כדי להשתחרר מהדחפים האלימים שהשתלטו על החברה הישראלית במהלך שנים רבות, יש להשקיע הרבה יותר בחינוך ובשינוי השיח הציבורי, בידיעה שהשינוי, אם יבוא, לא יהיה מהיר
שרי הממשלה שתושבע כצפוי בימים הקרובים לא מאמינים לנתניהו, ראש הממשלה המיועד, מי שאמור להנהיג אותם ואת המדינה של כולנו. הוא הרוויח את זה ביושר. הם אינם מאמינים לו ולכן הם לא מסתפקים בתשלום במזומן. הם דורשים את כל התשלום מראש בתוספת בטחונות מוצקים של חקיקה. אין הסבר אחר לחגיגת החקיקה הפרועה והמופקרת, לפני כינונה והשבעתה של הממשלה. הם לא מאמינים לראש הממשלה שלהם, אבל הם לא חוסכים מאיתנו הבטחות למה שהם קוראים "משילות". מילת הקסם בפיהם של מי שמעולם לא נדרשו להוכיח יכולת כלשהי להוביל ולמשול, אפילו לא למשול בלשונם. הם לא מאמינים זה לזה אבל הם מצפים שאנחנו נאמין להם.
האלימות בחברה הישראלית
מסבירים לנו שהאלימות שמטלטלת את החברה הישראלית, האלימות בכבישים, בבתי החולים, בבתי הספר, ברחוב הערבי ובכל מקום, היא בעייתה של המשטרה והיא מחדלה של הממשלה שכיהנה לאחרונה מעט יותר משנה. דברי הבל של פוליטיקאים תלושים. נכון, נחוצה משטרה חזקה ומיומנת, אך אף משטרה, חזקה ונחושה ככל שהייתה, לא הצליחה מעולם להתגבר על האלימות רק באמצעים של כוח. כדי להשתחרר מהדחפים האלימים שהשתלטו על החברה הישראלית במהלך שנים רבות, יש להשקיע הרבה יותר בחינוך ובשינוי השיח הציבורי, בידיעה שהשינוי, אם יבוא, לא יהיה מהיר. יש להתאזר בסבלנות כדי לחנך לסובלנות. יש ליצור אווירה של קבלה והידברות. יש לחזק את הסולידריות החברתית. יש לפעול נגד הקיצוניות הלאומנית והדתית, שמרסקת וריסקה חברות אנושיות לאורך כל ההיסטוריה. הרי אצלנו נאמר על "הבית שחרב בגלל שנאת חינם". זוכרים? התנשאות וביטולו של האחר, אינם ולא היו מעולם מרשם להרגעת הרוחות ולהנמכת להבות האלימות. הזנחה והתעלמות מצרכיהם של חלקים בחברה מולידים אלימות. שחיקת חברת הרווחה, הזנחת הפריפריה, מצוקת הקרקעות והדיור במגזר הערבי, גרירת הרגלים בכל הנוגע להסדרת יישובי הבדואים בדרום ועוד, כולם הם קרקע פורה לצמיחתם של פשע ואלימות. "חוק בן גביר" שאמור לשנות את חלוקת האחריות בין השר למפכ"ל, לא יתרום דבר וחצי דבר להנמכת להבות האלימות, כל עוד לא ישתנה סגנון השיח הציבורי, כל עוד לא יטופלו השסעים החברתיים, כל עוד לא תחדל ההסתה. הסתה שבמקרים רבים מובילים אותה המתמודדים על הנהגת המדינה. החוק לא יתרום דבר מלבד ערעור מעמדה של המשטרה כגוף ממלכתי, שאמור להיות נקי משיקולים פוליטיים.
הקיפאון המדיני
כך גם הכיבוש המתמשך, ללא אופק של פתרון מדיני, שיבטיח זכויות לאומיות ואזרחיות לפלסטינים, מגביר את האלימות מהכיוון הזה. המשך הקיפאון יביא בהכרח לסבבים חוזרים ונשנים של אלימות שתלך ותגבר. אלימות שתפגע באזרחי ישראל, במיוחד באזורי המפגש והחיכוך, אך לא רק שם. מטבעה של האלימות שאין לה גבולות והיא חוזרת ומשפיעה גם על הנורמות הפנימיות שלנו. ההכרח להפעיל את כוחות הביטחון במאבק המתמשך מול האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית, בתפקידי שיטור, אכיפה ומרדף אחרי מחבלים, מאתגר את דפוסי ההתנהגות וההתנהלות של הלוחמים. זו מציאות מתמשכת ושוחקת, שיש לה השפעה על עוצמת האלימות בחברה הישראלית פנימה. מי שמתעלם מהעובדה שאלו כלים שלובים של אלימות, לא יצליח לשנות את עוצמת האלימות בשני הצדדים. שר נוסף במשרד הביטחון לא יבהיר לפלסטינים "מי בעל הבית". מינויו של סמוטריץ' כשר האחראי על השטחים ביהודה ושומרון לא יגרום לפלסטינים לחדול מהמאבק החמוש שהם מנהלים מראשיתה של הציונות וביתר שאת מאז כיבוש השטחים בששת הימים. זה לא יקרה גם אם ישונו הפקודות לפתיחה באש, שינוי שיותר מכל הוא עלול לפגוע בדמותו המוסרית של צה"ל ולגרום בטווח הארוך להעצמה נוספת של האלימות בחברה הישראלית פנימה. כמפקד גדוד (שריון) במילואים, שנקרא בזמנו לסייע לכוחות הסדירים מול האינתיפאדה, למדתי מקרוב עד כמה המדרון הזה יכול להיות חלקלק. וודאי שכל זה לא ייעשה בכוח הסמכויות ההזויות שסמוטריץ' מבקש לעצמו. סמכויות שתרומתן תהיה פגיעה באחידות הפיקוד ובשליטה על הכוחות הלוחמים.
אז מה צפוי לנו?
אי אפשר להתעלם מהעובדה שעד היום הפלסטינים לא גילו נכונות להגיע להסכם בתנאים סבירים, שיכולים להיות מקובלים על מדינת ישראל. באוסלו היה נראה לרגע שיש סיכוי להסכם כזה, עד שהקיצוניים בשני הצדדים הצליחו לטרפד אותו. האפשרות להגיע להסכם סביר אינה מונחת בכיסו של איש והיא נראית היום רחוקה מתמיד, על גבול הבלתי אפשרי. אך מול הקושי להגיע להסכם כלשהו עם ההנהגה הפלסטינית, ואולי להסכם שלום בעתיד, עומדת הידיעה הוודאית שללא הסכם כזה, מצבנו רק ילך ויחמיר, מבית ומחוץ, וחיינו במקום הזה יהיו קשים יותר ואולי בלתי אפשריים לרבים. את האמת הזו ראוי לזכור ולהפנים, מול דיבורי הסרק על "משילות", "בעל ביתיות" ו"מיגור האלימות אחת ולתמיד".
