יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 158797838

הפיתוי הטורקי 

4 דק' קריאה

שיתוף:

הנוסעות שרמזו להדי שישמחו להכיר אותו מקרוב. מאוד

סיפרתי בטור של השבוע הקודם שבארבעים שנות נישואיי לחניה לא בגדתי בה ולו גם פעם אחת עם אישה אחרת. גם הזכרתי שם שהייתי מדריך טיולים לטורקיה בשנות ה-90, כשעדיין הייתי בשנות ה-40 שלי, גיל שבו לפי המיתוס גבר אמור לעבור את מה שנקרא "משבר גיל ה-40" שבו הוא חוזר להתנהג כילד מפונק, לפעמים, ולך דע למה לצפות ממנו ומהתנהגותו. 

אינני בטוח שעברתי את המשבר הזה אז, אבל כך או כך, כמדריך טיולים עמדו בפני פיתויים מהסוג שמי שלא הדריך טיולים וקבוצות לחו"ל כנראה לא יבין במה באמת מדובר. על כן החלטתי לספר לכם איך זה קורה כשאתה במעמד של מדריך טיולים בקבוצה וחשוף לפיתוי כזה. 

הנסיבות כולן נגדך – או בעדך, תלוי מאיזה צד מסתכלים: אתה רחוק מהבית, אתה ישן בבתי-מלון, יש לך חדר משלך, ומעת לעת קורה ואחת הנוסעות רומזת לך שהיא תשמח להכיר אותך מקרוב. 

מקרוב מאוד, אפילו. 

רומזת אמרתי? 

בקבוצה הראשונה שהדרכתי בטורקיה היו שני זוגות של חברים שיצאו יחד לטיול. באחד משני הזוגות הייתה אישה יפהפייה, בסביבות גיל ה-40, שיופיה משך את תשומת הלב של כולם. בבוקר היום האחרון לטיול, כשכולם סיימו את ארוחת הבוקר במסעדת המלון וטרם היציאה לנמל התעופה, המתינה הגברת האמורה עד שאחרון הנוסעים יצא מחדר האוכל, ובעודה נשארת לשבת ליד שולחנה אותתה לי לגשת אליה. 

נהגתי להישאר תמיד אחרון באולם האוכל של המלון כדי לסגור את עניין הטיפים עם מנהל צוות המלצרים, כך שניגשתי אליה, תוהה במה מדובר. היא תחבה לידי פתק בכתב ידה.  

"אם תרצה לשמור על קשר אחרי הטיול", היא אמרה, "זה מספר הטלפון שלי בעבודה. בארץ הבעל שלי לא צמוד אלי כל הזמן". 

ואז העבירה בתנועת ליטוף את כף ידה על כף ידי – ויצאה, משאירה אותי מביט אחריה בפה פעור. 

זה היה הטיול הראשון להדרכתי לטורקיה, כאמור, ועל כן עדיין הייתי מופתע. 

אל תיתן לי לחכות 

בטיול השני שהדרכתי בטורקיה כבר הייתי מוכן יותר, לאור הטיול הקודם. בקבוצה שלי הייתה בחורה צעירה, כבת 25, שיצאה לטיול עם אימה. היא הייתה יפהפייה להדהים, ארוכת-שיער חלק ושחור, גזרתה נאה, יפהפייה מהסוג שמפנה אחריו פנים ברחוב, והמדריך הטורקי שמתלווה תמיד לכל טיול כזה, סטודנט צעיר בדרך-כלל וכך גם הפעם, ניסה בכל מהלך הטיול להתחיל איתה.  

הוא נענה תמיד בגישה סרבנית וצוננת, עד שהדביק לה בשיחות שבינו לביני את הכינוי "נסיכת הקרח". 

בערב האחרון לטיול נהגתי תמיד לארגן מעין מסיבת סיום ופרידה, שבה עברתי עם הנוסעים על מסלול הטיול, וחילקתי מעין "תעודות סיום" שהכנתי בבית מראש. גם בטיול זה עשיתי כך. בתום המסיבה התפזרו הנוסעים לחדרים, וראיתי שהצעירה משחררת את אימה בנשיקה ונפרדת ממנה. היא ואני נשארנו לבד בלובי. "נסיכת הקרח" התיישבה לידי ושאלה בנימה ידידותית דווקא: "תרצה לשתות אתי משהו?" 

"למה לא", אמרתי במבוכה. 

הזמנתי לנו משקה. 

פטפטנו על הא ועל דא עד שנמאס לה והיא שאלה: "לא תרצה להזמין אותי לחדר שלך?" 

לא ידעתי איפה לשים את עצמי.  

"אני בן 40 פלוס", אמרתי. "אין לך עם זה בעיה?" 

"הגעתי למסקנה שגברים בגיל הזה בשלים יותר", היא אמרה. "וגם מעניינים יותר". 

"אני נשוי ואב לחמישה", אמרתי. "זה לא מפריע לך?" 

"אם לך זה לא מפריע", היא אמרה, "לי זה בטח לא". 

"אימא שלך עלולה לחפש אותך", נקטתי בצעד יום-הדין להתחמקות. "חסר לי שהיא תמצא אותך בחדר שלי. אולי נהיה בקשר כשנחזור לארץ?" 

היא ביקשה ממני עט ודף נייר, רשמה מספר טלפון על הדף, הושיטה לי אותו ואמרה: "don't keep me waiting too long" והלכה. 

את הדף השארתי בסל הניירות בחדר שלי במלון. לא ראיתי אותה מאז. 

כף ידה זוחלת תחת החולצה שלי 

אבל המקרה שהדהים אותי אף יותר מאלה היה בטיול השלישי. 

בקבוצה היה זוג צעיר, כבני 35. הוא היה רואה-חשבון במקצועו והיא עסקה בחינוך. היא הייתה יפהפייה, ונוסעים אחרים סיפרו לי שהיא דתלש"ית, דתיה לשעבר. העברית המשובחת שבפיה וסגנון הדיבור הזכירו לי מעת לעת מורה שהייתה לי בילדות. 

בערב האחרון של הטיול ערכתי שוב כהרגלי מסיבת סיום. הפעם, בעצת המדריך הטורקי המתלווה, החלטתי לא לעשות זאת בלובי שבמלון או באחד מחדרי הכינוס שלו. 

בחרתי בבית תה מפואר ואקסלוסיבי שניצב על ראש גבעה באיסטנבול, אבל לא לקחתי בחשבון שהוא מואר באור נרות ואפלולי ממש. כולם ישבו על כריות על הרצפה, מנסים לראות זה את זה. צלחנו את הטקס למרות האפילה, כשאני מאיר לעצמי בפנס על דפים מהם הקראתי. אז הגיע הרגע, כרגיל במסיבות סיום כאלה, שבו כולם מצלמים את כולם למזכרת, והנוסעת הדתל"שית היפה אמרה לבעלה: "עכשיו תצלם אותי עם המדריך, שתהיה לי מזכרת". 

בעלה הכין באפלולית צילום עם פלאש, אני נעמדתי לידה, והיא אמרה: "לא ככה – שים יד על הכתף שלי". 

הנחתי ידי על כתפיה, והיא הניחה את ידה סביב המותניים שלי, כשכף ידה נחה על המותן הרחוקה ממנה. 

חצי דקה מאוחר יותר, בעוד הבעל מתעסק במצלמה, הרגשתי שכף היד שנחה על המותן שלי איננה שם. עוד אני תוהה לאן היא נעלמה, הרגשתי את ידה זוחלת אל מתחת לחולצה שלי ומתחילה למזמז לי את הגב, ברכות, בכריות-האצבעות. בעוד אני קופא במקומי בלא יכולת לזוז – גם מהפחד, כי בעלה עומד מולנו עם המצלמה, וגם מהמבוכה – הרגשתי את הציפורניים שלה מתחילות לעבור על הגב שלי בגירוד בנוסח שהיה מוכר לי היטב מנשים אחרות שהכרתי בחיים, אבל מעולם לא מנשים זרות, וב-14 השנים שקדמו לערב ההוא, מאז נישואיי – רק מידיה של חניה אשתי.  

קחו אותי לפוליגרף אם אתם רוצים. 

הצילום הסתיים והיא אמרה לבעלה: "עוד תמונה. אולי אפילו עוד שתיים. בחושך הזה יש סיכוי שהצילום לא ייצא טוב", וידה עדיין מטיילת מתחת לחולצה שלי. 

היום כשאני חושב על כך אני יכול להניח במידה רבה של וודאות שאם זה היה קורה הפוך הייתי מקבל תביעה על הטרדה מינית, ובצדק, אבל איכשהו, בערב ההוא לא עלה בדעתי לתבוע אותה. 

ספק אם תאמינו 

ועל הפעם ההיא במועדון הלילה "ישר-באבא" שבקפדוקיה, הפעם שבה רקדנית הבטן הראשית של המועדון, רקדנית הבטן המפורסמת ביותר במועדוני קפדוקיה, הציעה לחזור אתי אל חדרי שבמלון בתום ההופעה – וסירבתי בנימוס! אספר כנראה בפעם אחרת, כי זה סיפור שיכול למלא טור שלם. 

הגם שאני בספק אם תאמינו לי כשאספר לכם אותו. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ביום שני בשבוע הבא ה-9.9.2024 יתקיים הכנס השנתי של חברת "החקלאית". במעמד הכנס יהיה נוכח מר אורן לביא – מנכ"ל משרד החקלאות וביטחון המזון. אתם מוזמנים להגיע ולפגוש את הלקוחות, עובדי הענף, הרופאים המובילים
< 1 דק' קריאה
אתמול (יום ד') נערך כנס רפתנים של חברת "הרמן פרוג'קט" בקיבוץ סעד עם מעל ל-80 משתתפים. הקיבוץ אירח את הכנס, ולנו היה חשוב לערוך את האירוע, דווקא בעוטף, דווקא עכשיו. הכנס היה מוצלח מאוד
< 1 דק' קריאה
שלוש בוגרות בית הספר לעיצוב בחיפה הקדישו את פרויקט הגמר שלהן לקיבוץ. מיחסי אהבה שנאה לחינוך המשותף, דרך מבט מורכב של הטוב עם הרע ועד תכנון מחוץ לקופסא לקיבוצים שנפגעו בשבת השחורה  *תמונה ראשית:
3 דק' קריאה
הקו המפריד בין תהליכי העברה בין־דורית  האינטראקציה המיוחדת שאני מקיימת עם משפחות במושבים בענייני העברה בין־דורית, זיקקה אצלי כמה עקרונות שאני משוכנעת בכוח שלהם להשפיע על התהליכים המאתגרים. העקרונות האלה כל כך משמעותיים, שכשהם
4 דק' קריאה
דני גבאי, חבר מושב מרחביה, דור שלישי למייסדים, מספר על ההתיישבות בעמק יזרעאל, על תולדות המושב ועל משפחתו * הוא מציין בדבריו, שבמושב מרחביה היה רצף של התיישבות מאז 1911 ועד היום * רעייתו
8 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן