יחד עם קהילת קיבוץ סאסא פונו רועי רשקס ומשפחתו למעגן. בכל יום הוא נוסע לעבוד במטע הקיווי של הקיבוץ ומקווה לשובה של הקהילה לביתה. האם הפסקת האש תקדם את חזרתם?
*תמונה ראשית: כיתת הכוננות בסאסא. צילום: גלית שרף
"המון פעמים הסיפור שאנחנו מספרים הופך להיות המציאות שאנחנו מאמינים בה. הסיפור שיישאר יהפוך להיות האתוס והסיפור שאני מנסה להתחיל לבנות הוא שאנשי קהילת סאסא שעוברים תקופה שבה אנחנו מפונים, עמדו בניסיון שבסופו כולנו רוצים לחזור לקיבוץ. לבנות את האתוס שכל קושי, כמו ברזל, רק מחשל אותנו והופך אותנו לחזקים ויציבים יותר. אם נאמין שזה הסיפור – כך יהיה".
לא סתם מדבר רועי רשקס (62) מסאסא, סופר ומחזאי שמעל 50 מחזות שכתב הוצגו על במות שונות, על הכוח שבמילים, על האתוס שיישאר אחרי שתגמר התקופה הארוכה בה מפונים מביתם חברי קהילת סאסא, כמו קהילות רבות אחרות בקו העימות הצפוני. נפילות טילים וחדירות כטב"מים ממשיכות להיות חלק משגרת יומם של אזרחי מדינת ישראל, לא רק בצפון, יחד עם העמקת התמרון של כוחות צה"ל וההבנה על גודל האסון שהיה יכול להתרחש גם ביישוביים צמודי הגדר בגבול לבנון. ובזמן שהדי הפיצוצים והאזעקות לא פוסקים, נשמעים דיווחים על התקדמות השיחות המדיניות להסדרה עם לבנון, והתקווה שבעקבות השקט המיוחל ישובו תושבי הצפון לביתם. אך מה עובר על אותם חברי קיבוצים ויישובים המפונים כבר מעל שנה, והאם החזרה אל הבית שעל הגבול היא תרחיש ריאלי מבחינתם?
תרחיש על סטרואידים
7 באוקטובר תפס אותו כשבת רגילה בביתו. "ברגע שנודע לי הדלקתי טלוויזיה. הסתמסתי עם חברים מכפר עזה ומבארי, לפי ההסתמסות הבנתי שמתרחש שם גיהנום". לפני כשש שנים החליט שנמאס לו לכתוב וללמד מחזאות במכללת אורנים, והוא נבחר לכהן כמזכיר הקיבוץ שנותר שיתופי ויושב כ-25 ק"מ מהגבול עם לבנון. כמזכיר התוודע לכך שתרחיש דומה למה שאירע ב-7 באוקטובר בדרום, תוכנן לצאת לפועל ביישובי הצפון. "זו לא הייתה שאלה של אם, אלא שאלה של מתי. מה שקרה בדרום היה התרחיש שקיבלנו – רק על סטרואידים. במקביל, כמובן, כמו בכל היישובים, לקחו מאיתנו את הנשק שלא נוכל להתגונן. כמזכיר הקיבוץ דיברתי ומחיתי, אבל לא יכולתי לדמיין את התסריט הזוועתי שאכן אירע ביישובי הדרום. זה אומנם מטומטם אבל אנושי, שעולם הדאגות והמחשבות הדחיק את הידיעה". תוכנית החיזבאללה לפשוט על יישובי הצפון כללה השתלטות על צומת סאסא.
רועי ומשפחתו, כיתר חברי הקהילה ותושבי היישובים בסביבה פונו מבתיהם. "בתחילה עברנו למרכז, לבת הצעירה", מספר רועי בפרויקט התיעוד של הגליל העליון שמוביל יעקב חורין (איילת השחר). "די מהר יצאתי מדעתי. שיגע אותי שבצפון, בקיבוץ, צריך לעזור ואני מטייל בתל אביב". לאחר שבועיים שלושה, עלה על האוטו ונסע לסאסא, לעבוד במטע הקיווי של הקיבוץ, המקום בו בחר "לעשות לנפשו" כהגדרתו, עם סיום קדנציית המזכיר.
קהילת סאסא התמקמה בכפר הנופש במעגן, לשם התפנו גם אשתו ענבל והוריה, הוריו של רועי וגם בתו עם בן זוגה והילדים, ארבעה דורות החיים בסאסא. לבקשתם הצטרף אליהם, "לעזור למי שצריך ולתחזק את המערכת המשפחתית. ענבל ארגנה את המקום והפכה אותו לבית, שיהיה נוח ונעים".
ציוני לאכול את מה שאנחנו מגדלים
רוב קהילת סאסא, שציין השנה 75 להיווסדו, מפונה לכפר הנופש במעגן. מערכות החינוך, התרבות, הרווחה והגיל השלישי הועתקו למיקומן החדש. בסאסא נותרה כיתת הכוננות, עובדים חיוניים במפעל ובענפי הקיבוץ ועוד מספר חברים שלא הסכימו להתפנות.
"מצבים קשים מביאים אנשים לקצוות, אף אחד לא השתנה, רק הלך לקצה. אצל הרבה אנשים נוצרו דברים מדהימים, עוזרים זה לזה בצורה שאי אפשר לדמיין, תומכים, מחזקים ויוצרים, מצד שני אנשים חרדים נעשו יותר חרדים".
מידי יום קם רועי בארבע בבוקר ונוסע לסאסא, "לובש בגדים 'אמיתיים' והולך לעבוד בקיווי. אחרי העבודה מתקלח, לובש בגדי 'הקמה' וחוזר למעגן. התרגלתי. זו שעה נסיעה לכל צד. בינתיים אנחנו מצליחים לתפעל את המטע. גם קטיף וגם טיפול בעצים. המטע של הקיווי מספק כעשרה אחוז מהקיווי במדינה ובעיני זה ציוני לאכול את מה שאנחנו מגדלים".
החשיבות של המשך העבודה במטע נובעת אצל רועי גם מההערכה שהמצב הכלכלי במדינה יהיה קשה בשנים הקרובות. "מחיר המלחמה, לטפל בעסקים שקרסו, בפצועים. חשוב שנדאג לפרנסה שלנו, להחזיק את המטע, להחזיק את המפעלים, כדי להחזיק את הקהילה. אני מוצא בעבודה במטע משמעות, וגם ריפוי לנפש. זה חשוב לקהילה וחשוב למדינה".
את התקופה הנוכחית מתאר רועי כמו גל גדול, שמה שאפשר לעשות הוא להוריד את הראש כדי לשרוד אותו. "זה כמו שמישהו קרוב חולה. טווח התכנון לעתיד מתקצר. כיום האופק שלי הוא השבוע הבא, לפעמים היום הבא. אין טעם לתכנון ארוך".
היו שוחטים לנו את הצורה
על אף הדיבורים על הסכם קרוב עם ממשלת לבנון, סיום המלחמה וחזרת תושבי הצפון לבתיהם טרם נראית באופק. השאלה כמה מהתושבים יחזרו ליישוביהם שטווחו בצורה אינטנסיבית לאורך השנה האחרונה ושגורלם היה קרוב "כחוט השערה" להיות כמו זה של יישובי הנגב המערבי, טרם עמדה למבחן.
אתה חושב שתחזרו לסאסא?
"אני אוהב את סאסא, אני מפה לגמרי, אבל בית זה איפה שהמשפחה שלי, הילדים, הנכדים, ענבל, ההורים שלה וההורים שלי. הבית האמיתי זה סאסא אם המשפחה שלי פה. אם המשפחה שלי לא גרה כאן – המקום הזה לא יהיה בית עבורי יותר. החיבור למשפחה הוא הדבר האמיתי, לחיות במקום שהוא אני ולחיות בקרבת האנשים שאני אוהב. נולדתי פה, אני אבן מאבני המקום, אני נוטע פה עצים. אבל אנשים יותר חשובים מאבנים".
מבחינתו של רועי, אחד הדברים הדרמטיים לקהילת סאסא הוא פטירתם בשנה האחרונה של תשעה מחבריה, שלתפישתו קשורה לגלותם מביתם. "כל אדם יקר שהולך לעולמו יוצר סביבו אדוות כמו אבן שנזרקת למים. אומנם כל מי שנפטר עבר את גיל 70, אבל רובם, בחיים הרגילים, היו נשארים איתנו עוד הרבה שנים. זה מאוד מטלטל את המבוגרים. בית אפשר לבנות מחדש ומטע אפשר לנטוע שוב, אדם שנפטר אין לו תחליף. המון מבוגרים הלכו לעולמם מלב שבור או מהטלטלה, לקהילה קטנה זה דבר שקשה להתמודד איתו".
הקהילה תחזור לקיבוץ? תמשיך להיות קיבוץ שיתופי?
"מבחינתי סאסא זה לא הקירות, הבתים וחדר האוכל, זה האנשים ומה שטוב לאנשים זה מה שצריך להיות. צריך לחיות בצורה שלאנשים הכי נכון, שיהיו הכי שלמים ומאושרים ושהמקום יחזיק את עצמו כלכלית. כמובן צריך להחליט על הכול בצורה דמוקרטית רחבה. אם בעקבות השנה האיומה הזו למישהו טוב מקום אחר, אני יכול להצטער ולהתגעגע, אבל שיגור איפה שטוב לו. האסון הנוראי בדרום היה כפסע לקרות אצלנו. היו שוחטים לנו את הצורה ויש אנשים שלא ירצו לחזור בגלל התחושה שלא תהיה להם הגנה. האם יהיה אפשר לשלוח ילדים לבית ספר שפגע בו טיל? השאלה אם לחזור לגור בפתח הר הגעש שמתישהו יתפרץ – זו שאלה משמעותית לנו ולכל מדינת ישראל".
רועי משתדל להיות אופטימי על אף הדאגה ממה שקורה במדינה. "אני מאחל שנמשיך לגזום קיווי במטע בשקט, ושיהיו לנו חיים משעממים. הסיפור שנספר לעצמנו בתום המלחמה הוא משמעותי. אחרי מלחמת לבנון חזרנו מחוזקים. הייתי רוצה שהסיפור יהיה שאנשי סאסא עמדנו בניסיון וחזרנו לביתנו ושיצאנו מחושלים ומחוזקים, יציבים יותר, נאחזים זה בזה ותומכים זה בזה. אם נאמין שזה הסיפור – כך יהיה. לצאת מהאירוע עם סיפור של הצלחה, חוזק, אחדות וגיבוש ולדאוג שזה הסיפור שיישאר".
13 חודשים בהם מובלת כל יום ארוחת צוהריים מסאסא למעגן
מפתרון לאתגרי מערכת החינוך במקום אליו פונו התושבים ועד בניית ממ"דים בדירות החברים בסאסא
בקיבוץ סאסא כ-250 חברים, לאחר 7 באוקטובר פונה הקיבוץ, בתחילה באופן עצמאי ובהמשך על ידי המדינה. כ- 150 חברי סאסא שוהים בכפר הנופש במעגן וביישובים סביבתו. 50 חברים נותרו בסאסא ובהם גם חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ. 25 חברים מפונים במלון בנחשולים. 25 חברים בחרו להתמקם ביישובים שונים ברחבי הארץ ולא עם הקהילה.
מזכיר הקיבוץ אלון וייס מספר: "עם פרוץ המלחמה פינינו מיוזמתנו את המשפחות עם הילדים לקיבוץ שדות ים ואת החברים המבוגרים לקיבוץ דליה ונחשולים. לאחר עשרה ימים שהבנו שהמלחמה הולכת להימשך זמן רב בחרנו יחד עם מערכת החינוך את כפר הנופש במעגן בניסיון לרכז את כל הקהילה במקום אחד. העתקנו מסאסא למעגן את מערכות החינוך, הבריאות, גיל שלישי ועוד: במרחבים הציבורים של המלון הקמנו בית ספר יסודי ואת גני הילדים. ילדי התיכון נסעו ללמוד במרחב כנרת בביג פוריה יחד עם ילדים מפונים מיישובים אחרים מכל אזור הגליל העליון. מתחילת השנה לומדים ילדי התיכון בקיבוץ רביד, שם הוקם מתחם חלופי לתלמידי התיכון האזורי 'אנה פרנק' שבשגרה פועל בסאסא; הקמנו מרפאה באחד מחדרי המלון; משום שחדר האוכל במעגן יודע לספק רק ארוחות בוקר, אנחנו מובילים כל יום במשך 13 חודשים ארוחת צוהריים מהמטבח בסאסא למעגן. אנחנו מנסים לשמור על שגרה ככל שניתן. חגגנו את כל החגים במעגן וגם מתקיימים ערבי תרבות. לשמחתנו, בזכות כיתת כוננות מקצועית ששומרת על הבית וצוות צח"י של הישוב, המגזר העסקי של סאסא כמעט ולא נפגע מתחילת המלחמה. יש לנו שני מפעלים חיוניים, ענפי החקלאות והשירותים החיוניים בקיבוץ ממשיכים לעבוד".
במה עוסק מזכיר הקיבוץ כשקהילתו מפונה מחוץ לקיבוצה?
"מזכיר הקיבוץ מתעסק בהכל מהכל. מפניות אישיות של חברים, דרך פתרון אתגרי מערכת חינוך עם צמצום כמות הילדים עקב יציאת משפחות מהמלון ועד קידום פרויקט בניית ממ"דים בדירות החברים בסאסא כדי שנוכל להחזיר את תושבי הקיבוץ למקום בטוח".
