כשהסכסוך המשפחתית עולה לפריים־טיים

הבטתי על ההתרחשות שבמסך מולי, ורק רציתי לחבק את ההמונים ואת חוכמתם * מ"האח הגדול" ועד ל"יורשים"

יש לנו הכול! זו אמירה שבעיניי משקפת את ישראל ובין היתר מתייחסת לאוצרות הטלוויזיוניים שמשודרים אצלנו בפריים־טיים, כשחלקן נכנסות תחת הז'אנר "תוכניות הטראש" וחלקן זוכות להיקרא "תוכן איכותי". כשצפיתי השבוע בשתיים מהן, אחת מכל ז'אנר, שמחתי לגלות שבצורה שונה, הציפה כל אחת מהן את הנושא היקר לליבי – "שלום בין אחים". ככה לפחות, חשבתי לעצמי, יש סיכוי שקהלים שונים יספגו את המסר החשוב כל כך.

אם כבר דרמה, למה לא עם פלפל?!

מזמן הפסקתי להתנצל על כך שאני צופה בתוכנית "האח הגדול". אני מכירה את הטענות בסגנון "צהובון בפריים־טיים", ואיך אישה כמוני צופה בתוכנית כזו?! אז מדלגת ישירות לסיבה שריגשה אותי. זה קרה באחד השידורים האחרונים, כשללא התראה מוקדמת נכנסה לאולפן ספיר, אחות של הדייר שניר; כשברקע סכסוך משפחתי ישן וטעון שפירק לרסיסים את הקשר ההדוק שהיה ביניהם. "יש לי הרגשה לא טובה," אמר שניר רגע לפני שאחותו צעדה פנימה.

מנקודת מבטי, כשהאחות נגלתה בפניו, זעקה שפת הגוף של שניר בשני קולות. מחד, התכווץ לתוך עצמו, כאילו הוא מבקש שהאדמה תבלע אותו, ומנגד, אי אפשר היה לפספס את הכמיהה שלו להתפייס עם אחותו. וגם אם בשלב הראשון הוא לא ידע איך לתת לכמיהה הזו להתקיים, ברור שהיא קיימת וזה היה מקסים ומרגש במיוחד.

אחד הדברים המדהימים שצף מהסכסוך של ספיר ושניר, ומשליך על הרבה סכסוכים משפחתיים באשר הם, הוא שכעבור שנים, ממשיכים אומנם האחים להחזיק בכל הכוח בכעס שיש להם אחד כלפי השנייה. אבל כששואלים אותם, למה בעצם נוצר הקרע, הם לרוב לא זוכרים, וסביר להניח שיגידו שמדובר באיזושהי שטות.

אבל הדבר הכי מופלא בעיניי באותו שידור היה התגובות שמסביב. מכל כיוון אפשרי נשלח מסר של תחינה חברתית "שיעשו סולחה". זה מתחיל באחות שהתראיינה עוד לפני שנכנסה לאולפן. היא דיברה על הרצון להתפייס עם אחיה, וציינה כמה זה חשוב לה. מאוחר יותר הצטרפו אליה הדיירים, שהתראיינו ושיקפו גם הם את נקודת מבטם על הצורך להתפייס. ככה התגבשה תחושה מעודדת כזו, כאילו כל עם ישראל מבקש בקונצנזוס מהאחים שיתפייסו, שישמו בצד את ההיסטוריה, ופשוט יעשו שלום.

לסיכומו של עניין, לא יכולתי שלא להודות על הבמה שקיבל הנושא המשפחתי החשוב כל כך, ובעוד שחוכמת ההמונים מבקשת "שלום בין אחים"; הבטתי על ההתרחשות שבמסך מולי, ורק רציתי לחבק את ההמונים ואת חוכמתם.

מחלוקת לחוד ויחסים לחוד

מכיוון אחר לגמרי, מקבל הקשר המשפחתי, על נפתוליו והסכסוכים הכרוכים בו, התייחסות רחבה במיוחד, לאורך כל פרקי הסדרה "היורשים" (מבית HBO). לידע כללי, הסדרה מתמקדת במאבק השליטה של ארבעת האחים, לבית משפחת רוי, על תאגיד התקשורת המשפחתי, וזאת על רקע מצבו הרפואי הרופף של אביהם; כשבעונה האחרונה הוא הולך לעולמו, והמאבק מגיע לשיאו.

