מה עושה הממשלה כדי להסתיר את אחריותה על יוקר המחיה, איך נחלצו הקיבוצים מהמפולת של שנות ה-90-80 ולמה רק עכשיו הוא מרשה לקרוא לו יענקל'ה. יעקב (יענק'לה) בכר ממענית, נבחר לאחרונה לקדנציה שנייה כיו"ר הארגונים הכלכליים של התנועה הקיבוצית
הוא אחד האנשים החזקים והמשפיעים בתנועה הקיבוצית, איש חזק, דעתן שנבחר לאחרונה, פה אחד, לקדנציה שנייה כיו"ר הארגונים הכלכליים של התנועה הקיבוצית. במסגרת תפקידיו יעקב (יענקל'ה) בכר (מענית) הוא יו"ר בגופים רבים וכן מכהן כסגן יו"ר קק"ל. הוא חבר מענית כבר עשרות שנים, בעבר היה מזכיר הקיבוץ וכיום הוא יו"ר הקיבוץ.
בכר אומר את הדברים כפי שהם, בצורה ישירה וללא עיגול פינות. הארגונים הכלכליים שהוא עומד בראשם מגלגלים מיליארדי שקלים בשנה, בעשרות תאגידים, חברות ומפעלים. האירועים האחרונים במדינה, במישור הפוליטי, הכלכלי והחברתי, וכן בחירתו לקדנציה שנייה הניעו אותו להסכים לראיון.
במסגרת תפקידך אתה שותף למאבקי החקלאים מול הממשלה.
"להבנתי הממשלה הזו וקודמותיה הורעלו שנים בקמפיינים שהוביל פורום קהלת בתמיכה של יבואנים וטייקונים כנגד החקלאות במדינת ישראל. צריך להבין כי יבוא ביסודו הוא העברת פרנסה מרבים ליחידים. מעבר להשלכות הכלכליות, חברתיות, אזרחי ישראל צריכים לשאול את עצמם, מה יעלה בגורלו של המרחב הכפרי, אותו מרחב ירוק אליו הם יוצאים לטיולים בטבע. כי אם את ביטחון המזון ינהלו כמה טייקונים ונהיה תלויים ברצונן הטוב של המדינות באירופה, כל המרחב הכפרי צפוי להיעלם".
את כל זה שר האוצר סמוטריץ' לא יודע?
"בטח שהוא יודע, אך הלחצים הם עצומים. יש להוריד את המסכות. ב-20 השנים האחרונות הגורם המרכזי האחראי על יוקר המחיה הוא מדינת ישראל בראשות אגף התקציבים. על מנת להסתיר את זה, הממשלה מטיחה ומסיתה קהילות בקהילות, את החקלאים בקמעונאים, את החרדים בחילונים, את האשכנזים בספרדים. אך בסוף כשאדם יעשה את חשבון חייו החודשי, הוא יגלה שאת רוב כספו גובה המדינה".
פרט?
"תראה, אתה משלם למדינה מס הכנסה, מע"מ, ארנונה, מיסי הון וריבית, חשמל, מס רכישה, דמי היוון על הקרקע, מס על הדלק, מס על כל קניה, מס מטורף על הרכב שאתה קונה. אתה משלם אין ספור אגרות. המדינה מרסקת את אזרחיה צעד אחרי צעד, דרך רשות פקידותית אלימה, רשות המיסים, שלא מרפה מאזרחי המדינה. ובסוף הם באים ואומרים, אבל הקוטג' יקר לי. מה שהם לא מבינים זה כמה עלה לייצר את הקוטג'. מחירי מים, מחירי עבודה, היטלים, כשרות, ואגרות".
יגידו לך באוצר, כך בכל מדינה.
"לא, ממש לא. חזרנו לאחרונה מסיור חקלאי בסלובקיה ונדהמנו לגלות שחקלאי בסלובקיה, שלא נחשבת מדינה עשירה, משלם ארבע אגורות לקוב מים. חקלאי ישראלי משלם 2.87 שקל, שזה פי 70 מהחקלאי בסלובקיה. דוגמה נוספת, המע"מ האירופאי על מוצרי מזון, הוא שישה אחוז, הדלקים זולים הרבה יותר, ואחרי כל זה מטיפים לנו על תחרות חופשית. ישראל היא ללא ספק מדינה אוכלת יושביה. מה שקורה הוא שבאופן טבעי, העשירונים התחתונים במדינת ישראל לא מרגישים את עול המס כי הם לא מגיעים לדרגות המס. אז היכן הם פוגשים את החקלאי? בסופרמרקט, ואז המדינה מסיתה אותם נגד החקלאים ונגד המחיר של הקוטג', החלב, המילקי. היא רק שוכחת לציין ולומר שהיא, המדינה, האשמה העיקרית במחיר הזה. היא שהפכה את ישראל לאחת המדינות היקרות בעולם. ואז באים לרפתן ואומרים לו, אתה אשם. הרי זה מגוחך".
