חושב מחוץ לקופסה 

מישקה בן-דוד, חבר מושב רמת רזיאל, לשעבר אחד מבכירי "המוסד", הוא סופר מוערך שניבא לפני שש שנים את מתקפת המחבלים בעוטף עזה ואת ירי החיזבאללה  מהצפון בדיוק מצמרר * תחנות חייו הן רצף של תרומה לביטחון המדינה ולחברה בכלל * בן-דוד ורעייתו מתנדבים גם בעת המלחמה 

הסופר ד"ר משה (מישקה) בן–דוד פרסם 21 ספרים, שישה מהם ספרי ריגול, שזכו לעשרות אלפי עותקים. במשך שנים תרם רבות לביטחון ישראל, הן בשירותו הצבאי והן בשירותו במוסד. באחד מספריו, "הכריש", שפורסם בשנת 2017, הוא מנבא מלחמת חורמה על ישראל מצד כל אויביה בבת אחת. הספר נחשב "עתידני" בזמנו אבל לדאבוננו הרב, נבואתו של מישקה החלה להתממש ב-7 באוקטובר, עת חדרו מחבלי חמאס ליישובי עוטף עזה, ובאופן מצמרר, כמתואר בספר, השתלטו מחבלי החמאס על יישובים ורצחו רבים מתושביהם.  

כבר מתחילת השיחה עם מישקה ניתן להסיק, שהתכונות שבעזרתן הוא הצליח לתרום לביטחון המדינה נרכשו, כנראה, בזכות משפחת המוצא שלו ובזכות חינוכו בבית.  

סבו של משיקה מצד אביו, דוד, חי בעיר צ'רנוביץ שהיתה אז שייכת לרומניה ועתה היא חלק מאוקראינה. הסב היה בונדיסט. תנועת ה"בונד" היתה תנועה יהודית יידישיסטית לא ציונית, שדגלה בהשתלבות יהודים בתנועת הפועלים העולמית והישארות בארצות מוצאם. אבל למרות שהיה חבר בה, סבו שלח את בנו, חיים, לימים אביו של מישקה, ללמוד בבית הספר "שפה עברייה" בצ'רנוביץ, בה שפת ההוראה היתה עברית ולא יידיש. "אבי רצה ללמוד הנדסת מכונות בפוליטכניקום," מספר מישקה, "אבל סבי התעקש שילמד קודם מכונאות, והוסיף לכך הסבר: 'בסוף היהודים יצטרכו לברוח לפלסטינה, ושם יהיה צורך בעברית ובמכונאות'."  

עד מהרה רכישת מקצוע המכונאות הוכחה כצעד חשוב ביותר. כיוון שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח אביו של מישקה למחנה עבודה ולא למחנה השמדה, ושם שרד בכל שנות המלחמה.  

אימו של מישקה, מינה, ילידת העיירה ז'מריקה באוקראינה, היתה בגטו בזמן המלחמה. אחר-כך, בדרכה ארצה דרך רומניה, פגשה את בעלה לעתיד: "הם המשיכו יחד, הלכו בדרכים שונות לבולגריה ואחר-כך הם עלו על האונייה 'מדינת היהודים'," מספר מישקה. "האונייה נתפסה על ידי הבריטים והעולים הופנו למחנות המעצר בקפריסין. הוריי שהו שם במשך שנתיים, במהלכן התחתנו וב-1949 זכו לעלות ארצה."  

תקופה קצרה לאחר עלייתם חיו השניים בבית ערבי ביפו, ואחר כך עברו לגבעת שמואל, לשכונת  "קריית ישראל", בה התגוררו פליטי שואה רבים מבוקובינה. מספר מישקה: "נולדתי ב-1952 וכל חבריי היו בנים של ניצולי שואה, כך שתודעת השואה הפכה לחלק בלתי נפרד מהזהות שלי." והוא מוסיף:  "העובדה שאני בן לניצולי שואה השפיעה רבות על ההחלטות שקיבלתי בחיי. זה הכתיב צעדים רבים שלי במסלול חיי, וזה גם מה ששלח אותי בצבא לקצונה ובהמשך למוסד." 

תרומה חשובה ביותר תרמה לו אימו, שמאז ילדותו דיברה אתו רק ברוסית. בזכות שפה זו הוא מילא תפקידים חשובים מאוד במקומות בהם שירת את המדינה.    

השירות הצבאי 

מישקה מספר: "הייתי חבר בגרעין נח"ל של הצופים, אבל התקבלתי לקורס טייס. לכן עזבתי את הגרעין והייתי בקורס טייס, למרות שלא במיוחד רציתי להיות טיס. בשלב מסוים העבירו אותי לנווטות ואז החלטתי להדיח את עצמי ולחזור לגרעין שלי, שהיה אז בסיירת נח"ל, אבל הצבא החליט אחרת. כשהגעתי לבקו"ם קראו בתיק שלי שאני דובר רוסית, ואז הודיעו לי שיש הנחייה של הרמטכ"ל, שכל דוברי הרוסית יצטרפו ליחידה מיוחדת של דוברי רוסית.  

"אז, בשנת 1971, היתה אז בעיה מודיעינית מאוד חמורה בגלל המעורבות הצבאית הרוסית במצרים," מסביר מישקה. "כך מצאתי את עצמי ביחידה הרוסית. זו היתה יחידה מיוחדת במינה, שפעלה בסיני בבסיס 'אום חשיבה' ובמוצבים."  

בזכות התפקיד החדש חידש מישקה קשר עם שינה, לימים רעייתו, ששירתה במחמ"ן אוויר (מחלקת המודיעין של חיל האוויר). שינה היא אחות שכולה של הטייס חיים הולצמן ז"ל. נסטה מעט לסיפורו, שהוא סיפור גבורה של ממש.  

מספר מישקה: "חיים המריא מתל-נוף כאשר לפתע פרצה אש במנוע. נאמר לו לנטוש את המטוס ולקפוץ, אבל הוא ענה שאם הוא יקפוץ עכשיו, המטוס ייפול על העיר רחובות. לכן הוא המשיך במטוס הבוער, וסופו של דבר המטוס התרסק בפרדסים ליד רחובות וחיים, אחיה של שינה, נהרג. עתה יש רחוב על שמו בקריית המדע בעיר, סמוך למקום ההתרסקות."  

ונשוב לסיפור ההיכרות של מישקה עם שינה. השניים הכירו בכיתה הראשונה של בית הספר התיכון, ומאז נותק הקשר ביניהם. "אחת המטלות שלנו, דוברי הרוסית," משחזר מישקה, "היתה להקשיב על לחילופי הדברים של הטייסים הרוסים במצרים, בעת שהם עסוקים בהכנת מטוסי מיג להמראה, לפני שהם נקלטים במכ"מים, וכמובן לדווח על כך מיד. היה לנו קו טלפון מעורבל ל'בור' של חיל האוויר. יום אחד דיווחתי על הכנות של מיג להמראה במצרים, ומי שקיבלה את הדיווח היתה שינה, קבענו להיפגש ומאז אנחנו יחד." 

בהמשך שירותו הצבאי נשלח מישקה לקורס קצינים. במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על מחלקת האזנה ניידת: "מחלקת האזנה מנתה שלושה נגמ"שי האזנה שחברו לאוגדות בלחימה. סיימתי את המלחמה באוגדה 252 מצפון לעיר סואץ מעבר לתעלה. מיד עם תום המלחמה נשלחתי להקים מחדש את בסיס המודיעין בחרמון, ופיקדתי עליו במשך שמונה חודשים לאורך כל מלחמת ההתשה מול סוריה, עד הפסקת האש עם הסורים שקיסינג'ר השיג."  

לימודים, שליחות ומעבר למושב 

מישקה למד לקראת תואר ראשון בירושלים בחוגים לספרות ולפילוסופיה. הוא ושינה נישאו ומיד לאחר קבלת התואר נסעו לארצות הברית, שם היה מישקה שליח קהילתי והשלים תואר שני בספרות השוואתית (באנגלית).  

"עבודת המאסטר שלי היתה השוואה בין הכתבים הפילוסופיים והכתבים הספרותיים של האקזיסטנציאליזם. כשחזרנו ארצה חיפשנו לגור במקום עם קהילה מגובשת, מאחר ובארצות הברית גרנו בקהילה וחיינו חיים קהילתיים," הוא מספר. "חיפשנו קיבוץ או מושב באזור ירושלים, כי התחלתי את הדוקטורט באוניברסיטה העברית. אחרי הרבה חיפושים התבייתנו על רמת רזיאל, בעיקר בגלל היופי שלה. המושב שוכן בהדרך לירושלים, גבוה מעל השפלה, עם נוף מדהים. מהבית שלנו היום יש תצפית נוף מעזה ועד אשדוד. אנחנו מצליחים לראות את השיגורים מעזה ואת היירוטים של כיפת ברזל."  

חוות סוסים במושב 

"רכשנו כאן בית קטן בן 60 מטר עם שטח גדול סביבו, כי אחד הדברים שתמיד רציתי היה להקים חוות רכיבה, חוות סוסים."  

מנין הגיעה אליך האהבה לסוסים. 

"בין הכיתה השביעית לשמינית בתיכון נשלחתי מטעם תנועת הצופים למחנה קיץ של 'יהודה הצעיר' בקליפורניה. שם התנסיתי ברכיבה על סוסים ודי התאהבתי בזה. לאחר מכן, כשהייתי בכיתה האחרונה של התיכון, התחלתי לבקר בבי"ס לרכיבה, שהיה בשיכון על גבול תל-אביב ורמת-גן. ביה"ס לרכיבה היה שייך לליאופולד, אדם רוסי זקן, שהיה בעברו מג"ד פרשים בצבא האדום ופה בארץ לימד חיילים של הצבא הבריטי לרכב. למדתי לרכב אצלו ומאוד התקרבתי אליו," אומר מישקה. "כי הוא, למרות כל השנים שחי בארץ, לא ידע עברית ודיברתי אתו ברוסית. עבדתי שם, טיפלתי בסוסים, רכבתי המון וזה נשאר החלום שלי." 

מישקה זכה להגשים את חלומו ברמת רזיאל. הוא ושינה רעייתו, יחד עם אחותו גילה ז"ל ובעלה דורון,  הקימו חוות סוסים לרבייה: "מכל מיני סיבות התמחינו בגזע מיוחד שנקרא 'וולש סקשן B' (Welsh Pony section B), שהוא הכלאה בין סוס ערבי ופוני הרים וולשי. כך נוצר סוס במראה ערבי, קצת יותר קטן, ועם מה שנקרא "דם קר", מזג מאוד מאוד נוח. זה הגזע שהתמחיתי בו וגידלתי פה אצלי. היו לי 8 נקבות וזכר אחד להרבעה, וכך בכל שנה טיפחנו שמונה סייחים וסייחות עד גיל חצי שנה, ואחר כך הם הוצעו למכירה." 

במשך חמש שנים היתה החווה העיסוק המרכזי שלו וזאת, יש לציין, תוך כדי לימודי הדוקטורט: "בתחילת הדוקטורט גם ניהלתי מתנ"ס בירושלים, ואחר כך הייתי אחראי על הדרכה והכנת תוכניות ב'חברה למתנסים'. לקראת השלמת הדוקטורט גם לימדתי ספרות באוניברסיטה הפתוחה." 

במוסד 

אבל מישקה החליט שעתידו אינו בהוראה, והוא החל במגעים לשוב לצבא, מאחר ובאותה עת הוא היה  

במילואים קצין איסוף  של אוגדת שריון: "היו לי מגעים במטרה לחזור להיות קצין איסוף של פיקוד צפון, אבל אז נתקלתי במודעה של המוסד בעיתון ופניתי אליהם. ברגע שהם השיבו לי בחיוב, הקפאתי את המגעים עם הצבא. עברתי תהליך מאוד מאוד ארוך של מיונים עם בדיקות רבות,  כולל תרגילים בשטח שאתה נדרש לבצע, כדי לבדוק איך אתה מתנהג." 

ואז הוא החל קורס הכשרה ארוך בן שמונה חודשים, ובחווה העסיק פועל צעיר שיתחזק את המקום. לאחר הקורס הוא התקבל למוסד ובשלוש השנים הראשונות היו לו נסיעות קצרות רבות לחו"ל. את חוות הסוסים הוא חיסל לאחר שנשלח לתקופה ארוכה בחו"ל, ואז הצטרפה אליו כל המשפחה.  

התמסרות לכתיבה 

מישקה סיים בשנת 1987 את עבודת הדוקטורט שלו, בה חקר, בהדרכת פרופ' דן מירון, את הרומנים שנכתבו בארץ בעקבות מלחמת השחרור. הוא עצמו העשיר וממשיך להעשיר את הספרות העברית בספרים רבים. עוד לפני השירות במוסד התפרסמו ארבעה ספרים מפרי עטו, ואלו זכו לביקורות טובות. אחרי שירות של 12 שנים, הוא החליט לעזוב את המוסד ולהתמסר לגמרי לכתיבה.   

בכמה מספריו מתבטאים הידע והניסיון שרכש במוסד: "הספרים שכתבתי אחרי תקופת המוסד התפרסמו בעשרות אלפי עותקים – בין עשרים לשמונים אלף עותקים לספר. מתוך 21 ספרים שכתבתי, רק שישה מהם עוסקים בריגול, אבל הם היו רבי מכר, ולכן אני מוגדר כ'סופר ריגול'," אומר מישקה ללא כל טרוניה. שלושה ספרי ריגול שכתב תורגמו לשפות זרות: אנגלית, צרפתית ותורכית. "ספרי 'אהבה אסורה בפטרבורג' עמד זמן רב בראש רשימת רבי המכר בתורכיה, אבל הוא שובץ שם בקטגוריה 'רומן', ולא ספר ריגול. לאמיתו של דבר הוא מספר על אהבה גדולה בין מרגל לבין ציידת מרגלים." 

"הכריש" – נבואה קשה 

ספרו "הכריש" פורסם בשנת 2017 בהוצאת "תכלת", ובשבוע שעבר הגיע ל-40 אלף עותקים, למרות שאינו ספר ריגול. בהקדמה הגדיר אותו מישקה כ"רומן מלחמה עתידני בדיוני", אבל עכשיו מסתבר לכולם שמדובר בספר נבואי, שחלקים ממנו התגשמו החל מן ה-7 באוקטובר באופן מצמרר, כמו למשל החדירה של מחבלי חמאס לכפר עזה, תוך ציון שם השכונה אליה הגיעו ולנתיב העשרה.  

ניתן לומר שהספר הוא נבואת זעם, באשר הוא מתאר כיצד כל אויבי ישראל פועלים כאחד כנגד האוכלוסייה היהודית – החמאס, החיזבאללה, הצבא המצרי והירדני, ערבים תושבי השכונות הגובלות בירושלים, תושבי ערי המשולש ועוד. בספרו של מישקה, מדינת ישראל עומדת בודדה במאבקה מול הכוחות ההולכים ומתגברים עליה – והכול בציון שמות של אזורי התיישבות, שמות של יישובים והתנהלות האויבים במלחמה הכוללת הזו, תוך פירוט מקומות התקפה ועוד. לנוכח המתקפה הרב-זירתית ישראל נזקקת להפעלה של "הכריש", צוללת נושאת טילים גרעיניים, שמפקדה הוא גיבור הרומן.  

כאשר הוא נשאל איך הצליח לנבא, עונה מישקה: "את הספר הזה כתבתי בעקבות מבצע 'צוק איתן' ב-2014. לאחר המבצע נוכחתי לדעת ששהות של כ-50 יום בעזה לא הספיקה לנו כדי לנצח את החמאס. זה הצטרף אצלי לחוויה המרירה ממלחמת לבנון השנייה ב-2006, גם שם לא הצלחנו לנצח את החיזבאללה. ותהיתי מה יקרה אם נצטרך להתמודד עם שתי הזירות האלה יחד."  

מישקה החל לשוחח עם אנשים ולהביע דעתו, שאנחנו לא ערוכים למלחמה שבה החמאס והחיזבאללה יֵצאו יחד נגדנו, ואיראן שואפת לזה: "למרות כל הסימנים לא זכיתי לאוזן קשבת," הוא מספר, "ולכן החלטתי להשפיע בדרך היחידה שאני יכול עתה, כשאני לא בצבא ולא במוסד, וזה על ידי כתיבת ספר.  

"התחלתי לכתוב ספר שיתאר מצב זה. נראה היה לי אז שרוב הסיכויים הם, שמלחמה כזו תתחיל בעזה. אז עוד לא היתה החומה התת קרקעית למניעת יציאה מפתחי מנהרות בשטח ישראל," הוא מציין, "ולכן כתבתי שהמחבלים ייצאו ממנהרה. ועוד חשבתי, שאם החמאס יתכנן מתקפה כזאת, הוא לא יתכנן מתקפה על יישוב אחד, שניתן יהיה להתגבר עליהם ביום אחד, אלא יתכנן מתקפה על כמה יישובים בבת אחת. וגם בזה צדקתי, לצערי." 

