החלטה או התחייבות כספית עתידית של הקיבוץ היא לעולם החלטה על תנאי, הכפופה למצבו הכלכלי של הקיבוץ ולהחלטות מאוחרות, שמשנות את הקודמות. כך פסק השופט זיאד הווארי, מבית המשפט המחוזי בנצרת, בדחותו תביעה של 14 חברים מכנרת שתבעו מהקיבוץ לממן את בניית "מגורי הקבע" שלהם.
החברים-התובעים התגוררו בדירות מעבר, וציפו למימוש זכאותם, כמקובל בכנרת, לעבור לדירות קבע בהתאם לוותק של כל אחד מהם. אך בשנת 2007 שינה כנרת את אורחות חייו, וקבע סדר עדיפויות בהקצאת מקורותיו הכספיים לשימושים השונים.
כך נקבעה ב"סדר העדיפות השביעי" זכותם של חברים למעבר לדירת קבע. הסכום שיוקצה לכך, יועמד לזכות החבר בהגיע תורו לבנייה לפי יכולת הקיבוץ ובכפוף להתכנות הכלכלית. עוד נקבע, שהקיבוץ יממן את עלות התשתיות במגרש. ואכן, בהמשך מימן הקיבוץ בנייה של 18 דירות לחברים אחרים (שקדמו לתובעים מבחינת הוותק), מכספי מכירת מניות תנובה והלוואות שלקח הקיבוץ.
בעוד הם ממתינים ל"דירת קבע", תיארו התובעים, החליטה האסיפה בשנת 2013 על הסדר חדש שהגביל את מעורבות הקיבוץ לפיתוח המגרשים בלבד והשית את עלות הבנייה על המשפחות הבונות. באמצעות עו"ד הראל טיקטין, הם ביקשו לבטל את "החלטת 2013", ולהחזיר לתוקף את ה"הסדר השביעי" לגבי מימון הבנייה.
השופט לא מצא ב"ההסדר השביעי" התחייבות מוחלטת של הקיבוץ לבנות או לממן באופן מלא בניית בתי קבע לחברים, אלא בכפוף ליכולתו הכלכלית. זאת לעומת ההוראה ש"הקיבוץ יממן את התשתיות במגרש". המשמעות, פרש השופט, שמקום בו התחייב הקיבוץ באופן מוחלט לממן רכיב כלשהו, נרשם הדבר באופן ברור (עלות התשתיות), אך לא כך לגבי עלויות הבנייה. משכך, אמר השופט, אף מבלי לבחון את החלטת 2013 לא יכולים התובעים להסתמך על ההסדר השביעי כדי לדרוש מהקיבוץ לבנות על חשבונו את דירותיהם, שכן כל שיש בהסדר הוא סיוע במימון עלויות הבנייה (בהתאם לוותק החבר).
השופט דחה טענה שהתובעים מופלים לעומת חברים שהקיבוץ מימן את עלויות הבנייה שלהם. הוא קיבל את טענות הקיבוץ, באמצעות עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות'), והסביר שהליך השיוך הוא תקדימי, מורכב ודינאמי המחייב בחינה מחודשת לכל אורכו. הליך שלא נמדד בפרמטרים פשוטים של "שוויון", שכן מצבו של כל חבר היה שונה ערב השינוי. השופט הדגים מקרי "אפליה לכאורה": חבר צעיר העובד מחוץ לקיבוץ אל מול חבר בגיל פנסיה (שלא צבר זכויות פנסיוניות); סבסוד החינוך לגיל הרך (שמיטיב עם חברים צעירים אל מול חברים מבוגרים); "יום קובע" בהליך שיוך דירות, במועד שרירותי, השולל מחברי קיבוץ שנפטרו לפניו ויורשיהם זכאות לשיוך דירה. היש בכל אלה אפליה פסולה? שאל השופט, והשיב בשלילה.
האסיפה רשאית לשנות החלטות קודמות שהתקבלו על ידה, הסביר השופט. הקיבוץ רשאי ואף חייב לערוך בחינה מחודשת ולקבל החלטות מתוקנות.
בית המשפט אינו מתערב בהחלטות פנימיות, השיב השופט לתובעים שטענו כי התנהלותו הפיננסית הרשלנית של הקיבוץ גרמה להיעדר יכולת לעמוד בהתחייבותיו. בית המשפט לא "ישים עצמו בנעלי הקיבוץ", ולא יתערב בהחלטות בדבר חלוקת תקציב וניהול כלכלי, אלא אם אלו נגועות בחוסר סבירות קיצוני או בשיקולים זרים. החברים הם שבוחרים את נושאי המשרה המנהלים את ענייניהם הכלכליים, וגם אם אלו הביאו את הקיבוץ לבצע השקעות שגויות או קיבלו החלטות להשקיע את הכספים הנמצאים בקופת הקיבוץ באופן אחר המטיב עם כלל החברים (כגון הקטנת מס הקהילה), אין משמעות הדבר כי כאשר אין בקופת הקיבוץ הכספים הנדרשים לכך, מחויב הקיבוץ למצוא מקור חלופי למימון דרישות התובעים.
משנדחתה תביעת החברים, הם חויבו לשלם לקיבוץ 30,000 שקלים הוצאות משפטיות.
צילום מתוך ויקפדיה
תגובה אחת
תודה, מעניין. מה מספר ההליך בבקשה/קישור לפסק הדין המלא?