אתה מדבר הרבה על חוקי המס.
"לא לחינם, זו שאלה דרמטית שתשפיע פה על הדורות הבאים. עקב רפיסותה של הפוליטיקה, הפקידות הניאו-ליבראלית השולטת במנגנוני השלטון העבירה אלפי סעיפים אשר רודפים את כיסו של האזרח על כל צעד ושעל. באופן טבעי כל אזרח נלחם בזה לבד ובדרך כלל מפסיד. רשות שזוכה במשפטים נגד האזרחים במעל 90 אחוז מפסקי הדין שבין הרשות לאזרח, הופכת לרשות האלימה ביותר בישראל בה חיי האזרח הופכים לגיהינום ובתי המשפט אינם מגנים על האזרחים. המדינה צוברת עודפי ענק ואז מתחילה סאגת הכספים הייחודיים. כל הסאגה הזאת הייתה מתייתרת אילולא גביית העתק הזאת, כי פשוט לא היה מה לחלק. לכל זה תוסיף את רשות מקרקעי ישראל, שיטת המכרזים, וטירוף מחירי הקרקע, והנה לך שואה כלכלית שמצריכה מרד בפני עצמו לא על מנת למרוד אלא על מנת לשרוד למען הדורות הבאים".
ירושה מהגיהנום
הוא לא חוסך בביטויים חריפים. באחת מהרצאותיו הוא טען כי התנועה הקיבוצית עברה "נכבה". "נכבה כמטפורה" הוא מסביר "התנועה הקיבוצית היסטורית עברה שני גלי הדף כלכליים: האחד מבוסס אידאולוגית, והשני נטו כלכלי.
גל ההדף הראשון היה גל שקט. עד שנות ה-70 של המאה הקודמת מייסדי הקיבוצים וההנהגה הפוליטית של התנועה הקיבוצית יכלו להסדיר באופן מובהק את זכויותינו בקרקע, ולחסוך מכולנו את הוויכוח על הקרקע הזאת במיוחד בכל הקשור לשטח מחנה ובדגש על חלקת המגורים. הדור הזה החליט מטעמים אידאולוגיים לא לעשות זאת ומבלי להתכוון לכך הוריש לנו ירושה מהגיהינום, עד כדי כך שמוטל ספק בשיח על זכויותינו בקרקע שקיבוצים מחזיקים כבר בין 70 למאה שנה. זה חסר תקדים בעולם כולו.
גל ההדף השני היה גל רועש. במונחים כלכליים, מה שאירע לתנועה הקיבוצית בשנות ה-80 וה-90 הוא באמת נכבה כלכלית, אותה הובילו דור הבנים הראשון שניהל מאות קיבוצים. התוצאה הייתה טרגדיה נוראית שחלקה נבע מהתנהלות כושלת שלנו, וחלקה ממציאות אקסוגנית של שוק הפיננסים החיצוני ומה שאז היה ידוע כמחיר הכסף והאינפלציה המטורפת.
כולנו זוכרים את קריסתם של הקיבוצים הן מהפן החברתי וגם כמובן במובן הכלכלי".
מה מצב הארגונים הכלכליים של הקיבוצים?
"התנועה הקיבוצית והארגונים הכלכליים למודי ניסיון מר מהאסון הכלכלי שחווינו בשנות ה-80 וה-90. אנחנו בני הדור השני והשלישי יצאנו למסע היחלצות מעורר השראה, של רבים שהתגייסו ונשבענו שלא עוד. לא נצבור חובות, לא ניפול שוב ואנחנו ננהל את המשק כשותפות של עצמאים. שני גלי ההדף ההיסטוריים, כל אחד בנפרד ושניהם יחד, אחראים יותר מכול לרפורמה הידועה כפריצת הרעיון של הקיבוץ המתחדש. היה ברור שהקיבוץ הישן בנוי לצדיקים גמורים, ואנחנו, איך לומר, אולי צדיקים אבל גמורים.
היום ברוב הקיבוצים האחריות מוטלת על החבר ובעיקר הבראנו את הדור הבא מהמחשבה ומהתרבות שמישהו אחר יפרנס את משפחתו, ואכן נחלנו הצלחה מדן ועד אילת. כיום התנועה הקיבוצית עומדת על רגליה והיא חזקה לאין ערוך ביחס לנכבה שעברנו בשנות ה-70, ה-80 וה-90".
"הארגונים הכלכליים משאירים דלת פתוחה מול הממשלה"
מה הכי נכון לחקלאים לעשות בתקופת זמן זו?
"למרחב הכפרי המייצג את החקלאות יש חולשה שהוא איננו יודע להתאחד ולהעמיד את האינטרסים שלו בפרונט. כנראה שלא מספיק רע כאן, שיאפשר למרחב הזה להתאחד. לצד הרעיונות הנעלים של דמוקרטיה, ליברליזם ושלום, צריך להתחיל להתמודד באופן מעמיק על הפסקת השוד של המדינה את תושביה, בניה ובנותיה. בהולנד זה קרה. בהולנד המרחב הכפרי קם, איחד את החקלאים, המתיישבים, וזכה במספר רב של מנדטים. לצערי הקיבוצים בישראל, מסתפקים בלעסוק בתיקון עולם, מסתפקים במאבק למען רעיונות נעלים שהם ראויים מאוד בעיניי, אך אינם מספיקים, בטח לא במציאות הישראלית העכשווית".
איפה הארגונים במחאה שבה הקיבוצים מובילים וסופגים מהצד השני?
"מטבע הדברים אנחנו לא עוסקים בתחום הזה. המובילה לעניין זה היא התנועה ולא הארגונים. זה לא שאין לנו דעה ועמדה פוליטית אבל אנו נדרשים למען האינטרסים הקיבוציים להשאיר דלת פתוחה במישור התפעולי מול הממשלה ומוסדותיה. חלקם של הארגונים במחאה יוכרע בכל ארגון בנפרד, ואני יודע במפורש שזה על סדר יומם. אני אישית אשתתף בדיון הזה בגרנות בה אני יושב מתוקף תפקדי כיו"ר מענית".
בכר גאה לציין שסיפור קיבוצו מענית, שעבר מקריסה לצמיחה כלכלית, מוצג על ידו, זו השנה השלישית, בקורס רכזי משק. "יוזמה ברוכה זו נולדה במוחם הקודח של דגן יראל ושלומית צימרינג רכזי הקורס. בסך הכול, עברנו במענית באמת דרך ארוכה. הכול היה פה מרע ועד טוב. השנים האחרונות רגועות יותר. אנו עוסקים בטיפוח חיי הקהילה תוך דגש משמעותי על קליטה בעיקר של בנות ובנים, וכמו שכתבו בשיר בתינו באמת הומים מתינוקות, וכמעט אין פה סבים בלי נכדים לידם ולחלקם יש גם נינים. אחד הנכדים הוא שלי פרטי. זה ניצחון גדול של קהילה שעבדה יחד קשה למען היעדים הללו והיום טוב פה".
בקרוב מתחילה מערכת הבחירות לתפקיד מזכ"ל התנועה איפה אתה עומד?
עמדתי ידועה לכול אני תומך ללא סייג בליאור שמחה. אני מכיר אותו, מוקיר אותו ורואה מקרוב את תפקודו ומנהיגותו היום בענף החלב. ליאור הוא מנהיג שקט, אדם קשוב ובעל מחשבה חדה וראיה אסטרטגית על מיקומה של התנועה הקיבוצית בחברה הישראלית. מבחינתי ומבחינת רבים מחבריי ליאור האיש הנכון לתפקיד.
משהו אישי לסיום.
"השנה נפרדתי מחבר מאוד טוב שלי במענית, יענקל'ה ברג. רק כעת כשהוא כבר לא איתנו, אני מרשה לחברים לקרוא לי יענקל'ה, כי היענקל'ה האמיתי הוא יענקל'ה ברג, בן חברת הנוער נבטים, שהיה שחקן הנשמה מספר אחת של מענית בכל הזמנים. אהבתי אותו מאוד ואת הריאיון הזה אני מקדיש לזכרו של האיש היקר הזה".
פה גדול ולב עוד יותר גדול
שלמה גלזר
דרך ארוכה ומרשימה מאוד עשה יענקל'ה בכר מאז הגיע כנער משכונת ג'סי כהן בחולון למענית. בכר הוא לא בן קיבוץ, אבל הוא הכי קיבוצניק שאני מכיר, ואני אומר זאת כמחמאה. (גילוי נאות: אני מכיר ומיודד עם יעקב בכר שנים רבות).
