האמנית סמדר כץ מעין ורד, מבכירי ציירי הפורטרטים בארץ – מנהלת מזה 30 שנה את ביה"ס "מרכז סמדר לציור" ובמקור היא מנהלל * כשמלאו לנהלל 90 שנה, סמדר הגיעה למושב והחלה מציירת את מגדל המים, השדות, הטרקטורים… * בנוסף עברה מבית לבית בין בני הדור השני, וציירה אותם * "הרגשתי שיש לי ייעוד בלהנציח את האנשים היקרים האלה, כי הם נתנו לי את הבסיס ואת הילדות היפה שהייתה לי"
למעלה מ-30 שנה סמדר כץ מציירת באדיקות בשיטה הריאליסטית קלאסית, הנושאים האהובים עליה בציור הם נופים כפריים וערום, סמדר נמנית עם בכירי ציירי הפורטרטים בארץ, עד היום היא הציגה עד היום 17 תערוכות יחיד בארץ ובחו"ל והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות.
סמדר נולדה בנהלל וכבר מגיל צעיר היה ברור לה שתהיה ציירת. היא למדה גרפיקה בטכניון בימים שגרפיקאים היו עושים רישומים ביד ובהמשך למדה תולדות האומנות באוניברסיטת ת"א וציור בניו יורק ובאנגליה.
תבנית מולדתה
כאמור, הציירת סמדר כץ החלה לצייר כבר בילדותה בנהלל, והיום עם קריירה ענפה של למעלה מ-30 שנה היא ממשיכה לחזור אל מחוזות ילדותה לצייר את נופיה של נהלל ואת ותיקי המושב.
כשסמדר היתה בת-8 היא עבדה במשק המשפחתי ובשדות, כבר אז היא היתה נוהגת בטרקטור, מעמיסה תלתן ואוכל לפרות. באותם ימים ילדה נוהגת על טרקטור בשדות הפתוחים לא היה מראה יוצא דופן.
סמדר אהבה את החיים במושב גם כאשר התבגרה והשתחררה מהשירות הצבאי בצנחנים, תכננה ביחד עם בן זוגה דאז להמשיך לעבוד במשק ולהקים שם משפחה. לצערה הרב אהוב ליבה נפל בקרב, אבלה ומתגעגעת סמדר נשארה בנהלל אבל התוכניות שלה השתנו.
היא למדה ציור באופן מקצועי ובחלוף השנים נישאה, הקימה משפחה והפכה לציירת מקצועית. סמדר עזבה את נהלל ולמרות שבני הזוג התקרבו למרכז תמיד בחרו לגור במושבים מתוך קשר עז לאדמה ולנופים הפתוחים. כיום סמדר ומשפחתה גרים במושב עין ורד שבלב השרון, וסמדר נמנית עם בכירי ציירי הפורטרטים בישראל.
למרות שחלפו שנים רבות סמדר תמיד חוזרת לנופי ילדותה. היא נוסעת לעיתים קרובות לנהלל, מציירת את נופיה הקסומים ואת דור המייסדים. סמדר עברה בין הבתים של וותיקי המושב בני 80 ואפילו 100, ובזמן שהם גוללו באוזניה את סיפור חייהם היא הקשיבה וציירה אותם.
עם הזמן טכניקת הציור שלה השתפרה, היא החלה לצייר מהר יותר וכך המשיכה לעבור בין הבתים ואף הגיעה למושבים הסמוכים תל עדשים וארבל. מבחינתה של סמדר לא מדובר רק בהנצחה אלא בחוויה מרגשת ומעוררת השראה, היא נהנית להקשיב לסיפורים של האנשים שהיא כל כך מוקירה ומעריכה.
סמדר רוכשת כבוד למבוגרים שאוהבים את אדמתם, את משלוח ידם, בחייהם אין הפרדה בין הפרטי לעבודה, הם לא לוקחים חלק במרוץ האינטנסיבי של החיים ואוהבים את מה שהם עושים.
