חקלאים בגליסיה מחזירים לשטח גזעי בקר, צאן ועיזים מקומיים כדי שיאכלו את הצמחייה הדליקה ויעצרו את התפשטות האש לצמרות העצים. במרכז המיזם עומד גזע הקאצ׳נה הקטן והזריז, שאוכל כמעט כל צמח ומסוגל לנוע בשטח הררי שאליו בקר גדול מתקשה להגיע
*תמונה ראשית: פרות במרעה צילום: vgeny Bogatov
באזור גליסיה שבצפון-מערב ספרד חוזרים החקלאים לשיטה בת מאות שנים למניעת שריפות: רעיית בקר וצאן בשטחים המיוערים, כדי לצמצם את כמות הצמחייה היבשה והדליקה.
במרכז המהלך עומד גזע הבקר המקומי קאצ׳נה, הנחשב לגזע הבקר הקטן ביותר בחצי האי האיברי. הפרות ארוכות הקרניים זכו לכינוי המקומי פרות-עזים, בזכות יכולתן לאכול מגוון רחב של צמחים ולנוע במדרונות סלעיים ותלולים שאליהם פרות גדולות יותר אינן מסוגלות להגיע.
רעיית הבקר, העיזים והכבשים שומרת על צמחיית הקרקע בגובה נמוך ומצמצמת את כמות חומר הבעירה. בכך היא מסייעת למנוע מאש המתפשטת על פני הקרקע להגיע אל צמרות העצים ולהפוך לשריפת יער קשה ומהירה.
האסון שהחזיר את המרעה
המהלך קיבל תנופה לאחר שריפה גדולה שפגעה בשנת 2017 בקהילה הכפרית וינסיוס. בעקבות האירוע החליטו האגודות המקומיות, המנהלות את הקרקעות במשותף, להחזיר לשטח את גזעי הבקר והצאן המקומיים.
במשך עשרות שנים נדחקו בעלי החיים מן האזור בעקבות נטיעות נרחבות של עצי אורן ואקליפטוס לצורכי התעשייה. עצים אלה דליקים במיוחד, ובמקביל להגירת התושבים מן הכפרים לערים נותרו שטחים נרחבים ללא טיפול והתכסו בשיחים צפופים.
הקאצ׳נה, לצד עיזים וכבשים מקומיות, אוכלת פטל בר, שיחי אולקס וצמחי אחירותם. צמחים אלה מכילים שמנים המסייעים לבעירה חזקה ועלולים ליצור רצף של חומר דליק מן הקרקע ועד לענפי העצים.
לדברי חוסה טבואדה, מתאם קהילת הקרקעות של וינסיוס, בעלי החיים אינם מחסלים את הצמחייה לחלוטין, אלא שומרים אותה בגובה שאינו הופך למסוכן. הפרות מותאמות היטב לתנאי השטח ונעות בחופשיות כשהן מצוידות בקולרי GPS, המאפשרים לפקח על מיקומן ומצמצמים את הצורך בגדרות.
רעיית הבקר, העיזים והכבשים שומרת על צמחיית הקרקע בגובה נמוך ומצמצמת את כמות חומר הבעירה. בכך היא מסייעת למנוע מאש המתפשטת על פני הקרקע להגיע אל צמרות העצים ולהפוך לשריפת יער קשה ומהירה
מ־400 ל־8,000 פרות
החזרת הגזעים המקומיים זכתה לתמיכת הממשלה האזורית. לחקלאים הוענקו תמריצים לשמור עגלות צעירות לצורכי רבייה במקום למכור אותן, ומרכז זואולוגי מקומי העמיד לרשות המגדלים פרים במחיר מסובסד.
התוצאה ניכרת במספרים. לפי האגודה האזורית BOAGA, אוכלוסיית בעלי החיים המקומיים בגליסיה גדלה מכ־1,800 פרטים בסוף שנות ה־90 ליותר מ־30 אלף בתחילת 2026. אוכלוסיית הקאצ׳נה לבדה צמחה מכ־400 לכ־8,000 ראש.
וינסיוס היא אחת מכ־3,000 קהילות בגליסיה המנהלות קרקעות במשותף. הקהילות מחזיקות יחד בכ־700 אלף הקטרים, כרבע משטחה של גליסיה, במסגרת מסורת שמקורה בימי הביניים וקיבלה הכרה חוקית בשנת 1989. גליסיה היא אחד האזורים שנפגעו באופן הקשה ביותר משריפות בספרד. בשנת 2025 נשרפו באזור כמעט 119 אלף הקטרים, שטח שגודלו כמעט כפול משטחה של מדריד.
לא תחליף לכל אמצעי המניעה
לדברי מומחים, שימוש בבעלי חיים להפחתת חומרי בעירה הוא כלי יעיל, אך אינו יכול לשמש פתרון יחיד. יש לשלב את הרעייה עם דילול מכני של צמחייה, גיזום עצים ושריפות מבוקרות המתבצעות בידי אנשי מקצוע.
החקלאים נדרשים גם להבטיח שהגידול יהיה כלכלי. מכירת בשר או חלב צריכה לספק למגדלים הכנסה, בעוד שהקהילות המקומיות מפיקות תועלת נוספת משמירת השטח ומצמצום סכנת השריפות.
המודל של גליסיה מתחיל לעורר עניין גם באזורים אחרים בספרד, ובהם אנדלוסיה, קטלוניה וקסטיליה-לה מנצ׳ה. החזרה למרעה נרחב משלבת שימור של גזעים מקומיים, פעילות חקלאית וניהול סביבתי, ומעניקה לבקר תפקיד נוסף מעבר לייצור מזון: הגנה על היער ועל היישובים הסמוכים לו.