הכרתי אותו לראשונה כשהיה מזכיר צעיר בקיבוצו. באותם ימים היה מענית על סף פשיטת רגל. אני ניהלתי אז את השיווק של סוכנות מכסחות הדשא של קיבוצי, ניר דוד. המכסחת של מענית הגיעה לתיקון שעלותו הייתה 8,000 שקל. יום אחד לפני כ-35 שנים, מופיע במשרדי ה"נויניק" של מענית מלווה במזכיר הקיבוץ. בסגנונו הישיר הוא אומר לי: "אין לי יכולת לשלם את עלות התיקון ובלי מכסחת לא נוכל לטפל בנוי אצלנו. אני מבקש שתחזירו לנו את המכסחת המתוקנת ותוותרו על התשלום". אמרתי לו שזה בלתי אפשרי. הוא הודיע לי שהמכסחת עוברת לרשותנו כי אין לו איך לשלם ונסע.
הוא היה מזכיר קיבוץ מצוין בתקופת משבר בקיבוץ (יש אומרים כי הציל את הקיבוץ). מענית התאושש והיום הוא נחשב לאחד מהקיבוצים החזקים ביותר כלכלית. וכבר מזמן פרש כנפיים, תחילה כמנכ"ל משקי גרנות ואח"כ כראש אגף ההתיישבות במשרד הביטחון וכעוזר שר הביטחון, עמיר פרץ, לענייני התיישבות, כיהן כיו"ר חבצלת, מנכ"ל החברה בענייני איכות הסביבה החופית (המשרד לאיכות הסביבה) מנכ"ל התאחדות מגדלי בקר ועוד ועוד. היום הוא מכהן כסגן יו"ר קק"ל, היה במשך שנתיים יו"ר ועדת הכספים של הארגון, ועכשיו נבחר לקדנציה שנייה כיו"ר התאחדות הארגונים הכלכליים של התנועה הקיבוצית, גוף בעל עוצמות אדירות בפני עצמו.
משבר ההאסי
יענקל'ה הוא איש קולני עם פה גדול ולב עוד יותר גדול. רגיש למצוקה החברתית ובעיקר רגיש ונכון לסייע לקיבוצים. אני וקיבוצי קיבלנו ממנו את כל הגב שהייתי צריך באחת התקופות הקשות ביותר של הקיבוץ, כאשר כיהנתי כמזכיר הקיבוץ בשנתיים הראשונות של "משבר האסי". אני לא חושב שקיבוץ כלשהו התמודד עם אירוע בסדר גודל כזה ב-50 השנים האחרונות (בחלקו בתקופת הסגרים והקורונה). כל גלי ההדף של האלימות, השנאה וההסתה שקורעת היום את החברה הישראלית, ששנאת קיבוצים היא חלק ממנה, התנפצו על השערים שלנו שלוש שנים קודם בעוצמה אדירה בתמיכת כוחות גדולים וחזקים מאיתנו. שרדנו, ספגנו את הרוב, אבל לא היינו לבד.
בכר התייצב במלוא עוצמתו האישית והארגונית תוך שהוא רותם את התאחדות הארגונים שהוא עומד בראשה, ארגון משקי הקיבוצים, וגורמים נוספים. הוא היה חבר אמיתי! שלי באופן אישי ושל חברות וחברי הקיבוץ שלי (גם אם רובם אינם מכירים אותו אישית). הוא לא הציג תנאים, הוא לא היסס לרגע, נענה לכל פניה או רתם את מי שצריך. תאמינו לי שאני לא מגזים. חשוב לומר – הוא לא היה היחיד. היו עוד כמה בכירים שהתייצבו במלוא כוחם, אבל הוא היה ראש וראשון, בכל עת ומתי שנדרש.
אחר כך, כשהיה ברור שהפתרון המיטבי הוא לא הפיכת הקיבוץ לפארק ציבורי, אלא בניית פארק מים בבית שאן, הוא רתם את קק"ל לאשר תקציב של עשרות מיליוני שקלים לסייע לראש העיר ז'קי לוי בביצוע הפרויקט הענק הזה.
ליענקל'ה בכר כמו לכולנו יש גם מגרעות, אבל הקליפה המחוספסת שלו מסתירה לפעמים איש ציבור מחויב, עם איכויות נדירות שיודע לרתום אותן פעם אחר פעם למען הציבור שלו – אנחנו, חברות וחברי הקיבוצים. הלוואי ויהיו לנו עוד כמה כמוהו.
