בעולם הבא יש כנראה גן העדן שבו לוקח חצי דקה להוריד 300 קלוריות ואפשר לתקוע לוויתן שלם וערימה של צ'יפס בלי ייסורי מצפון
לאחרונה השתתפתי בשתי פגישות של שמנים אנונימיים.
כל החברותא האנונימית למיניה התחילה בתנועת "אלכוהוליסטים אנונימיים", AA, שנוסדה בשנת 1935 באוהיו, ארה"ב, על ידי ביל ווילסון ורוברט סמית, שהתמודדו בעצמם עם בעיית שתיה והתמכרות לאלכוהול.
קבוצות ה-AA פועלות לפי עקרון העזרה ההדדית, שבו חברים תומכים זה בזה ומשתפים את חוויותיהם וקשייהם בהתמודדות, ללא שיפוט, ללא מדריך מקצועי וללא תשלום.
הבסיס הרעיוני הוא "שיטת 12 הצעדים", תהליך רוחני ופסיכולוגי שנועד לעזור לחברים להחלים.
התנועה מדגישה אנונימיות, מתוך מטרה להגן על פרטיות החברים ולעודד פתיחות. היא פעילה כיום ביותר מ-180 מדינות ומיליוני אנשים השתתפו ומשתתפים בפגישותיה. שיטת "הקבוצה התומכת" ו"12 הצעדים" שלה נחשבת כיום כדרך הטובה ביותר והבטוחה ביותר לגמילה מהתמכרות.
בעקבות "אלכוהוליסטים אנונימיים" נפתחו קבוצות תמיכה נוספות לגמילה מהתמכרויות, הפועלות באותה מתודה, ובהן: "מהמרים אנונימיים" לגמילה מהתמכרות להימורים, "נרקומנים אנונימיים" לגמילה מהתמכרות לסמים, וגם קבוצה של אכלנים כפייתיים המכורים לאוכל באופן כזה או אחר, שבארץ מחולקת לשתי קבוצות גמילה – OA, אכלני יתר כפייתיים, וגריישיט (GRAYSHEET), הדף האפור, שפועלת על פי עקרונות דומים.
לשתי פגישות של קבוצה כזו הלכתי לאחרונה.
רגע מתוק בחיים
יש איזשהו אי-דיוק בעובדות כשאני אומר שהלכתי לפגישה של שמנים אנונימיים. אי-הדיוק נובע מהסיבה הבאה:
אני הייתי השמן היחיד בפגישה.
רוצה לומר: ציפיתי לפגוש קבוצה של אנשים כמוני, שאם הם מנסים לעבור בפרופיל ברווח הצר שבין שתי מכוניות חונות, במקום עם הפנים קדימה, אין בכך שום הקלה או שיפור. אדרבא – על הצד זה אפילו מחמיר את המצב.
לאנשים כמוני הדרך הטובה ביותר לעבור בין שתי מכוניות חונות היא לחכות שאחת מהן תיסע משם.
אנשים כמוני גם נתקעים בין שני עמודים שנועדו למנוע הוצאת עגלות מאיקאה.
אז ציפיתי שיהיו במפגש הזה אנשים כמוני.
אבל זה לא מה שקרה.
מצאתי את עצמי יושב בין אנשים מהוגנים, חביבים כולם, שנראים ממש טוב וחלקם אפילו רזים ממש.
עד כדי כך רזים, שבסיום הפגישה, כשכבר הרגשתי חופשי ונוח יותר עם חלק מהם, העליתי את הסוגיה.
ואז האנשים שלפו תמונות כדי להראות לי איך הם נראו כשהגיעו לקבוצה.
חלק מהתמונות הייתי שמח לקחת איתי לכל מקום וגם להדפיס בחזית חולצת הטריקו שלי, כי לידן אני נראה ממש רזה.
היום אני גם חושב שהדרך היחידה שלי להיראות רזה היא להחזיק תמונה כזו ביד – "תראו כמה אני רזה לעומת מי שבתמונה!".
רוצה לומר: שנים אני נאבק להוריד 20 קילו מיותרים, וב-2010 אפילו הצלחתי בזה. ההצלחה החזיקה מעמד שלוש שנים, עד שנקלענו בביתנו לסדרה של אירועים קשים.
יש אנשים שמחפשים במצבים קשים נחמה ומרגוע באוכל. אני, למשל, איש כזה.
אז החזרתי את כל הקילוגרמים.
20 קילוגרם שלא יורדים מאז ומאבק אינסופי בהם.
וכאן, בגריישיט, פגשתי אנשים שירדו 50, 60 ואפילו 70 קילוגרם במהלך מפרך שנמשך שנים, ומצליחים במאבק היומיומי לשמור על זה.
קינאתי בהם.
עד כדי כך קינאתי, שבנסיעה הביתה נקלעתי למצוקה רגשית המאופיינת ברגשות נחיתות, מול הרצון העז ויכולת ההתמודדות של האנשים הללו.
למצוקה הרגשית הזו יש פתרון מהיר וידוע, המוכר לי שנים: לתקוע לאפה של שווארמה, עם קצת טחינה, ועם צלוחית צ'יפס בצד, ופחית קולה – אבל קולה זירו! בשביל לא להשמין!
