הסכם שכירות לאורווה אינו הסכם שותפות

תוכנו הכתוב מחייב את הצדדים גם אם היו הסכמות אחרות בעל פה

במשך 19 שנים היתה מערכת יחסים עיסקית בין קיבוץ ברקאי לבין בני זוג שהתגוררו בקיבוץ והפעילו בו, באמצעות חברה בבעלותם, עסק של ניהול אורוות סוסים. בינם לבין הקיבוץ נקשרו הסכמי שכירות, לגבי מגוריהם בקיבוץ ולגבי הפעלת האורווה.

הסכמים אלה נחתמו מעת לעת, ובכל פעם לתקופה מוגבלת. בהסכמים נרשם מועד סיום ההסכם וכן שהסכם מאוחר מבטל הסכם קודם. 

סיום תקופת ההסכמים האחרונה עליה חתמו השוכרים נקבעה לתום ינואר 2021. בספטמבר 2020 הודיע להם הקיבוץ שהסכמים אלה יסתיימו במועד שנקבע ולא יוארכו עוד.

משלא פינו השוכרים את הנכסים שהחזיקו, הגיש נגדם הקיבוץ, באמצעות עו"ד ארז אביב (לאמעי, סידר, רהט, צידון, פינק) תביעה לפינויים ולסילוק ידם מהנכסים האלה.  

באמצעות עו"ד יוסף וינראוך טענו השוכרים-הנתבעים כי "גובשו בין הצדדים, בעל-פה, הסכמות חיצוניות, ולפיהן כל עוד לא תהיה אפשרות לממש בפועל עסקת נדל"ן בשטח שמשמש את העסק, הם לא יידרשו להתפנות מהמקום".  

השופטת ד"ר קרן אניספלד, מבית משפט השלום בחדרה, אמרה ש"חוזה הוא מכשיר להקצאת תמורות וסיכונים בין הצדדים". הצדדים קבעו שהיחסים ביניהם יהיו לפי החוזים הכתובים והסכימו "שלתוכנם הכתוב יש עליונות ובלעדיות", וכל שינוי בהם "טעון מסמך בכתב שייערך מראש וייחתם בידיהם". 

מסמך כזה אינו בנמצא, הוסיפה השופטת. אין יסוד לטענת הנתבעים כי יש לקרוא להסכם השכירות 'הוראה שאינה רשומה בו' המאריכה את תקופת השכירות עד להוצאה לפועל של עסקת נדל"ן שתיכנן הקיבוץ במקום. 

הקיבוץ נתן לנתבעים התראה הולמת, לפנים משורת הדין, על כוונותיו, כדי שהם יוכלו למצוא לעסקם אכסניה חדשה מחוץ לקיבוץ, המשיכה השופטת.

"אם לא עלה בידם לעשות כן, לא ניתן לגלגל את הסיכון בכך אל הקיבוץ. בהקצאת הסיכונים והסיכויים שנכללו בתוך הסכם השכירות, סיכון זה מונח כולו על כתפיהם של הנתבעים".  

יש חוסר תום לב בהתנהלות הנתבעים. הם ביקשו לכפות על הקיבוץ את המשך החזקתם במקום על סמך טענות שדבר אין בינן לבין התוכן הממשי של הסכמות הצדדים, הסבירה השופטת. הנתבעים לא הוכיחו טענות נפרדות, עצמאיות, מדוע אין עליהם לפנות את הנכסים. 

לשיטתם, מתחה עליהם השופטת ביקורת, לא די בכך שההסכם קובע את תום תקופת ההסכם, אלא על הקיבוץ היה להצביע על סיבה נוספת, חיצונית לחוזה, שתתיר לו לסלק את ידם של הנתבעים משטחו. 

לא כך, פסקה השופטת. לא אלו יחסי הצדדים. אין כאן יחסי שותפות וגם לא מדובר בבני זוג שנדרשת עילת גירושין מוכרת כדי להתיר את הקשר ביניהם. משכך, הורתה השופטת על סילוק ידם של הנתבעים מהאורווה ומבית המגורים בתוך 60 ימים, וכן הטילה עליהם לשלם לקיבוץ הוצאות משפט בסך 12,300 שקלים.  

הסכם שכירות לאורווה | תמונה יח"צ