איך הבין הדי בן עמר שכבר לא יהיה לוחם קונג פו או צייר מקצועי ולמה זה בעצם ממש לא משנה? התשובה בסוף
בתחילת שנות האלפיים יצאתי עם אבי, אז בן 87, לטיול שורשים במדינת הולדתו, רומניה. כתבתי במהלך הנסיעה ההיא יומן, וקטע ממנו העליתי כאן בזמנו, בטור שהקדשתי לאבי. בקטע ההוא הופיעו השורות הבאות:
"אנחנו נוסעים ברומניה ובכל עיירה, בכל כפר ובכל עיר, יש לאבי זיכרונות ורוחות רפאים, וסיפורים נערמים על גבי סיפורים, ובסוף כל סיפור אבא אומר בשקט: 'עכשיו הם מתים', ואנחנו נוסעים בשתיקה, איש בשנות ה-40 לחייו המנסה להבין מאין הוא בא והאם יש סיבה, ואיש קשיש בסיבוב של פרידה; פרידה ממקומות, מאנשים שאינם כבר, פרידה מחייו".
נזכרתי בקטע הזה כשגלגלי המטוס שלנו נגעו במסלול הנחיתה של סכיפהול, נמל התעופה של אמסטרדם.
מתישהו בעתיד אחזור
ביקרתי לראשונה באמסטרדם ב-1976, צעיר בן 22, מגודל שיער וזקן, נושא תרמיל על גבו שאליו קשור שק שינה, כפי שסיפרתי כאן בזמנו בטור "אמסטרדם, סיפור אהבה". אם היה ברור לי משהו כשהגעתי אל העיר וכשעזבתי אותה אז – ככל שמשהו יכול להיות ברור למישהו בחייו, וככל שהדבר תלוי בו – הרי זו הידיעה, או ההנחה, הבאה: שמתישהו בעתיד אחזור אליה.
זו הייתה הפעם השלישית בחיי בה יצאתי מהארץ והגעתי לאירופה. הפעם הראשונה הייתה בשנת 1969, ואני אז בן 15, כשהוריי שלפו אותי ממחנה הקיץ של הצופים ביערות מנשה ונסעו איתי לנמל חיפה. שם עלינו על האונייה "בילו" והפלגנו בה לוונציה, בה שכרנו מכונית פיאט מקומית ויצאנו לסיבוב בכמה מדינות באירופה. בכל מקום בו היינו התלוותה לכך ההתרגשות של הפעם הראשונה, אבל גם הייתה ברקע הדברים הידיעה הברורה שזו רק ההתחלה, ושמתישהו נגיע – יחד או לחוד – למקומות הללו שוב.
כי הייתי צעיר וכך גם הוריי, על כן לא היה בזה שום ספק.
מסע פרידה?
הפעם השנייה בה הגעתי לאירופה הייתה במסגרת משלחת נוער בתיכון. ביקרנו והתארחנו בעיר ברלין, ומשם עברנו בטיסה לצרפת, שם נתתי לנערה אנגליה את הנשיקה הראשונה של חיי, וגם בנסיעה הזו ברור היה לי שאני בתחילת דרכי כתייר בעולם ועוד אשוב אל המקומות הללו מתישהו במהלך חיי.
כמו שהיה בכל פעם מאז כשנסעתי לחו"ל – תמיד ברור היה לי שאם המקום מוצא חן בעיניי ואם ארצה, אדע להגיע אליו שוב, מתישהו בעתיד.
וכך היה תמיד – עד הנחיתה הזו, כמה חודשים לפני טבח נתניהו, כשגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה של שדה התעופה של סכיפהול, אמסטרדם. כי כשהגלגלים נגעו במסלול הנחיתה, וחשתי את ההתרגשות לפגוש שוב בעיר האהובה עלי כל כך, עלתה בי לפתע השאלה:
האם אחרי הביקור הנוכחי אראה את העיר הזו שוב?
אני מפנה אתכם כאן לקטע שפתחתי בו את הטור, כי כשגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה השאלה הזו עלתה במוחי, ועדיין היא שם: אולי זוהי הפעם האחרונה שאני מגיע אל העיר הזו? אולי מעכשיו כל מקום כזה שאליו אני מגיע, יהיה הביקור האחרון שלי במקום ההוא?
אני סוגר את שנתי ה-71 כיום – האם הביקור באמסטרדם היה תחילתו של מסע הפרידה שלי?
הולכות ופוחתות האופציות
"החיים הם מה שקורה לך כשאתה מתכנן תוכניות אחרות", אמר פעם ג'ון לנון המנוח, והתקדמותם של החיים תמיד הזכירה לי טיפוס על עץ – אתה מתחיל מלמטה, מהגזע, ויש לפניך אינספור ענפים שאתה יכול לטפס עליהם, לכל הכיוונים.
כשאתה בוחר ענף לטפס עליו, אתה מוותר באותה עת על הענפים האחרים ועל ענפי המשנה היוצאים מהם. הם נשארים מאחור ואתה מתקדם עם הענף בו בחרת או שהזדמן בפניך.
