מאיזה חלון רואים הכי טוב את זירת הפשע?
סיפור של מישהי מבארי:
״זה לא סיפור מורכב בכלל. יצאתי מהקיבוץ לטיול. ליד השער ראיתי בחור צעיר עם כובע טמבל ופאות. הוא ניגש אלי ושאל: סליחה, יש נקודת תצפית באזור? קצת בבלבול שאלתי אותו: על מה? מה אתה רוצה לראות?
-נקודת תצפית על בארי.
-פה זה בארי, אנחנו צמודים לגדר, אתה רואה אותה עכשיו.
-כן, אבל לא נותנים להיכנס.
יש סיבה, אמרתי.
ואז הוא חשב שכדאי לשאול אם אני מבארי.
-כן.
היית באירועי שמחת תורה?
-סליחה, אני בטיול, אמרתי והלכתי.
הקטע הוא שתמיד שואלים את השאלות האלה בשיא הנחמדות וההתחשבות, בנעימות אפילו,
וזה כמובן עדיין לא נעים.
כשהלכתי חשבתי שהייתי צריכה לענות לו אחרת: תאר לעצמך שמישהו מבני משפחתך היה נרצח בסלון הבית שלך. המקרה היה מתפרסם מאוד וכולם היו יודעים ומדברים עליו. אתה עדיין גר בבית ופתאום מלא סקרנים באים ונכנסים אליך הביתה, בלי לדפוק על הדלת, כדי להסתכל. והם ואומרים: יו… פה יש כתם דם, כאן הרוס…
אתה מבין, ומחליט לנעול את הבית כדי שלא כל אחד יוכל להיכנס. התיירים הסקרניים קולטים שהם לא יכולים להיכנס, ומציצים מהחלונות, וכשאתה יוצא, נגיד לזרוק את הפח, הם שואלים אותך מאיזה חלון רואים הכי טוב את זירת הפשע.
הכי גרוע בכל זה הוא שהם בכלל לא מבינים שהם עושים משהו לא נעים, וכשאת אומרת להם משהו על זה, את מרגישה שאת יוצאת אנטיפתית".
בולדוזרים עם דגלי כחול לבן חגיגיים
זה קרה אתמול. היום התחילו להרוס אצלנו את שכונת הזיתים, אחרי עיכובי מלחמה, שגם פגעו באפשרות הפרידה של בעלי הבתים מבתיהם.
אחרי הזיתים ימשיכו לשכונת הכרם. קודם מעבירים עצים בוגרים ומפשיטים את השכונות מהירוק שבו חסו, ואז עולים עליהן בולדוזרים עם דגלי כחול לבן חגיגיים.
ההריסה היא סיפור לא פשוט, שכרוכים בו הרבה רגשות עזים ושונים, לעיתים עד מאוד, של אנשים ונשים רבים ורבות. ההחלטה להשאיר בית אחד בלבד כבר עברה פעמיים, ועד היום יש המנסים לעכב את ההריסה, להוסיף בית נוסף לשימור.
יש, כאמור, הרבה צדדים לאירוע, וכולם רגישים מאוד. אין צודקות ולא צודקים. הבאתי את הסיפור הקטן הזה בתקווה שתבינו איזה עול יוסר מעלינו.
הקוצרים ברינה
פסח (היה חג כזה?) כמעט עבר לו, כמעט נשכח למרות שאנחנו עדיין אוחזים בזנבו. אני, למרות שהתארגן משהו משפחתי בסביבה, התגעגעתי לסדר הקיבוצי, לילדים הרוקדים, להופעות, ולטקסים. פסח שיתופי הוא כמעט לא לגיטימי בעיני רוב מי שאני מכירה, שרואה בו אירוע משפחתי. אבל אני לא על זה גדלתי. סדר משפחתי עובר עלי בחצי כוח, כמשהו נחמד, בזמן שאת הדבר האמיתי פספסתי. שלא לדבר על העוצמה הקהילתית של סדרי פסח בבארי כעת, כשזכור במיוחד הסדר לאחר המלחמה, בכיכר החטופים.
כך שבאמת שקלתי להתגבר על העצלות ולנסוע לחצרים. בסוף, בשל ענני המלחמה, לא התקיים הסדר הקיבוצי, וגם את השארית הזעומה של תחושת החג ביטלו תמונות בני ובנות המשפחה מהמרכז המסובים במקלטים.
אבל טקס העומר לא נשכח. כדי לתת משהו ממנו יזמה אש ולהבה בדמות רכזת התרבות שלנו סרטון קצר, ואפילו ביקשה ממני להשתתף.
אני לא מהמחוללות, ולא במיוחד חובבת מצלמה, אבל זאת מצווה לעזור, והסכמתי.
לא צריך כוח, רק טכניקה
בלילה נדדה שנתי והתהפכתי על משכבי. נזכרתי שכל שנה, מתקדמים הקוצרים (בהם אבי, כאחד המייסדים) הגאים בשדה החיטה (הצופה לעיתים לעזה, אבל זה עניין אחר) זקופים בשדה, בעוד המאלמות אחריהם שפופות ומשתוחחות כדי לאסוף עוד אלומה ועוד אלומה. עם השנים החליף דור הביניים את הוותיקים (קשר עם האדמה נשאר העניין שלנו), אבל החלוקה המגדרית נותרה בעינה. רק פעם אחת ראיתי שבת החליפה את אביה הקוצר.
"אשתתף בטקס, אבל רק בתור קוצרת", אמרתי לרכזת, שהסכימה איתי עקרונית אבל שאלה למה לעבוד קשה אם הגברים מוכנים, ושבקיבוצים הרי היה שוויון מגדרי. זה עלה לה בהרצאה היסטורית, כולל מזווית אישית, עד כמה היא טועה, עד כמה היה, ועדיין, המצב הפוך, מה כוחם של המסרים הבלתי מילוליים בטקס שצופה בו כל הקהילה, והאם גבר לדעתה יסכים לאלם??
התלבטתי רק אם אעמוד בקצב של הקוצרים הגברים, אבל כרמית הרכזת הרגיעה שמדובר רק בקליפ, שבו יצולמו כמה מכות חרמש.
וכך הגעתי, קיבלתי את האבנט האדום המסורתי, והנפתי…
לא בדיוק. איך עושים את זה?
עזרו לי ולימדו, וכשקצרתי יחד עם השורה קיבלתי קצת עזרה משמאל כדי שלא אפגר. סך הכול היה סביר.
תוך כדי הנפת החרמשים שוחחו הקוצרים החסונים (ברובם) בינם לבין עצמם שיחה של נחת.
לא צריך כוח בשביל העבודה הזאת, אמרו, רק טכניקה.