סיפורה של משפחת רוי אינו זר למשפחות בעלות מפעל משפחתי כזה או אחר; כמובן, למעט המספרים שנמצאים מאחורי אותו תאגיד (ב"יורשים" מדובר במיליארדים). אבל אם נפשיט את התפאורה ונלהק שחקנים אחרים, אפשר בהחלט להלביש את הסכסוך הזה על סכסוכים משפחתיים אחרים, גם בסביבת המושבים. אני מאמינה שכל צופה יוכל למצוא באחד מארבעת האחים סממן שיישקף משהו מהבית שלו, שיזכיר לו אחד או שניים מבני משפחתו. הדמויות בסדרת "היורשים" צבעוניות ובעיניי יכולות לייצג הרכב משפחתי כזה או אחר. למשל, הבכור, שלא מחזיק במאפייני הבכורה הסטנדרטיים שמצופים ממנו; האח השני והדומיננטי, שנראה כמי שעתיד למשוך אליו את ניהול המפעל המשפחתי ונאבק בכל הכוח; יש את האחות ש"לא סופרים אותה", ויש גם את האח הצעיר שלנצח יישאר "הקטן של המשפחה".

העלילה מתגלגלת ומתגלגלת, ויפה לראות בצורה מהימנה כיצד לאורך כל הדרך מקפידים האחים לקיים את המאבק באופן ספורטיבי, ויש לומר מעורר השראה. ארבעתם התחנכו וצוידו בכל הכלים האסטרטגיים שאופייניים לזירות הגדולות והקשוחות, כשאף אחד מהם לא נושא טינה על כך ש"עשו לו מהלך", או על כך שהותירו אותו בפיגור מאחור. הם מבינים שזה חלק מהמשחק.

אבל! הדבר המדהים יותר בעיניי, הוא כלל ההפרדה – היכולת שלהם להפריד בין המאבק על התאגיד המשפחתי לבין היחסים האישיים ביניהם. אחד מרגעי השיא שמשקפים זאת הוא מעמד הלוויה של האב, כשהאח הצעיר מקבל את הזכות לשמש כנציג משפחתי ולשאת דברים מעל הבמה מול קהל של מכובדים, כשבמרכזם בולט במיוחד נשיא ארצות הברית. כבוד גדול, שאליו מתכונן ונערך הצעיר. אלא שבפועל, הנאום "נשבר" בתחילתו, כשבאופן מפתיע ואנושי פורץ האח בבכי מעל ארונו של האב.

כל משפחה ונקודות התורפה שלה, והאירוע הזה היה יכול להסתיים, במקרה של משפחת רוי, בסכסוך אדיר. מבוכה משפחתית מול נשיא ארצות הברית?! בלתי נסלח במעמדם. אלא שאז דווקא מניחים האחים והאחות בצד את היוקרה והמוניטין המשפחתי, ועוטפים בחמלה ורגישות את האח הצעיר. הרגע הזה הוא סופר עוצמתי בעיניי, כי דווקא על רקע הייחוס המשפחתי והמעמד, התקיים שם משהו אותנטי ואנושי כל כך; ואולי הזכיר לכל מי שצפה בסדרה, שלא משנה מאיפה אנחנו, מה יש לנו בכיס, מה המטען שאנחנו סוחבים, וכן הלאה – יחסים משפחתיים צריכים לקבל את העדיפות הראשונה והעליונה. אגב, זה לא אומר שיום אחרי החיבוק המשפחתי המרגש הזה, לא התרחש מהלך ספורטיבי של מאבק בישיבת הדירקטוריון. אחרי הכול, משחק זה משחק במשפחה הזו; וההפרדה חוזרת לשחק תפקיד.

הסדרה לא מתארת מציאות מופרכת. אפשר להרגיש את האותנטיות מתוך כל סצנה ולהאמין לדמויות. המחשבה על זה כמובן גורמת לי לפתח תקווה שאולי חלק מהצופים, חשבו לעצמם שזה אפשרי גם אצלם… אולי אפשר להיאבק על ענייני הנחלה, ואחר כך להניח בצד את המאבק, ולשבת לאכול ארוחת חג או סתם לצאת לטיול משפחתי.

"זה קורה במשפחות הכי טובות," וגם זו אמירה שמתחזקת דרך הסדרות השונות – מז'אנר של טראש ועד סדרות איכות. אין דרך לומר את זה, למעט להביא את זה לקדמת הבמה, אם אפשר בפריים־טיים, אז עדיף! כי כך כל צופה, על פי העדפותיו וסגנונו, יכול להתחזק ואולי לצאת עם תובנה חדשה להידברות המשפחתית הבאה.

* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון