באספה התברר לחברים שהנקלטים החדשים הקימו קבוצת רכישה שתעסיק אותם כשכירים במפעל שקנו מהקיבוץ
בשנת 2009 הגיעו ארז תרדימון ובני משפחתו לקליטה בקיבוץ רזי הגליל. המשפחה – בת הזוג סלעית, הילדים אמיץ ואציל והכלבה נפרטיטי – באו במסגרת מה שנקרא בשעתו בתנועה מבצע "צמד – חמד", לאמור: צמיחה דמוגרפית – חברות מדורגת.
הקיבוץ חווה אז מחסור חמור באוכלוסייה צעירה ותהליך הקליטה היה מזורז ונמרץ: אורחות – חצי שנה, מועמדות – חצי שנה, חברות בעצמאות כלכלית – שנתיים ואם הכל תקתק – קבלה לחברות מלאה. נושא הרכוש, הבית, העסק שנשאר מאחור, לא עניינו את הקיבוץ המתחדש. גם לא את רזי הגליל.
שכול ושדפון
לא מעט השערות התפתחו סביב מקור השם "רזי הגליל". לאחר ניפוי של שלל אפשרויות, שתיים הגיעו לקו הגמר. האחת היא, שהשם מתאר את מייסדיו ביום הקמתו: פליטים, שדופים ורזים, שהגיעו לגליל הישר מאוניות המעפילים, כדי לקיים את מצוות ישוב הארץ. בהקשר זה היו בין חברי ועדת השמות הארצית שהציעו לקיבוץ את השם "שכול ושדפון" על שם סיפורו של ברנר, אבל ההצעה עוררה מחלוקת בין בוגרי תנועת דרור לאנשי הפועל הצעיר ונדחתה.
השערה אחרת, קרובה יותר לוודאות, היא שהשם "רזי הגליל" מבטא את הסודות הרבים שהישוב אפוף בהם מאז ימי הפילוגים שעבר: הפילוג בקיבוץ המאוחד, הפילוג מאנשי משה סנה שסולקו ממנו, ובעיקר המריבה סביב הקמת הסליקים שנמצאו בקיבוץ שחלק מאנשיו, שהיו ידועים בזיקתם לאמא רוסיה, ארגנו בציפייה לבואו של הצבא האדום. תוכניתם הייתה לחבור לשורותיו כדי לשחרר את המולדת מלפיתתו של המערב הקפיטליסטי, כפי שהחלה להסתמן בימים ההם.
היום כבר ידוע למה רזי הגליל, בניגוד לקיבוצים השכנים, זכה לקבל הרבה הכשרות ומחנות עבודה. התברר כי בין הצעירים שהגיעו לעזרה בענפי המשק, שתלו איסר הראל ודוד בן גוריון סוכני חרש כדי שירחרחו ויעריכו את רצינות כוונותיהם של החברים האדומים להתנקש במשטר. הסודות האלה, כך טוענים הראשונים, הם שהביאו לשינוי שמו של הקיבוץ מ"לב הגליל" ל"רזי הגליל". פעם זה היה מקובל להחליף שמות: גם רמים, הקיבוץ השכן, שינה את שמו למנרה.
החברים מגלים עניין
נחזור למשפחת תרדימון. בתוך כמה חודשים הם גילו שיש ממש בפרסומת: "לכל חבר נחוץ לחיות את הקיבוץ מבחוץ". ארז, בוגר יחידה מסווגת בצה"ל וכיום מתווך נדל"ן, המשיך בעסקיו, קצת יותר מביתו החדש, פחות ממשרדו שבעיר. סלעית המשיכה בעבודתה כמעצבת פנים, גם היא מהבית. הילדים זכו לחינוך כפרי והכלבה נפרטיטי חגגה במרחבים הירוקים. כאיש נדל"ן, החל תרדימון להבין שהרבה מהפוטנציאל נמצא דווקא בפריפריה. הקרקע זולה, המיסוי פחות מלחיץ, האוויר יותר נקי, אין בעיות חניה. זה שווה לא מעט. הוא חיפש חיי כפר שקטים והחל לרחרח מכרה זהב.
וכך באחד מביקורי המשפחה במרכז הארץ אצל חברים, נשאלו סלעית וארז על חייהם החדשים והיו להם הרבה דברים יפים לספר: על ההערכה לה זוכה ארז בקיבוץ כבוגר יחידה מסווגת וכאיש שמבין בנדל"ן ועל מעורבותה של סלעית בחיי התרבות. חברי הקיבוץ התייחסו למעבר שלהם מן העיר אל הגליל כמעשה חלוצי וזה עשה להם טוב. ארז גם רמז משהו על האפשרות להתקדם בהיררכיה של הנהלת היישוב, בעיקר על רקע "יציאת הוותיקים מהמערכת" והמחסור בכוח ניהול מקומי.
