אומרת בטינה נעמן, מרמות נפתלי, שנאלצה להתפנות מהמושב, מהכרמים ומהיקב * עודד שוורץ, בעל המחלבה היחידה שפועלת בעמק החולה, שירת במילואים בהר דב ועכשיו מתקשה למכור גבינות * מרים ברנשטיין, שתפרה שמלות כלה וערב, בעלת 4 צימרים שעומדים ריקים: "יש תחושה קשה שאנחנו לא באמת מעניינים מישהו מהממשלה"
רגע לפני הפסח, חג המסמל את חג האביב, יציאת מצרים – מעבדות לחרות וסדר, סדר חדש פניתי אל מספר אנשים שנמצאים כבר חצי שנה בסדר חיים שונה ואחר ממה שהיה. בטינה ורמי נעמן מרמות נפתלי, עודד שוורץ ממושב שדה אליעזר ומרים ברנשטיין מרמות נפתלי.
"עולה בי הרבה כעס"
בטינה ורמי נעמן עזבו את ביתם היפה ברמות נפתלי ונמצאים כבר חצי שנה בהוד השרון. רמי ובטינה הם בעלי יקב נעמן. מאז ה-7.10 חייהם השתנו בכל.
בטינה: "בחרנו לגור בהוד השרון קרוב לילדים שלנו. היקב נמצא ברמות נפתלי אבל עכשיו אנחנו לא גרים במושב אלא במרחק גדול מביתנו. פעם בשבוע אנו נוסעים לרמות נפתלי, יוצאים בשעות הבוקר כשעדיין חשוך. בשעות הבוקר המוקדמות החיזבאללה לא שולח בדרך כלל הפגזות, לכן אלו נחשבות ה'שעות הבטוחות'.
"אנחנו מגיעים לפנות בוקר עם רשימת משימות ועבודות. יש לפנינו מספר שעות ספורות ולכן מגיעים לבית, ליקב, ומייד עובדים ועושים את כל המטלות והעבודות. יש מעט אנשים במושב, הוא אינו ריק לחלוטין. נמצאים בישוב אנשי כיתת הכוננות ומספר חקלאים שנשארו על מנת לעבד את המשקים שלהם. יש גם אנשים שהחליטו להישאר כדי לטפל בבעלי החיים שבישוב.
"רמות נפתלי אינו אותו מושב שהיה קודם המלחמה. ישנה דממה עמוקה, שומעים את הציפורים – רעש המטוסים וההפגזות מאד בולט על רקע השקט השורר במקום. טרם נסיעתנו לרמות נפתלי, אנחנו מכינים רשימה של כל המשימות, ומכיוון שזמן השהייה שלנו מוגבל – אנחנו חייבים להיות מאד יעילים. הזמן קצר והמלאכה מרובה.
"מבחינה רגשית עולה בי הרבה כעס. כל האזור הפך לרצועת בטחון וזה בשל טיפול לקוי. בכל תחומי החקלאות, כולל היקבים, אנחנו מקבלים פיצויים. ההוצאות נמשכות, הכל סגור ואין כל תמיכה. אני מרגישה נבגדת. ממשלת ישראל שכחה אותנו ומתעלמת מכל הבעיות שיש לנו ובעיקר מתעלמת מהאנשים. יש כאן תסכול גדול ותחושות קשות, זה פן אחד – פן של הפקרות והפקרה.
"הפן השני מנוגד לחלוטין. פגשנו אנשים שתמכו ועזרו לנו לכל אורך הדרך להמשיך להתפרנס מהיקב. בשמיני לאוקטובר עזבנו את ביתנו ברמות נפתלי. צילמתי את רמי והעליתי לפייסבוק את התמונה. התגובות של אנשים היו מדהימות וההתייצבות למעננו הייתה ועודנה עצומה ומרגשת. מתקיים פער עצום בין הממשלה שנעלמה ולא עשתה כלום למעננו ובין העזרה, ההתגייסות של אנשים בעבורנו. יוזמה של אנשים הביאה לכך שאנו מוכרים את היינות שלנו. נפתחה קבוצת רכישה, יקבים, קולגות שלנו התייצבו לצידנו. יש בי תקוה גדולה ואופטימיות גדולה לנוכח האחדות, התמיכה והעזרה שקיבלנו עם פרגון גדול. אני מלאת התפעלות והערכה לנוכח התמיכה שקיבלנו. יש לנו עם נפלא, עם הנהגה שאינה ראויה."
"יש לנו עם נפלא"
עודד שוורץ הוא נוקד ממושב שדה אליעזר, בעל "מחלבת שוורץ" המייצרת גבינות צאן בקבוץ יפתח. עודד גויס בשביעי לאוקטובר והיה במילואים בהר דב חמישה חודשים. המשק והדיר המשיכו לעבוד.
שדה אליעזר נמצא כעשרה ק"מ מגבול הצפון, המושב לא פונה אולם קיבוץ יפתח, שם נמצאת המחלבה של עודד פונה. קיבוץ יפתח טווח וחוטף הפגזות מידי יום.
חיי משפחת שוורץ השתנו בשנייה. אף על פי כן , עודד הנמצא היום בצומת לא פשוטה בוחר להדגיש את עוצמתו של העם שלנו, את החשיבות הגדולה של היותנו יהודים ומערכת הערכים והגדולה של ההתגייסות הגדולה והנכונות להיות ולעשות בעבור המדינה. כל חקלאי יודע שברגע בו הוא מגוייס למילואים, בני המשפחה נרתמים ומחזיקים את הממלכה המשקית.
עודד שוורץ: "בצבא הייתי בגולני ובמלחמה הזאת הייתי מגויס בצפון בהר דב. אבא שלי צביקה והילדים שלי הם שהמשיכו לעבוד במשק. מאז פרוץ המלחמה, ארבעת ילדיי שלמדו קודם בבית ספר הר וגיא בקיבוץ דפנה הפסיקו ללמוד. קיבוץ דפנה פונה ובית הספר נסגר. ילדיי לומדים היום ארבע פעמים בשבוע, שלוש שעות לימוד ביום, בשעות אחרי הצהריים. המשמעות היא שהם נפגעו מהמצב וכמעט ואינם לומדים. על מנת שלא ייווצרו פערים אנחנו נעזרים במורים פרטיים. אשתי ואם ילדיי עבדה במכללת תל חי שנסגרה והיום היא עובדת בעיקר מהבית. כל המסגרות בהן היתה המשפחה השתנו.
"בתחילת המלחמה הייתה לנו בעיה עם הפועלים התאילנדים. קיבלתי עזרה ממשרד החקלאות שהביאו לנו מיגוניות ואפודים לעובדים, כך שלא נפגעתי מבחינת העבודה במשק עם התאילנדים. הבעיה הגדולה היא בעיקר במחלבת משק שוורץ. בתנאים שנוצרו , בלתי אפשרי להמשיך לתפעל את המחלבה. עד המלחמה החלב אותו ייצרנו בדיר הצאן שלנו היה החלב אותו גיבנו לגבינות. מתחילת המלחמה אני מוכר את החלב לתנובה. המחלבה הייתה מרכיב מאד חשוב בפרנסה.
"קצת לפני המלחמה בניתי סככות בגודל של שניים וחצי דונם, השקעה כספית וכלכלית עצומה. החלטתי להגדיל את הדיר. הבעיה האמיתית היא עם משרד האוצר. עד היום , לא הגיע לכאן אף נציג ממשרד האוצר וגם בקשות שביקשתי לסיוע נענו לשלילה. אנו לא ממש מעניינים אף אחד מהממשלה. לפני המלחמה, המשק שלי היה במסלול המראה, כיום אני בצומת לא פשוטה. נסעתי עם גבינות לתל אביב למעדניות ו שם נוכחתי שבעלי המעדניות מעדיפים גבינות מתורכיה , כי הן זולות יותר. יש בכך עלבון גדול.
"אני מאמין בחקלאות הישראלית. עבורי החקלאות הישראלית היא בטחון תזונתי. באירופה האירופאים שומרים ומוקירים את הבטחון התזונתי שלהם. הם מקפידים למכור את התוצרת שלהם, הם גאים על התוצרת שלהם. אני מגיע למעדניות בתל אביב ומרגיש ממש יריקה בפרצוף. הגבינות מתורכיה הן עדיפות משלי? לי אין כל אפשרות להתחרות ביבוא הגבינות."
מדינת ישראל נוצרה כשאחד היסודות הכי משמעותיים היתה החקלאות, מתוך ההבנה שחייבים לדאוג לביטחון תזונתי וביטחון הגבולות. הדיר של עודד בשדה אליעזר הוא הדיר היחידי שנשאר בעמק החולה. מחלבת משק שוורץ היא האחרונה והיחידה בכל האזור. כדי לתפעל ולהחזיק משק ומחלבה צריך יוזמה וחריצות עצומה לאורך שנים ארוכות. האם ממשלת ישראל מזהה שקיומו של משק שוורץ ואחרים הם אחד מיסודות החברה הישראלית?
לצד הקשיים העצומים בכל היבט עודד מדגיש ואומר: "הייתי חמישה חודשים במילואים. השתחררתי ובקיץ שוב אתגייס למילואים. חייב לציין שאני נוכח שיש לנו עם נפלא. ראיתי זאת בכל החודשים האלו. אחוז ההתגייסות למילואים לצבא היה גדול וכולם באו מרצונם. ראיתי אנשים שנאבקו על מנת שיגייסו אותם. אני מתבונן קדימה, ברור לי שיש לנו את כל הכוחות והיכולות על מנת לפתור את הבעיות הביטחוניות. אני הולך לצבא בתחושה ברורה שזה הדבר הנכון, על מנת לפתור את הבעיות הביטחוניות. מבחינתי אנו עם חפץ חיים, עם טרוריסטים יש שפה אחת. יש לנו לוחמים טובים, וברור לי שנחזיר לעצמנו את הבטחון."
"היתה לנו פרנסה טובה"
מרים ברנשטיין, בעלת ארבעה צימרים במושב רמות נפתלי וחנות ומתפרה של שמלות כלה ושמלות ערב. מרים בתחילת שנות הששים לחייה התפרנסה ועבדה הן בתפירה של שמלות כלה ושמלות ערב והן בהשכרת הצימרים. בשביעי לאוקטובר עדיין היו אורחים בצימרים.
ב-8.10 עזבו מרים ובן זוגה עם הבת וכל משפחתה. החיים השתנו ללא הכר. בתחילה עברו למלונות בטבריה וקיבוץ לביא ובהמשך שכרו בית בנוף כנרת, שכונה מול מצפה הימים.
מרים: "אנחנו גרים בבית אחד. בתי ובעלה עם הילדים ואנחנו. יש לי ארבעה ילדים. הבן הצעיר עדיין חייל, גם בעבורו התנאים השתנו. יש פחות פרטיות וכמובן יותר לחץ. הכל השתנה. אני עבדתי ותפרתי שמלות, ניהלתי את הצימרים, חייתי בביתי, כך גם הבת שלי ומשפחתה. החיים יחד מורכבים. אנחנו לא חיים בבית שלנו. אני מגיעה מידי פעם לביתי במושב, תמיד יוצאת מאד מוקדם בבוקר.
"הבית שלי הוא הבית הראשון מול החיזבאללה, מאד מסוכן. אני מגיעה לביתי, לצימרים שלי – יש עזובה גדולה. עשבים שצמחו. מאז אותו יום, הצימרים סגורים וגם החנות שלי סגורה. הייתי אישה שהתפרנסה והיום מצאתי קצת עבודה בתפירה. ההוצאות נמשכות. לקחנו הלוואות בכדי לבנות את הצימרים, מחייבים אותנו בארנונה והכנסות אין. אני מגיעה לרמות נפתלי ומרגישה שזהו כפר רפאים. בשל הקרבה לגבול אני לא מעיזה לפתוח את האורות בביתי בשעות החשיכה."
מרים הינה הבת הממשיכה במשק הוריה. אמה נפטרה במהלך המלחמה. היתה בעיה בעריכת הקבורה במושב. מעט אנשים נכחו, היה צורך לסיים את הלוויה מהר וגם עליה לקבר ביום השלושים לא קיימו.
משפחת ברנשטיין קיבלו החלטה לשכור בית גדול, כך נוצר קושי נוסף. ברמות נפתלי חיו בקהילה חברתית גדולה. מרים: "מאז שאנחנו בנוף כנרת אנחנו חיים בניתוק מהקהילה עימה חיינו. התנאים השתנו. הנכדים נמצאים בגן בראש פינה. לא ברור האם יהיו גני ילדים במושב כשנחזור. לא ברור כמה אנשים יחזרו למושב – הכל מאד מעורפל. רמות נפתלי היה מקום מאד מבוקש לתיירות, היתה לנו פרנסה טובה. היום אין. צביקה בן הזוג שלי עובד כווטרינר בגליל המערבי ויש מתח בשל המצב הבטחוני. יש לי הרבה חששות, חוסר שקט, כל מה שקורה משפיע."
מרים ברנשטיין , ילידת ארגנטינה חווה זו הפעם השלישית פינוי. מרים: "פינו אותנו בשתי המלחמות הקודמות. אז פינו אותנו לחודש וחזרנו לרמות נפתלי. היום אני לא רואה אופק. יש חוסר ודאות והמון דאגות. יש תחושה קשה שאנחנו לא באמת מעניינים מישהו מהממשלה."