ההכנה לספר 

כהכנה לכתיבה נסע מישקה עם שינה רעייתו לכל יישובי האזור מנתיב העשרה ועד כרם שלום: "נסענו לאורך הרצועה, נכנסנו לכל יישוב, ושם בחרתי את המיקום המדויק של המתקפה. לדוגמא: בכפר עזה בחרתי בדיוק את המקום ממנו הם ייצאו, מול השכונה 'נאות דשא' ובאמת החמאס השתלט על השכונה הזו, ואחר כך היו לי מפגשים מאוד מרגשים עם אנשים מהשכונה."  

מישקה מספר סיפור נוגע ללב וכואב הקשור בשמעון אלקבץ, שהיה בין השאר מפקד גלי צה"ל: "לפני מספר שנים ערך לי אלקבץ ריאיון בגלי צה"ל לתוכנית 'שאלות אישיות'. באותה הזדמנות שמעון סיפר לי סיפור, שאז נראה לשנינו כקוריוז: 'כאשר הייתי מועמד להתקבל לכפר עזה, נתנו לי לקרוא את ספרך 'הכריש' ואמרו לי לקרוא אותו, לקרוא מה עלול לקרות פה, ואחר כך להחליט אם אני באמת רוצה להתגורר בכפר עזה'. אז צחקנו, שמעון ואני," ממשיך מישקה, "אבל למרבה האסון, בתו הצעירה של אלקבץ, סיון ובן זוגה נאור נרצחו במתקפה באותה שבת בכפר עזה."  

כאשר אני מציינת בפני מישקה, שהוא הביא למודעות של כל כך הרבה אנשים את הסכנה ואיש לא עשה דבר בנדון, הוא אומר: "יותר מזה, לפני שנתיים, כשחגגנו את יציאת העותק ה-30 אלף, האלוף יצחק בריק – שמתריע רבות על חוסר המוכנות של המדינה למלחמה – צירף הקדמה בת שלושה עמודים למהדורה החדשה. בהקדמה הוא כתב לקוראים, שכל מה שכתוב בספר אכן עלול לקרות."  

זאת ועוד, אנשים מ"פורום קֹהלת" קנו אלף עותקים של הספר עם ההקדמה של האלוף בריק, והעניקו אותו לכל חברי הכנסת, לראשי יישובים ולעוד מי שעשוי להשפיע במדינה.  

מדוע הצליחו להפתיע אותנו שוב?   

"ניסיתי להבין מה הביא לכך שאותה קונספציה הרסה אותנו פעמיים, פעם במלחמת יום הכיפורים ופעם עכשיו, לאחר חמישים שנה." אומר מישקה. לדעתו התשובה נעוצה בהיסטוריה של העם היהודי. "במשך אלפיים שנות גלות התחתנו יהודים עם יהודים. זה הבליט כמה תכונות דומיננטיות בעמנו: ראשית, עקב הלימודים מגיל שלוש ב'חדר', נעשינו כולנו חכמים. וההוכחה לכך," הוא מוסיף "המספר הגדול של חתני פרס נובל יהודיים. אבל, באותן אלפיים שנות גלות לא יכולנו להתגונן ולהילחם במתנכלים לנו, לכן פיתחנו תקווה שלא יקרה לנו שום דבר. כלומר, רכשנו שילוב של עיוורון למצב לאשורו, יחד עם תקווה." תכונה זו, לדעתו, עברה לבניהם של ניצולי השואה, ואלו היו בעצם קציני המודיעין בשנת 1973.  

ואיך ניתן להסביר את הקונספציה המוטעית של הדור הצעיר? הקצינים של היום? "79% מהיהודים בארץ הם צברים," הוא אומר, "והצברים פיתחו תכונות של ביטחון עצמי ורהב, שמובילות אותם לשאננות. אלו הם קציני המודיעין של 2023. וזה היה בעוכרינו," הוא מסכם. "החיבור של שני אלו יחד – של העיוורון וחוסר הרצון הגלותי להאמין שייקרה לנו משהו רע, יחד עם הרהב והביטחון העצמי של הצברים, זה מה שהפיל אותנו גם ב-1973 גם בשנת 2023."  

חש מועקה 

מה אתה חש עתה, לאחר שחלק מנבואתך התגשמה? 

"אני חש מועקה קשה, כמו כל עם ישראל, בעיקר עכשיו כאשר נועם, בן-זוגה של בתי נמצא בעזה ובני רגב בפאתי עזה. לצערי אני עדיין לא משוחרר מהתחושה, שגם דברים אחרים שכתבתי בספר עוד יקרו. בינתיים הנשיא ביידן עוצר את החיזבאללה ואת האיראנים, ובינתיים צה"ל מחזיק את הפלסטינים בשטחים בצבת ברזל ומונע מהם להתקומם. אבל אי אפשר לדעת איך הם יתנהגו, כאשר מטחים של אלף טילים ינחתו בכל יום בארץ."  

"מה שאותי הפתיע, למרות החיזוי שלי," אומר מישקה, "הם עוצמת השנאה, הסאדיזם והאכזריות של הפולשים, המחבלים ועוזריהם. לא תיארתי לעצמי שזה קיים וזה גרם לי גם לשינוי תפיסה. לפני המלחמה תמכתי ברעיון שתי המדינות, אבל עכשיו מסתבר שאזרחי המדינה השנייה, שאנחנו אמורים לאשר ולאפשר לה בסיס לאומי עצמאי, הם כל כך אכזריים וחדורי שנאה, עד שקשה לי לחשוב על כך."  

יחד עם זאת, מישקה רואה קרן אור בסוף המנהרה: "אני רואה מצב שצה"ל באמת יצליח לשבור את כוחו של החמאס, אם כל מיני שיקולים  זרים לא יכתיבו את הצעדים שלו. ובשלב הבא, אם העוצמה של צה"ל תופנה צפונה, גם החיזבאללה יוכרע, אמנם במחיר עצום. ואז זה עשוי להביא לאיזה שהוא שינוי במעמד שלנו במזרח התיכון, או שנזכה לפחות בשקט לכמה וכמה שנים. יש לזכור שגם בתנ"ך כתוב: 'ותשקוט הארץ ארבעים שנה', אף פעם לא יותר מזה."  

החיים ברמת רזיאל 

שינה ומישקה הם הורים לשלושה. בתם הבכורה שירי (45), היא דוקטור ומשמשת ראש מחלקת הפסיכולוגיה ב"הדסה". בנם רגב (41), הוא דוקטורנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית. רגב הוא גם רב, בעל תואר ברבנות ישראלית מטעם מכון הרטמן ומדרשת אורנים. הוא חילוני אך גם שומר כמה מצוות, כגון איסור נסיעה בשבת. שירי ורגב מתגוררים עם משפחותיהם במושב וכך ההורים, שינה ומישקה, נהנים ברמת רזיאל עם שבעה נכדיהם. מובן שעתה, כאשר הגברים מגויסים ואימהותיהם של הנכדים עובדות, הם מקדישים להם זמן רב יותר.  

בנם הצעיר של שינה ומישקה, עומר (35), הוא קולנוען, בעל תואר ראשון מאוניברסיטת תל-אביב ותואר שני מאוניברסיטת קולומביה, ונמצא 'על הקו' בין ישראל וארצות הברית.  

מישקה לקח חלק גדול בחיי המושב. מאז שחרורו מהמוסד, במשך 24 שנים, שימש כחבר ועד המושב: "בתקופה זו השקעתי רבות בהקמת שכונת ההרחבה שלנו, הכנת תב"ע חדשה (שאושרה לאחרונה), הקמת בית עלמין והשוואת גודל הנחלות. פרשתי אשתקד, כאחת ההחלטות של גיל 70." 

עתה, במלחמה, תורמים בני הזוג לחברה בכישוריהם המיוחדים: "בעקבות המלחמה אני מעביר בהתנדבות סדנה  לכתיבה לאנשי המושב שרוצים להביע את עצמם." רעייתו שינה מטפלת ברפואה סינית ומורה לצ'י-קונג. "עתה ידיה מלאות עבודה," מעיד בעלה, "היא מעבירה שיעורים חינם בזום."  

שניהם יחד גם נענו לקריאות לעזרה בקטיף במושבים ומלבד זאת, הם שומרים בלילות במושב.  

לסיכום, סבו ברומניה 'חשב מחוץ לקופסה' בניגוד לתפיסה הבונדיסטית, וכמו סבו הצליח גם מישקה לנתח את המצב ולנבא אירועים לפני שהתרחשו. הוא דוגמא לצבר לא יהיר, בן לניצולי שואה, שצמח על אדמת המולדת ושירת אותה בנאמנות, שעיניו פקוחות וליבו מלא דאגה לעתידה. במקביל הוא מעשיר את נפש הקוראים בספריו, ותורם תמיד לקהילה במושב ולעם כולו."