סמדר כץ: "נהלל זה המקום שלי, אני לא איפרד מנהלל אף פעם. כפי שאתה יודע במושבים יש רק 'בן ממשיך' אחד וכל השאר צריכים לעזוב. אז ככה זה גם היה איתי. עזבתי אבל הלב שלי נשאר שם, בנהלל. מעבר לזאת, התגוררתי בנהלל הרבה מאוד שנים, רק בשנים האחרונות אני לא גרה שם.
"נהלל זו הקהילה שלי ואפשר לומר שאני 'בגלות' מנהלל בשנים האחרונות. אז אני מציירת את נהלל, את השדות, את בריכת המים, את הטרקטורים, ואת הגבעות מסביב. אני עוברת קטע, קטע של העיגול (נהלל נבנתה כעיגול) ומציירת."
כשסמדר מגיעה לנהלל היא עדיין פוגשת את בני כיתתה, את החברים של הוריה ועדיין למרות כל השנים שחלפו חשה קרבה גדולה. כשמלאו לנהלל 90 שנים סמדר הגיעה למושב ישבה עם כן הציור והצבעים במרכזו והחלה מציירת אותו מכל מיני זוויות: מגדל המים, השדות.
כל פעם הזיזה קצת את הכיסא וציירה משהו אחר. לאחר שסיימה לצייר את כל היופי מסביב התערוכה המיועדת לרגל החגיגות בוטלה בשל הקורונה וציורים רבים עברו לאחסון. למרות זאת, ניתן למצוא היום כמעט בכל בית בנהלל ציור של סמדר, בו אפשר לראות את המשקים, הנופים והאנשים היפים של המקום.
"זו הקהילה שלי"
את חוזרת לצייר בנהלל. מה, זה געגועים?
"זה לא כל כך עניין של געגועים, אני מרגישה שזו הקהילה שלי, שזה הבית שלי, זה מאוד קרוב לליבי וכל עץ זקן וכל טרקטור שעובר – זה הכל חלק ממני אז אני מציירת את זה. בכלל אני מציירת הרבה את הנופים של העמק, אבל הכי הרבה אני מציירת את נהלל.
"בנוסף ציירתי את כל בני הדור השני של נהלל. בשנת ה-90 לנהלל עשיתי מבצע של ציורי פורטרט של כל בני הדור השני, שבממוצע בגילאים של בין 80 ל-100 – עברתי פשוט בית בית, ישבתי מולם וציירתי אותם. עשיתי את זה בכמה מושבים – עשיתי את זה גם בשנת ה-90 שנה לתל עדשים."
ולכולם היה סבלנות לשבת שעות ולתת לך לצייר?
"זו לא הייתה בעיה – אני יודעת לצייר מהר! ומלבד זאת, הם כל כך שמחים שמישהו מבקר ומקשיב וזה מה שקורה בעצם – הם מספרים זיכרונות ואני מציירת אותם. כך שהם לא מרגישים בכלל, הם יושבים ושמחים לספר את הזיכרונות. הם שמחים שמקשיבים להם ואני שמחה מאוד להקשיב להם ולצייר אותם."
את באה עם כן נישא, צבעים, ממש כמו פעם?
"נכון מאוד, אני באה עם כן נישא ועם כל הציוד ואני יושבת ומציירת מהבוקר עד הערב, עוברת ממקום למקום ומציירת."
יש משהו בנופים של עמק יזרעאל שמושכים את העין…
"קודם כל אלה הם מקומות ותיקים, המושבים הכי ותיקים בארץ ובגלל זה יש איזושהי אווירה ביתית כזאת, אווירה ישראלית, משהו מבוסס ויש קהילה מאוד מאוד חזקה. ואנשים אוהבים נורא את המקום וגאים במקום. זה עדיין חקלאי לגמרי, זה לא כמו המושבים שנהפכו למחסנים לוגיסטיים וכל מיני דברים כאלה, אלא האנשים עוסקים בחקלאות, ויש שדות, ויש ריח של פרדסים."
