אירועי 7 באוקטובר יוצרים שינוי מצב דרמטי, עובדתי ומשפטי. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מאפשר לתבוע פיצויים במאות מיליונים מהמדינה על כך שכשלה בהגנה על אזרחיה. תושבי עוטף עזה צריכים לעשות בו שימוש
מדינת ישראל אינה עושה חסד עם תושבי עוטף עזה ושדרות אחרי שואת ה־7 באוקטובר. לאמיתו של דבר, ואולי הדבר קצת נעלם מעיני רבים, לתושבי עוטף עזה והעיר שדרות מגיע מהמדינה פיצוי מלא ומקיף, לא בשיעור של מיליוני שקלים אלא בשיעור של מאות מיליונים. ושוב, לא בחסד, אלא בתביעה אזרחית לקבלת פיצויים ישירות מאוצר המדינה.
מדינה פועלת באמצעות מוסדותיה המוסמכים. פעולה של מוסד כזה מחייבת את המדינה לכל דבר ועניין. מאז ה־7 באוקטובר זורמות הרבה מאוד ידיעות על אירועי יום זה, חלקן על מעשי גבורה של יחידים וקבוצות שכמה מהם כבר אינם בין החיים, וכן על החשת כוחות של צה"ל והמשטרה שהתגייסו להמעיט את גודל האסון. יש להוקיר ולהעריך מאוד את כל מעשי הגבורה האלה, אולם בפועל צה"ל הפקיר את תושבי העוטף ושדרות. תוצאת השואה, המספר המסיבי של ההרוגים, אלה שהתעללו בהם וכל אלה שאיבדו גם את רכושם ונאלצו להתפנות מביתם, הם שעומדים כיום מול עינינו. וזה נורא. וכולם מבינים זאת.
חוסר אחריות
רמת ההפקרות של צה"ל והזלזול בביטחון תושבי עוטף עזה מצד הפיקוד הבכיר שהיה אחראי לשמור על חייהם, מצאו את ביטוים החמור ביותר בהיעדר מוכנות בסיסית ובפירוק כיתות הכוננות מנשקן. לא רק שלא הגנו עליהם, אלא שאפילו שללו מהם את היכולת להגן על עצמם. קשה להבין עד כמה עמוק שלטו חוסר האחריות והזחיחות ברמות הפיקוד בצה"ל שהיה אמור לשמור על חייהם של תושבי העוטף.
מסיבה זו ועל פי הוראות החוק, קמה לתושבי העוטף ושדרות תביעה אזרחית נגד המדינה בסדרי גודל של מאות מיליונים, וזאת מכוח סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שזכיתי להיות אחד ממוביליו, ושקובע, בשפה פשוטה ותמציתית, כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". סעיף זה מקפל בתוכו שני ערכים חשובים בתחום זכותו של האדם להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו. הראשון, חובת המדינה להגן על הפרט; והשני, זכות האדם להגן על עצמו. ערכים אלה הופקרו ב־7 באוקטובר. זה אינו סעיף הצהרתי גרידא. זהו סעיף המטיל חובה ישירה וברורה על המדינה להגן על אזרחיה.
ברור לכל שמדינה לעולם לא תוכל להעניק הגנה מוחלטת על חייו של אדם או על רכושו, אבל קיימות נורמות סבירות המתגבשות סביב עבודת מערכת אכיפת החוק ועל פי יכולתה, החל בעבודת המשטרה והמשך ביצירת הרתעה על ידי הפרקליטות ובתי המשפט מפני ביצוע פשעים. אבל כאשר נורמות יסוד אלה מופרות, או אז קמה לפרט תביעה אזרחית לפיצויים נגד המדינה.
חובה על המדינה להגן על הפרט
על מנת שלא ייראה כאילו אני דולה תפיסה זו על פי הבנתי כיום, אני חוזר אל הליך החקיקה של חוק היסוד והדיונים שהתקיימו במהלכו, שיש בהם להבהיר חד־משמעית את כוונת המחוקק. במהלך החקיקה התפתח ויכוח ביני וקבוצת חברים בוועדת החוקה ובין שר המשפטים, דן מרידור, וצוות משרדו. בתמצית, אנו טענו שלא ייתכן שמדינה יכולה לחייב את הפרט להתגייס לצה"ל, להגן על המדינה ולסכן את חייו, בעוד שלא תוטל, לשם האיזון, חובה על המדינה להגן על הפרט. שר המשפטים וצוות משרד המשפטים התנגדו בתחילה לתפיסה זו. הם חששו שהטלת חובה מוגדרת וברורה על המדינה תוליד תביעות אזרחיות נגד המדינה. למיטב ידיעתי, עד היום לא הגיש אף עורך דין תביעה אזרחית נגד המדינה על פי סעיף זה.
אבל אירועי ה־7 באוקטובר יוצרים שינוי מצב דרמטי, עובדתי ומשפטי. לא רק שהמדינה לא מילאה חובה בסיסית להגן על תושבי עוטף עזה, היא הפקירה אותם בצורה החמורה ביותר ולא רק בקו ההגנה הראשון. אפילו יחידות הצבא והמשטרה שנחלצו לסיוע הגיעו לעתים רק לאחר עשר שעות או 14 שעות, כשתושבי האזור היו כלואים בממ"ד ונאבקים על חייהם. במצב חמור זה, נכון ומתבקש לעשות שימוש בסעיף 4 של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולהגיש תביעת פיצויים נגד המדינה על אובדן חיים של בני משפחה; אובדן רכוש; אובדן בית וכל הקשור בשיקום מלא של החיים על מנת להחזיר לתושבי עוטף עזה את חייהם כפי שהיו קודם ה־7 באוקטובר, כמובן בידיעה שאת בני המשפחה שנרצחו לא נוכל להשיב.
אני מקווה מאוד שיימצאו עורכי דין שירימו את הכפפה ויגישו תביעות במתווה זה.