הייתה שתיקה של דקה. ואז שאל יואש סולפור, חבר מהיחידה של תרדימון: "תגיד, יש שם מקום גם בשבילנו"? באומרו "בשבילנו", התכוון סולפור לעצמו, לבת זוגו סנונית ולבנם הקטן חץ.
סולפור, מנהל אזור בחברת שילוח, וסנונית, עורכת בהוצאת ספרים, חיפשו גם הם קצת שקט וחיי כפר. תרדימון נפל להם כמו משמיים. בשלב זה עניין ההתקדמות בהיררכיה הניהולית של הישוב פחות העסיק אותם. הם רצו רק לעבור. לצאת מהצפיפות והדוחק.
הרעות נשאנוך בלי מילים
משפחת סולפור הגיעה לקיבוץ כעבור חצי שנה וכמו משפחת תרדימון התקבלה, לאחר כל שלבי הביניים, לחברות. הזוג סולפור נטה אוהלו בגליל והמשיך בעיסוקיו הקודמים מביתו החדש. את דירתו במרכז הארץ חילק לשניים: חלק אחד לחופשות של בני המשפחה, חלק שני להשכרה קצרת טווח לתיירים.
דבר אושרן של משפחות סולפור ותרדימון במקומן החדש נודע בין חבריהן בעיר והביא אל רזי הגליל עוד שני זוגות חברים בעקבותיהם. הוויכוחים עם הקיבוץ על שאלות של מיסוי, ארנונה ותשלום עבור שירותים שאפיינו את היחסים עם לא מעט ממשפחות הנקלטים החדשות, נגעו רק בשוליהן. במעמדן הן זכו להתייחסות אחרת. הסולידריות והרעות ביניהן, שנישאה בלי מילים, פעלה לטובתן. המשפחות קיימו ארוחות שבת משותפות, טיילו ביחד, הן היו קליקה.
***
הזמן חלף לו בנעימים ויום הבחירות להנהלה החדשה הגיע. על הפרק עמדו, בשלב הראשון, יו"ר הקיבוץ ומנהל העסקים. בשלב שאחרי ייבחרו מנהל הקהילה ומנהל משאבי אנוש.
ארז תרדימון הגיש את המועמדות ליו"ר, יואש סולפור "רץ" לתפקיד מנהל העסקים. הם נבחרו ללא מתנגדים. חברי הקיבוץ, בעיקר הוותיקים, ראו ברכה בהשתלבותם המהירה ובנכונותם לקחת אחריות על הישוב. זה אמור היה להיות סימן טוב לבאות.
קונים את המפעל
מקץ חודשיים באה שעת בחירת מנהל הקהילה ומנהל משאבי אנוש. הפעם התמודדו שני מועמדים על כל תפקיד. נראה כי הנכונות של סולפור ותרדימון לשאת בתפקידים, העניקה גם לאחרים השראה ורצון להתמודד. אלא שכאן נכונה לחברי הקיבוץ הפתעה. ארז תרדימון דרש מן האספה לראות בתפקידים האלה משרות אמון של היו"ר. הוא הסביר ש"אין מצב של אחריות ללא סמכות". לכמה חברים שרטנו כי "זאת לא התרבות שלנו" שלנו נאמר: "לא כדאי לקלקל. עד שסוף סוף יש לנו יו"ר בעל יכולת מוכחת בנדל"ן, שהתנדב לתפקיד". בהצבעה הגלויה 14 תמכו בדרישה של תרדימון. שני חברים התנגדו, 15 נמנעו. דרישתו התקבלה.
ברזי הגליל אין רגע דל. בבוא ההצעה למכור 50 אחוז ממפעל הפלסטיק של הקיבוץ, התברר לחברים שבין יתר בעלי ההון המתמודדים על הקניה ישנה גם קבוצת רכישה שכוללת את סולפור, תרדימון וחבריהם. בהצעתם הם הבטיחו להמשיך להעסיק את החברים במפעל עוד עשר שנים, או עד מכירתו לקונה אחר.
***
שני חברים ותיקים יצאו המומים מן הדיון באספה. מעתה יהפכו כנראה לשכירים של חברים שנקלטו בקיבוץ שלושים שנה אחריהם. שח האחד לחברו: "תראה איך שגלגל מסתובב. כשסבי הגיע לארץ, הוא התחיל כפועל שכיר במושבה של הברון בזיכרון"…