זה לא פשוט לשבת בטבע, בחום השמש ולצייר.
"קודם כל, אני לא יושבת בשמש, אני יושבת בצל בדרך כלל ומציירת מתחת לאיזה עץ ונהנית מכל רגע. ונכון שזו עבודה רצינית, זו לא עבודה קלה – אבל זה כיף. אני מציירת בשמן אבל אני יודעת איך לציר ולסיים ציור במכה אחת. זו הטכניקה המהירה של ציור שמן, היותר ספונטנית, קוראים לזה טכניקת אה-לה פרימה. כך עשיתי גם את הפורטרטים בשמן."
היו לך רגעים מרגשים כשציירת את אנשי הדור השני?
"היו לי המון קטעים מרגשים. ציירתי אנשים שאחרי זמן הלכו לעולמם, חלקם ממש אחרי זמן קצר. זה סוג של הנצחה. ציירתי גברת בת מאה. בשבילי כל התהליך היה מאוד מרגש. אין לי סיפור מיוחד ספציפי לספר, אבל הרגשתי שיש לי ייעוד בלעשות את הדבר הזה ולהנציח את האנשים היקרים האלה, כי הם נתנו לי את הבסיס ואת הילדות היפה שהייתה לי, זה הכל בזכותם. אז זה הדבר שאני יכולה לעשות בשבילם זה להנציח אותם ובכך לבטא את אהבתי אליהם, על זה שהם בנו בשבילי מקום כל כך נהדר לגדול ולחיות בו בצורה נהדרת. כך אני קצת מחזירה להם, את האהבה והתודה שלי."
באיזה גיל התחלת לצייר?
"כשהייתי הציירת של הכיתה בבית ספר יסודי, למעשה מאז אף פעם לא הפסקתי לצייר. נולדתי ציירת אז לא הייתה לי בעיה או התלבטות באיזה מקצוע לבחור. אבל אני גם חקלאית, יש לי נשמה של חקלאית, של איכרה. אני מגדלת ירקות, יש לי גן ירק. אין מצב שאני לא יגדל ירקות ועצי פרי. לא אכפת לי שזה יהיה באוהל, העיקר שאגור על אדמה ושאוכל לגדל דברים."
"ג'אנק פוסט מודרני"
בנוסף להיותה ציירת פעילה, סמדר מנהלת ומלמדת ציור ב"מרכז סמדר לציור", בי"ס גבוה לציור ריאליסטי במתחם הבורסה ברמת גן. היא טיפחה שיטת הוראה של טכניקת רישום בעזרת מוח ימין המאפשרת גם לחסרי ידע בציור ללמוד לצייר ביעילות ובמהירות, ע"י הפעלת האינטואיציה, החושים וריכוז עמוק.
ויש לך גם נשמה של מורה – את כבר 30 שנה מלמדת לצייר...
"נכון. בגלל זה אני יכולה לצייר ציור נוף של נהלל בתוך שעה ולסיים פורטרט בשעה, משום שעשיתי מאות הדגמות לתלמידים שלי במהלך השנים שאני מלמדת, אז אני כבר בזה. אני מאמינה שלכל אחד יש משהו מיוחד להגיד. התפקיד שלי הוא לתת לאנשים את הכלים להגיד את מה שיש להם להגיד.
"התלמידים הכי מבוגרים שהיו לי היו בני 86 ואצלי הם התחילו לצייר פעם ראשונה בחיים, היו לי כמה כאלה. אני מלמדת גם ילדים, גם נוער, גם מבוגרים. אין גיל לציור! זה לא כמו בלט קלאסי שצריכים להיות בן או בת 15 או להתחיל בגיל שש. אפשר להתחיל לצייר בכל גיל וזה מה שנפלא בציור."
