טשרניחובסקי מת 

אגדה שהייתה באמת 

בקיבוץ שלנו כל אחד עושה מה שבא לו פחות או יותר. לפניכם סיפור של סבא שלי, מהשנים הראשונות, שאולי מסביר את שורש העניין. 

סיפר סבא:  

ד"ר שאול טשרניחובסקי מת. זה היה ב-43, בסוכות. 

הידיעה התפשטה ברחבי הקיבוץ במהירות. דוקטור שאול, כפי שכינו אותו אצלינו, היה נערץ במשק שלנו וכל החביירים הרגישו אליו קרבה מסוימת, כי פעם שימל, הגזבר הראשון, פגש אותו בבית קפה בתל אביב והחתים אותו על גלויית דרישת שלום לחברי המשק:  

"חברים אמיצים, המשיכו להפריח את הר הטרשים הקרח". הגלויה עד היום ממוסגרת בארכיון.  

חצי שעה לאחר שנודע על מותו ושייקבר מחר בתל אביב, התחילו כל החברים להתארגן להגיע להלוויה. עד ארוחת הערב כבר התברר לסדרן העבודה שבערך כולם נוסעים ואין מי שיעבוד מחר.  

הימים, ימי חריש הסתיו, זריעת גידולי הבעל, הקיצר, העונה הבוערת.  

מה עושים? כינסו אסיפת קיבוץ דחופה. 

שילינג, המארגן של הקבוצה המייסדת והאיש החזק בקיבוץ, נשא נאום חוצב להבות בגנות הנסיעה ההמונית. הוא עצמו, כך הדגיש שוב ושוב, המעריץ הכי גדול של דוקטור שאול בישראל ואף ניהל איתו חליפת מכתבים והינה, גם הוא מוותר על הנסיעה לטובת העבודה והוא דורש (!!!) מכולם לוותר על הנסיעה… כמו כן, הוא הציע שבליל שבת, בסיום ארוחת הערב, תיערך עצרת לזכרו של דוקטור שאול.  

בכל קיבוץ היה אז איש כזה, שכל הצעה שלו זו בעצם החלטה שלא ניתנת לערעור, אז גם ההצעה הזו אושרה ברוב עצום והחברים התפזרו לחדרים, מאוכזבים אך בהתרוממות רוח של שותפות גורל והקרבה למען הקולקטיב.  

חלקים לקולטיבטור 

למחרת לקראת ערב, הופתעה סבתי לביקור של אחיה, דוד שמחה, הגר בתל אביב, שפתאום הקיש על דלת החדר.  

לאחר שקצת נרגעה משמחת הביקור המפתיע וחלטה לו תה רותח וסיימה להתעדכן בשלומו ושלום כל הדודנים וילדיהם, התפנתה לשאול איך ולמה הגיע. סיפר לה דוד שמחה שפגש בהלוויה של שאול טשרניחובסקי את שיליניג והלה סיפר לו שהגיע במקרה לתל אביב על מנת לקנות בדחיפות חלקים לקולטיבטור והינה הוא כבר חוזר למשק ויש איתו מקום פנוי באוטומוביל.