שלומק'ה גלפרין מקיבוץ נוה איתן חוגג 93 ונזכר בפרוסת הלחם שחלק כנער במחנה ההשמדה
ביום ראשון, 15.12.24, מלאו 93 שנות חיים לשלומק'ה גלפרין מקיבוץ נוה איתן. הוא יציין אותן, כדרכו, בשקט המאפיין והמייחד אותו, בקול דממה דקה (עד כמה שלדממות דקות יש קול), בחדר הכושר שבעמק המעיינות, שאותו הוא פוקד מזה שמונה שנים. בשבוע שעבר היו אמורים הוא ויהודית אשתו, שנפטרה לפני שנתיים, לחגוג את יום הולדתה. 66 שנים היו נשואים. ארבעה ילדים נולדו להם ו-11 נכדות ונכדים.
חלק את הפרוסה-ליום
את בר המצווה שלו ציין שלומק'ה באופן המזקק את מהותו האנושית: מהפרוסה ליום, מנת מזונו במחנה ההשמדה אושוויץ, שבו שהה חצי שנה, חלק עם אסירים נוספים. שלומק'ה ידע והרגיש כי יש מי שזקוקים ללחם יותר ממנו. נתינת החסד, שאין מופלא ועליון ממנו, היתה החלופה שבחר למלא מצוות.
בקול שקט סיפר שלומק'ה, כי יום אחד חלמה אימו חלום ובו אמר לה הרב שמדי ליל שבת תלך לבית כנסת ותדליק שני נרות, אות וסימן לקידושה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חרב בית הכנסת ולא היה ניתן עוד לקיים את טקס הקידוש. אב המשפחה הציע, שבמקום הדלקת נרות תציין האם את השבת בנתינת נדבה.
ההורים הופרדו מילדיהם, וכך מצא עצמו שלומק'ה, ילד -נער, באושוויץ, אחד משלושה מחנות ההשמדה בהם שהה במהלך המלחמה. הוריו נלקחו למחנה אחר, והוא לעולם לא שמע מאז דבר על אודותיהם. כשהגיע לאושוויץ נשבע לעצמו כי בכל יום שישי ימשיך את מעשה הנתינה הנדיב של אימו, ובכך ימשיך את קיום מצוותה, וייתן חצי פרוסה למי שנראה לו זקוק לה כאוויר לנשימה.
היום שבו חל יום הולדתו ה-13, יום בר-המצווה שלו, היה יום שישי בשבוע. זה היה יום השישי האחרון שבו יכל שלומק'ה לתת את מתת (וחצי ממטה) לחמו, לזולת.
חדר כושר בגיל 85
לימים, עבד שלומק'ה בקיבוץ במספוא, היה מרכז משק וגזבר, ועד שמלאו לו 85, במשך 40 שנה, עבד באריזה במפעל פסגון.
למוחרת היום האחרון בעבודתו, פקד בראשונה את חדר הכושר, שם הוא מתמיד, מיטיב ומפליא, לבצע תרגילים מגוונים. את הסומק בלחיי, שעוררה ההיווכחות באופן שבו הוא מבצע תרגילים, החליף הצבע הירוק: פניי הוריקו מקנאה. מרוב השתאות ופליאה חשתי כאילו זיקית זוחלת על לחיי ועוטה על עצמה את שני הצבעים שנצבעו בי.
שלומק'ה הוא לא רק מלח הארץ, הוא אחד מאבות המזון הערכיים שלה. "המצווה שעשיתי באושוויץ היא יותר חשובה מכל המצוות בעולם", אמר.
