הדי בן עמר מסביר למה טוב שם טוב משמן טוב ועדיף כזה שמוצאו מזרחי
שואלים אותי מעת לעת איך קרה שמשפחה ממוצא רומני קרויה בשם שמוצאו מרוקאי, או אלג'יראי, או טוניסאי, ועל כן אני מביא כאן את סיפור לידתו של השם הזה:
אבא שלי היה אחד מששת בניו ושתי בנותיו של אברהם מרקו בלומנפלד מהעיירה טרגו-ניאמץ שברומניה. אבא שלי היה החמישי במידרג הילודה במשפחה.
בשנת 1935 עלה לארץ האח השני במידרג הילודה, הדוד שלי חיים בלומנפלד, הראשון מבני-המשפחה שהחליט לעלות למדינה שעדיין לא הייתה. חיים בלומנפלד התיישב בעיירת חוף קטנה שנקראה נתניה, ומהיותו אדריכל שלמד באיטליה והתגורר בעיירה של עגלונים וחנוונים, נעשה למהנדס-העיר. ידידו הטוב היה איתמר בן-אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה, מחיה השפה העברית.
"אתה לא יכול להסתובב עם שם כזה, בלומנפלד", אמר איתמר בן-אב"י לדוד שלי חיים. "אתה חייב לשנות אותו לשם עם צליל עברי".
"מה אתה מציע?" הדוד חיים שאל.
"איך קוראים לאבא שלך?" איתמר בן-אב"י שאל.
"אברהם-מרקו", הדוד חיים אמר.
"בוא ניקח את ה-"א" מאברהם", אמר איתמר. "ואת ה-"מר" ממרקו, ונעשה מזה 'אמר', והנה יש לנו חיים בן-אמר".
"הממ." אמר הדוד שלי חיים.
"אבל מכיוון שאנחנו בארץ ישראל", המשיך איתמר, "ואנחנו מחפשים צליל עברי, בוא נחליף את ה-"א" ב-"ע", מה שיזכיר לנו את העומר, ויש לנו חיים בן-עמר – הנה!"
ניסה הדוד שלי חיים לרשום את שמו החדש – רשם ב-א', רשם ב-ע', ולבסוף אמר: "עם ע' זה זורם יותר בכתיבה. שיהיה עם ע' ".
וככה נעשינו מרוקאים.
או טוניסאים. או אלג'יראים.
ומאז שנכנס השד העדתי הזה למשפחתנו, אני רוכב עליו עם הרבה טובות הנאה.
* * *
מה עניין טובות הנאה לשד העדתי, אתם שואלים? זה בגלל שאתם לא מהעדה שלנו. כי אם הייתם חלק מהעדה, הייתם יודעים שאצלנו אנשים חמים, כמו משפחה אחת, ואיכפת לנו אחד מהשני.
אבל רק ב-1.1.1985 התחלתי להבין את זה.
זה היה בבוקר שאחרי מסיבת הסילבסטר בקיבוץ, בשש בבוקר כבר הייתי בחממה והעמסתי משלוח של צמחים, ומכיוון שהייתי היחיד הער בקיבוץ, עשיתי גם את המשלוח עצמו. נהגתי בכביש 57 הישן לעבר צומת בית-ליד, מנסה להיפטר מההנג-אובר של מסיבת האתמול, כששמתי לב שאני נוהג במהירות של 110 קמ"ש בכביש שהמהירות המותרת בו היא 80. ניידת שבאה ממול הבהבה באורותיה ועצרתי בצד הכביש. השוטר עצר בצידו השני של הכביש. הוא ניגש אלי.
"אתה יודע למה עצרתי אותך, נכון?" אמר השוטר.
הנהנתי בראשי. "לא שמתי לב, מצטער".
הוא הושיט את ידו, מרמז שאמסור לו את התעודות. חיפשתי – התעודות לא היו בתא הכפפות.
"אני מצטער", גמגמתי. "תן לי להתקשר לקיבוץ".
התקשרתי במכשיר-הקשר למזכירות. במזכירות הזעיקו את קרצ'י אל מכשיר-הקשר.
"יש תא סודי מעל המראה", קרצ'י אמר. "התעודות שם".
מצאתי אותן. מסרתי אותן לשוטר. השוטר נראה משועשע מהאירוע. הוא הציץ בניירות והמבט המשועשע ירד מפניו.
"נגמר לך הטסט אתמול", הוא אמר והביט בי בקרירות.
"אופס", אמרתי. מה עוד אפשר להגיד.
"טוב, תביא את רישיון הנהיגה", השוטר אמר.
מסרתי לו את הרישיון.
השוטר הביט ברישיון. אחר-כך הביט בי ואחרי זה שוב ברישיון.
אחר-כך שתק ונראה מהורהר.
"מי משלם את הקנס על זה שהטסט לא בתוקף?" שאל לבסוף. "אתה או הקיבוץ?"
"הקיבוץ", אמרתי. "זו אשמת סדרן הרכב שלא בדק את הרישיונות. אבל אני משלם את הקנס על המהירות".
"אהה", אמר השוטר. הוא פתח את פנקס הדוחות והחל לרשום. כשסיים תלש ומסר לי אותו.
"סע לשלום", הוא אמר.
קראתי מה כתוב בדו"ח – "נסיעה ללא רישיון רכב בתוקף".
"מה עם המהירות?" שאלתי. שאלות קיטבג תמיד היו המומחיות שלי.
השוטר הביט בי במבט חודר.
"אתה משלנו", הוא אמר. "הגעת רחוק, מה? נעשית קיבוצניק. כל הכבוד! סע, סע לשלום לפני שאני מתחרט".
לא חשבתי פעמיים – נסעתי לשלום.
* * *
מאז ועד היום זה קרה לי עוד חמש פעמים – חמש פעמים בהם שוטרים וויתרו לי על דו"ח תנועה כי היינו מאותה עדה. מרוקאים אמיתיים התלוננו בפני שלהם זה מעולם לא קרה, ואני יכול להבין את זה: נראה שצריך את השילוב של המראה הלבנבן הווז-ווזי שלי יחד עם השם המרוקאי. שהרי פילים אפורים בסוואנה יש הרבה, והם לא מעניינים את אף אחד, ואילו פיל לבן – אוהו!
אני הפיל הלבן של העדה המרוקאית.
ישבתי פעם בביתו של העורך ומבקר הספרות אלכס זהבי ז"ל, שהיה לקטור בהוצאת שוקן, ורצה להמליץ על כתב יד שלי להוצאה. הוא החל לספר לי על סופרים ישראלים ממוצא צפון-אפריקאי, ולא הבנתי למה ואיך הגענו לנושא הזה, עד שהוא אמר: "אתם הקול החדש של הספרות העברית".
"אתם" ???
עכשיו הבנתי, אבל לא אמרתי כלום. מצד אחד, לא רציתי להביך אותו, ומצד שני – לך דע, אולי אנחנו באמת הקול החדש של הספרות העברית?
* * *
ספר קוהלת הוא מהאהובים עלי. לפעמים אני קורא בו סתם כך, להתענג על חוכמתו של הכותב. בין השאר הוא אומר שם: "טוב שם משמן טוב".
יש לי דיעה משלי למה הוא מתכוון.