ושני פסק-זמן לקינוח.
כי השווארמה פיקנטית, והפסק-זמן משרה מתיקות, ומי שכמוני חי בתחושה יומיומית שהחיים חרא, משתוקק קצת להמתיק אותם.
הבעיה היא שרגע מתוק בחיים שווה 600 קלוריות.
בדוּק.
מנוע הבינה המלאכותית צ'אט-gpt, שכבר מחליף אצלי כמעט לחלוטין את הגוגל, מספר לי שאימון משקולות ממוצע שורף בין 300 ל-450 קלוריות בשעה.
זה אומר שאם אני מתאמן שעה וחצי עד שעתיים במכון הכושר בקלנסווה, מזיע את עצמי לדעת ומתאמץ ומתנשף קשות, כל מה שאני צריך כדי להחזיר את הקלוריות האלה הוא לאכול פסק-זמן אחד!
אחד!
ולאכול פסק-זמן כזה לוקח פחות מדקה!
איפה הצדק בעולם האכזר הזה??!
פנטזיות על אוכל מרזה
לפעמים אני מדמיין שבאמת קיים העולם הבא, ויש בו גן עדן, ובגן העדן הזה לוקח חצי דקה להוריד 300 קלוריות – מספיק להתעטש פעמיים כדי להוריד אותם.
שזה בערך הזמן שלוקח לי היום לאכול פסק זמן.
לעומת זאת, כדי להכניס לגוף מאה קלוריות בגן-עדן, צריך אדם לאכול לווייתן שלם ברוטב חמאה ושום, עם קונטיינר צ'יפס בצד, עניין הלוקח חצי שנה, ובסוף הארוחה מקנחים בפאבלובה עם קצפת עשירה ורוטב אוכמניות מעל – ואז עושים אפצ'י אחד וכל הקלוריות נשרפות.
בגילי כבר אין לי פנטזיות על סקס, כמו שניתן להבין – יש לי פנטזיות על אוכל מרזה.
אני מקשיב בהערצה לסיפורים האישיים של האנשים שלוקחים חלק בפגישות – הערצה אמיתית יש בי אליהם.
ומהסיפורים האישיים של המשתתפים אני לומד כמה כוח רצון יש לכל אחד מהם.
וחושב על זה שגם לי יש כוח רצון עז – הרצון לאכול משהו טעים ומשביע, הממלא את הבטן ומחמם את הנשמה, משהו עם הרבה פחמימות וריחות מהבילים וניחוחות העולים ממנו.
כל פעם שאני מנסה לרזות, הרצון לאוכל הוא היחיד שמתעורר בי, והוא חזק, והוא עז, ואני זורם עם כוח הרצון הזה ומממש את מאווייו, שהם בסופו של דבר מאוויי.
כשאני יושב אצל "שבתאי היפה" בשוק הפשפשים ביפו, מסעדת דגים ידועה, הדג שאני מזמין מגיע מטוגן בשמן עמוק, עם ערימה קטנה של צ'יפס בצד, וכל זה מונח על הצלחת על שניים או שלושה עלים של חסה.
וכשאני מסתכל על הצלחת הזו, ברור לי מאוד הדבר הבא: החלק היחיד שממש בריא בצלחת הזו הם העלים של החסה!
אבל כל השאר הם החלק הטעים.
אז אני אוכל את הדג המטוגן לבד, ויודע שזו ארוחה טובה, כי היא מכילה רק חלבונים ושומן, וחלבונים ושומן הם הבסיס ל"קיטו" – הדיאטה הקטוגנית. תאכל חלבונים ושומן בלבד ותרד במשקל וגם הערכים בדם שלך ישתפרו פלאים.
אז אני אוכל את הדג המטוגן לבד וגם לועס אחריו את עלי החסה המשומנים, כי אין כמו קצת סיבים לקיבה לשפר את העיכול ולהרגיש בריא, ואני לגמרי מרוצה מעצמי.
זה מחזיק שלוש דקות, ואז אני מרגיש שאני עדיין רעב.
רוצה לומר: מה שווה כל האוכל הזה בלי איזו פחמימה לסתום את החור בנשמה?
קארל מארקס אמר פעם שכמות יכולה להפוך לאיכות: אתה לוקח גרגיר של חול, ועוד גרגיר, ועוד אחד, ופתאום יש לך ערימה, שזה דבר אחר לגמרי.
אז למדתי שזה קורה גם הפוך – אתה אוכל רק חתיכה אחת של צ'יפס מהצלחת, ועוד חתיכה, ועוד אחת, ופתאום אכלת ערימה שלמה.
אבל מה שכן – אתה מרגיש שבע. ומבסוט. ונינוח.
בפגישה בה נכחתי רציתי להגיד משהו, והתחלתי את דבריי, כמו כולם, במשפט הבא: "אני הדי ואני אכלן כפייתי".
וביני לבין עצמי חשבתי שאני אומר את זה מתוך נימוס, כמו כולם.
עכשיו, כשאני כותב את הטור זה, אני יודע שזה לגמרי אמיתי.