וכך, בגיל 40, פחות או יותר, הבנתי שכבר לא אהיה במהלך חיי לוחם קונג-פו, ולא אסע למזרח להשתלם במנזר השאולין. גם הבנתי שצייר מקצועי לא אהיה, כי אומנם למדתי במדרשה לאומנות וציירתי מעת לעת, אבל הזמן שנדרש ממני לגדל חמישה ילדים ולנהל ענף בקיבוץ לא השאיר לי זמן לצייר במקצועיות.
ירדו גם האופציות של משחק בתיאטרון או בקולנוע, ספורט מקצועני, נהג מרוצים ועוד כמה פנטזיות מוקדמות. ירדה גם האופציה של מדען בתחום כלשהו, הגם שהייתי אחד המומחים הגדולים בארץ לגידול הידרופוני, ככל שזה יכול להועיל למשהו.
כי ככל שאתה מתבגר, ועם התקצרותו של הזמן העומד לפניך לעומת הזמן שהשארת מאחור, הולכות ופוחתות האופציות הפתוחות, ובדוגמת העץ וענפיו – אתה יכול לעבור פה ושם מענף לענף, אבל לא לדלג כמו שעשית בצעירותך, ויש ענפים שכבר לא יחזיקו אותך.
אתה נעשה איטי יותר וכבד.
נדיר שנתקלתי במהלך חיי באנשים בגיל הביניים שלא מצאו עצמם חושבים מעת לעת על הזמן הנותר בחייהם ההולך ומתקצר, על האופציות שלא נוצלו ועל אלו שכן, ועל אלו שעדיין נותרו פתוחות בפניהם.
לפעמים הדברים מקבלים צורה של משבר – "משבר גיל ה-40" המדובר אצל גברים, שלפעמים מתבטא בהחלפת עיסוק ולפעמים בחיפוש בת זוג צעירה יותר. או משבר גיל ה-50 אצל נשים, שירידת הורמוני הפרוגסטרון והאסטרוגן בגופן משחררת אותן מהדאגה וההתרכזות בילדים ובמשפחה ומאפשרת להן להתחיל לדאוג לעצמן ולטובתן.
וגם ישנו העניין של "הגיל השלישי", שבו אתה אמור להבין שאתה בחלק האחרון של חייך ולהחליט מה אתה עושה עם הידיעה הזו ואיך לנצל את החלק הזה.
אני, אגב, נחשב כנמצא בחלק האחרון הזה.
וכשאני נמצא במקום הזה, אני תוהה לפעמים איזה מהדברים שאני עושה עוד אחזור לעשות, באיזה מהמקומות שאני מבקר יזדמן לי לבקר שוב, מה מהדברים שלא הספקתי עוד אספיק לעשות, וביניהם זה:
האם יזדמן לי לשוב עוד לאמסטרדם, העיר שאהבתי ושחזרתי אליה שוב ושוב.
כמו גם האם אגיע עוד למקומות שבהם לא ביקרתי עדיין.
ומה שהבנתי בסופו של דבר הוא זה: אני אדיש לחלוטין לשאלה הזו.
אין לה שום משמעות.
הכול חרטא
כי אם למדתי משהו במהלך חיי הרי הוא זה: כל הסיפורים החכמים של מורים לחיים וגורו למיניהם וקואוצ'רים הבאים לספר לכם שהזמן הוא הדבר היקר ביותר שיש בידיכם, ושתחשבו היטב-היטב איך לנצל אותו – הכול חרטא.
כי בסוף תמותו.
גם אני, אגב.
ומכל הניצול החכם של הזמן שניצלתם היטב-היטב בעצת חכמים – לא יישאר כלום. פשוט לא תהיו יותר.
תחדלו להתקיים, וכך גם המוח שלכם. וכל מה שיש בו יימחק. וכל מה שעשיתם בחייכם לא תהיה לו כל משמעות עבורכם, סתם מהסיבה הטריוויאלית שלא תהיו.
אנחנו קיימים רק כאן ועכשיו.
לכן אם נוח לכם לבזבז את הזמן שלכם על פני האדמה בלי לדאוג לניצול הנכון שלו – עשו זאת. בזבזו את הזמן שלכם חופשי-חופשי איך שבא לכם, ואל תדאגו מזה. כך או כך תמותו בסוף.
ואם מתישהו תחשבו שנכשלתם – צאו מזה. הכול חרטא.
כי בסוף תמותו.
גם אני, אגב.
ועל כן, כשאני תוהה אם הביקור באמסטרדם הוא תחילתו של מסע פרידה, והאם ומה אספיק לעשות עוד ואילו זיכרונות עוד אספיק לאסוף, אני מבין שאין לשאלה הזו כל משמעות, ואני יכול להרפות ולהירגע.
כי ממילא כל הזיכרונות שאצבור יימחקו בסוף.
שהרי בסוף אמות.
גם אתם, אגב.
