, בכפוף לכל דין והוראות התקנון, במוסדות הקיבוץ המוסמכים לכך". השופט דחה את טענת הקיבוץ כי לא מוצו הליכים אלה. לדבריו, אותה הסכמה שאליה הגיעו הצדדים בדבר הפניית הסכסוך לגישור או לבוררות, "מגלמת בתוכה הודאת בעל דין מצדו של הקיבוץ שההליכים בתוך הקיבוץ מוצו וכי הצדדים כבר עברו לשלב הבא: יישוב הסכסוך מחוץ למוסדות הקיבוץ, בפני מגשר או בורר".
סוף דבר
השופט דחה את טענות הקיבוץ, קיבל את בקשת החבר, מינה בורר לדיון בסכסוך, שלא במסגרת המוסד לבוררות, והורה לקיבוץ לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 15,000 שקלים.
ביקורת
הפרשנות הכלולה בפסק הדין הנוגעת למורשי החתימה אינה נקייה מספקות, ויש מבין הפרקליטים העוסקים בתחום הטוענים שהיא שגוייה ברמה העקרונית. חתימה על מסמכים היא חלק מ"הפרקטיקה היומית" של מנהלים בקיבוצים ואין להקל ראש בכך
לדעת עו"ד ליעד סידר (נשיץ, ברדנס, אמיר ושות'), האמירה של בית המשפט כי על סוג מסמכים, שאינו יוצר ערבות, מספיקה חתימה של מורשה חתימה אחד בקיבוץ היא מוטעית מיסודה. פרשנות זו מנוגדת ללשון תקנה 31(א) ל'תקנות הרשויות', שקובעת במפורש שהוועד יסמיך לפחות שני אנשים שיהיו רשאים לחתום על כל מסמך. החריג לכלל זה הוא במקרה בו רשם האגודות התיר לסוג אגודות מינוי אדם אחד כמורשה חתימה ובתנאים שיקבע הרשם (אגב, היתר כזה היה קיים בסייג מסוים לקיבוצים, אך בוטל בשנת 2007). כל עוד אין היתר מפורש של רשם האגודות לגבי "חותם יחיד", אומר עו"ד סידר, חלה חובה ששני אנשים לפחות יחתמו יחד על כל מסמך בשם האגודה. הוראת תקנה 31(ב) נועדה להחמיר ולקבוע שבמסמך שיוצר ערבות נדרשים בכל מקרה חתימות של מורשי חתימה, וגם הרשם עצמו לא יוכל להתיר חתימה של אדם אחד בלבד על מסמך יוצר ערבות. אגב כך, מוסיף עו"ד סידר, שמסמך ההנחיות לכתיבת תקנון (שהוציאה רשמת האגודות השיתופיות) כולל הוראה לפיה על האגודה לקבוע שבכל מקרה יידרשו חתימות של לפחות שני מורשי חתימה כדי לחייב אותה.
עו"ד סידר סבור שמסמך ההסכמה על מנגנון ליישוב סכסוכים היה טעון חתימות של שני מורשי חתימה, ואולם, במקרה זה נכון עשה השופט שנתן תוקף להסכם, לנוכח עקרון הסמכות הנחזית (כפי שמוסבר למעלה).
ממלא תפקיד אינו יכול להסכים לפעול בניגוד לתקנון
נימוק אחר של בית המשפט שאף בו, לדברי עו"ד סידר, יש קושי של ממש, הוא זה האומר שמאחר שהתקנון מהווה הסכם בין האגודה והחבר, מוסמכים האגודה והחבר לסטות מהוראות התקנון בנוגע לנושא מסוים הנוגע אליהם בלבד. נושאי משרה באגודה וממלאי-תפקיד בה מחויבים לקיים את הוראות התקנון. כשם שאסיפת החברים אינה יכולה לקבל החלטה העומדת בניגוד להוראות התקנון, כך גם ממלא תפקיד אינו יכול להסכים לפעול בניגוד לתקנון. ולכן, לדעת עו"ד סידר, פרשנות בית המשפט המתירה סטייה בהסכמה מהוראות התקנון, אף אם מדובר בעניין הנוגע לחבר מסויים, אינה נכונה. התקנון, הוא חוזה היסוד המחייב את חברי האגודה כולם, ומהווה את הבסיס ליצירת יחסי השיתוף בין חברי האגודה.
סטייה מהוראות התקנון, גם לגבי חבר אחד בלבד, בוודאי שהיא נוגעת בהכרח לחברי האגודה האחרים גם אם לכאורה לא משפיעה עליהם במישרין, שכן היא משמיטה את בסיס השיוויון מהוראות התקנון, שגלומה בהן ההסכמה מדעת של כל חבר לפיה סטייה או שינוי ייעשו רק בהתאם לכללי שינוי התקנון. אם ביחס לחבר אחד הסכים ממלא תפקיד על סטייה מהוראות התקנון, מה הוא יאמר לחבר אחר שיבקש ממנו לסטות בעניין אחר גם לגביו? תוהה עו"ד סידר.
