העץ הוותיק ביותר בתחומי הקיבוץ, גילו מוערך ב-100 שנים. יחד איתו, מזדקנים יחד איתנו, עץ האשל הוותיק והאהוב מול בית משפחת חסידי. עץ האשל הנוסף, חברו משכבר הימים, עודנו צומח ומעניק צל, בצד השני של השביל, מול הבית של משפחת גדעוני
כשגרים בקיבוץ במשך 25 שנה, הוא הופך לבית. וכל כמה שנים, ישנה איזושהי התחדשות. כשרק עברנו לכאן, היו בקיבוץ 150 משפחות פחות או יותר. כולם הכירו את כולם. היום אנחנו יותר קרובים ל-400 משפחות וקצת פחות מכירים. מעבר לבתי ההרחבה ולחברי המשק הוותיקים, יש גם שוכרים שבאים להנות מהשקט והשלווה לשנה-שנתיים (אולי קצת יותר) ולהמשיך הלאה. איך גדלנו כל כך? ככל שחשבתי על זה יותר, רציתי לדעת יותר.
ואז התחלתי לחקור. בחנתי את שאלת העץ הראשון: העץ הוותיק ביותר בתחומי הקיבוץ, גילו מוערך ב-100 שנים. יחד איתו, מזדקנים יחד איתנו, עץ האשל הוותיק והאהוב מול בית משפחת חסידי. עץ האשל הנוסף, חברו משכבר הימים, עודנו צומח ומעניק צל, בצד השני של השביל, מול הבית של משפחת גדעוני. מאחורי הבית של משפחת גולדברג, עומד איתן, אך הרבה פחות מרשים והרבה יותר קטן ממדים, עץ זית מסוקס ומכופף. אפשר רק לנחש את גילו. אברהם גולדברג הזקן, מכופף כמעט כמו העץ, שומר עליו מכל משמר, "אף אחד לא ייגע בעץ הזה לרעה, כל עוד אני כאן."
עצים שציינו רחובות
יכולתי לתאר עוד ועוד, וזכורים לי עצים נוספים, שהיו ואינם עוד סביבנו. דקל הוושינגטוניה הענק, שנכרת לאחר שתולעי חדקונית הדקל כירסמו את גזעו. חברי המשק לא זיהו זאת בזמן ולא ניתן היה להצילו. קצה הגזע עוד בולט ליד חדר האוכל. הילדים הצעירים, שלא זוכרים את העץ, יושבים עליו בהיסח הדעת.
היה גם ברוש בודד, בשולי הגבעה, שנכרת לטובת בית בהרחבה. גם זה קורה. מזל שילדי הקיבוץ נוטעים מדי שנה עצים חדשים. כך שעדיין יש צמיחה והתחדשות. העצים החדשים ביותר בתחום הציבורי, ניטעו לא מזמן על ידי ילדי כיתה א', מעשי ידיהם להתפאר. שתילים קטנים וצעירים, בגובה הילדים, מכל המינים והזנים – הם שתלו אורנים, שקדים ואלונים, כך שבעוד 20-30 שנה, עדיין יהיה לנו ירוק בעיניים.
לברוש, לאשלים ולעץ הזית, לעולם תהיה חברה. עוד מזל גדול הוא, ששוכני הבתים, ותיקים וחדשים, קבועים או זמניים, נוטעים בחצרותיהם עצי פרי מגוונים ועצי נוף מעניינים. זו הזדמנות להודות להם ולשמוח על כך שגם החצרות שצמודות לבתים, שבהן תושבי הבתים יכולים לשתול ביתר חופשיות, תורמות את תרומתן הצנועה לנוף המתחדש ולירוק שלא נעלם לעולם.
ומה לגבי המבנה הראשון? ומי הם אותם דיירים ראשונים שהפכו את הקיבוץ שלנו לביתם? לפני כל כך הרבה שנים. תנועת השומר הציעה למס' משפחות שגרו בחיפה לבוא לגור בקיבוץ חדש שמוקם לא רחוק. הגברים הצעירים עמלו במהלך היום על בניית הבתים, בידיים, בפטישים ובעזרת הטרקטור האחד, הישן והמקרטע שהצליחו לרכוש בחיפה, במחיר מוזל. בערב חזרו לישון עם הילדים והנשים בחיפה.
אלה היו מבנים ריבועיים מבלוקים, לא מחולקים לחדרים. עם דלת פשוטה ורצפת עפר. היעד היה לבנות במהירות את המבנה הפשוט, הזול והיעיל ביותר. את חיות המשק לא הביאו לקיבוץ עד שכל העבודה נשלמה בלול, באורווה וברפת. רק אז כל הנשים והילדים גם עברו לכאן. כל חברי הקיבוץ טיפלו בחיות. תרנגולות מקרקרות, כבשים בשפע, 10 שוורים, 7 חמורים ושלושה סוסי עבודה ענקיים. באותן השנים, לא רצו שאף אגורה תרד לטמיון. שלא יקרה שאחת החיות תחלה ותמות כי לא היה מי שיטפל בה.
והיום? הקיבוץ צומח וגדל ונכנס מספיק כסף כדי לאפשר שיפוץ או הריסה ובנייה מחודשת. בדור האחרון, אולי קצת יותר, צצו פה בתים חדשים רבים. שמות הרחובות הופיעו רק לאחר שהבתים בחלק של ההרחבה נבנו. במשך שנים, לא קראנו לרחובות בשם. הסברנו לאורחים איך להגיע למשפחה כזו או אחרת, לפי: "ימינה לפני הבית של משפחת שמשוני"; "שמאלה אחרי הבית של משפחת חסידי"; "ישר אחרי האשל הגדול". לא חשבנו בשמות של רחובות. התבצעו הרבה שינויים והרבה משפחות הצטרפו וכולם ברוכים וברוכות. עם כל זאת, החיות משק שהיו אצלנו, כבר אינן. הקיבוץ משקיע היום בתעשייה ובעולמות וירטואליים.
והילדים? מה הם עושים היום? משחקים במשחקי מחשב, רודפים אחרי מכוניות בטרקטורונים מרעישים. עושים (קצת) וונדליזם ומעשי שובבות, ומחכים לשלב שבו יוכלו לבקש את אחת מהמכוניות של הקיבוץ לנסוע לבלות בחיפה. הקיבוץ נראה להם "חור" לא מעניין שאין בו עתיד. ופעם? שיחקנו ב- 5 אבנים, קפצנו בקלאס ובגומי. התחבאנו בשדות וסיפרנו סיפורי זוועה לאור המדורה. אף מבוגר לא באמת השגיח עלינו והתקווה בלבבנו היתה שנהיה מספיק גדולים כדי לנהוג בטרקטור החדש. תעלולי הקונדס שלנו היו להבריח את הסוסים מהאורווה, בבת עינו של יוסף שוורצמן ולהציק לפרות ברפת, לפני שרוחל'ה הזקנה, האחראית על הרפת, תתפוס אותנו. לא אשכח איך פנחס כהן פעם תפס אותי ואת דוד גולדברג (הנכד של אברהם) מתגנבים ללול התרנגולות לחפש ביצים
הילד הראשון של הקיבוץ היה ישראל כהן (האח הקטן של פנחס). הוריו רצו שיהיה להם ילד צבר. ארץ-ישראלי. בן זקונים למשפחה עם 4 ילדים. זה לא היה חריג. גם למשפחת שוורצמן יש בת זקונים שנולדה בארץ וגם למשפחת חסידי. הרי זה בכל זאת קיבוץ עולים. אהבת הארץ והמולדת זורמות בדמנו כמו יין מהכרמים סביב. כל העבודה הקשה של אותם אנשים צעירים היתה למען ילדיהם והדור שאחרי. לכל מעשה היתה מטרה ויעד. לא פועלים ללא כוונה. לידת הילדים הצברים, למשפחות העולים, היתה סימן "הנה. הגענו. התמקמנו. אנחנו מתפרנסים יפה. אנחנו מפריחים את השממה. אפשר להמשיך ליעד הבא והוא הגדלת האוכלוסייה בקיבוץ בפרט, ובארץ בכלל."
ואם נחזור רגע לפן יותר אישי, 25 שנה לא באות ברגל. גם לי אומרים הוותיקים יותר, "ברוך הבא".
* הכותבת הינה בת של חקלאים ממושב כפר בן נון. הסיפור הוא דמיוני ואין לו כל קשר למציאות