לדבריה של סמדר היא נהנית לצייר כל דבר יפה אולם היא הכי גאה בציורי הערום שלה. הערום האנושי נתפס בעיני סמדר כ"פרח של הטבע", לכן היא מרבה לצייר ערום ובעיקר ערום נשי. הארוטיקה היא חלק מציוריה כשם שהיא חלק משמחת החיים, כפי שיש סצנות סקס בקולנוע, בתיאטרון ובספרות.
היום עם כל אמנויות הווידיאו והתאורה, לציור הקלאסי יש עדיין תפקיד?
"זו שאלה מצוינת. אנשים היום מציירים עם עכבר במקום עם עיפרון ויש פחות ופחות אנשים שיודעים להחזיק עיפרון ולצייר – ובדיוק בשביל זה לציור יש ערך יותר גדול, לציור שעשו אותו ביד. לא שיכפלו אותו, לא עשו עבודה בפוטושופ, לא תיחמנו אותו! כלומר, לא לקחו צילום, עבדו עליו במחשב ואחר הדפיסו אותו על בד כדי שיחשבו שזה ציור, אלא ישבו עם עיפרון או מכחול וציירו ציור כמו שצריך."
במאמר שפרסמה ב-2007 "שקר הציור בישראל", סמדר יצרה תהודה כאשר יצאה נגד הממסד האמנותי בישראל (אוצרים, מבקרים, אמנים נחשבים וכו'), שמנציחים קו פוסט מודרני ומדירים את רגליהם של מי שלא שייכים לזרם זה. לדעתה ציור צריך להיות כזה שפשוט נהנים ממנו ולא כזה שצריך להבין אותו.
יש בארץ נטיה כזאת לשלול ציירים שמציירים בצורה הריאליסטית או נקרא לזה ציור קלאסי. זה בא דווקא מהאוצרים, בגלריות, במוזיאונים ומהמבקרים. כציירת ריאליסטית מה דעתך על כך?
"אני יודעת שזה קיים, אני אוכלת את זה כל החיים שלי ואני משיבה מלחמה שערה. אני נלחמת נגד כל האנשים האלה, אני מציגה אותם בערוותם. אני מראה להם איך כל מה שהם עושים חסר משמעות, הכל ג'אנק, אני מדברת על מופשט, אני מדברת על כל החרטה הפוסט מודרנית. הם יכולים כמה שרוצים ללעוג לי, אבל כל מי שלועג לי זה אנשים שלא יודעים לצייר והמפלט שלהם זה הג'אנק הפוסט מודרני.
"הציור הפוסט מודרניסטי חסר חוקים, רוב היצירות נראות אותו דבר, צריך מתווך כדי שהקהל יבין אותם. לעומת זאת, הציור הריאליסטי מאפשר הנאה ללא הסבר. צייר טוב חייב לשלוט קודם כל ברישום, קומפוזיציה, הרמוניה צבעונית וטכניקות ציור מסורתיות. לאחר כל אלה תגיע האמירה האישית. צייר טוב הוא כזה שיש לו מיזוג של טכניקה וערכים, הוא צריך להעביר חוויה אישית לצופה ולגעת ברגשותיו: לעורר עצב, חיוך, התעלות או תחושת ארוטיקה.
"בני אדם זקוקים לאמנות כדי לקבל השראה, לכן הם קוראים ספר, מקשיבים למוזיקה וצופים בהצגה או סרט. לעומת כל אלה בציור נשללה מהקהל החוויה העמוקה, במקום זה מראים לו בעיקר ציורים שהוא צריך לפענח."
את מרגישה שהנרטיב הזה פגע בקריירה שלך?
"זה בהחלט פגע, אבל אני מרגישה שאני נאמנה לעצמי ואני מוכנה לשלם את המחיר הזה. אני לגמרי חיה עם זה – וחיה טוב, ואני שמחה במה שאני עושה ועם האמנות שלי והאמנות הטובה והאמיתית תנצח בסופו של דבר. מה שישרוד זו האמנות שלי ולא הג'אנק הפוסט מודרני – אז הכל טוב."
להתרשמות מהציורים של סמדר, לינק לאתר: www.smadar.com
