כשהשכל הישר נעצר בש.ג. 

ההיגיון הצבאי של הסמ"פ והשמאלנות המתפרצת של הדי בן עמר בהתנגשות בלתי נמנעת. השאלה היא רק אם זה יגמר בבכי או בצחוק 

בעת שאני כותב את הדברים שכאן מתחולל ברצועת עזה מה שנקרא אצלנו "מבצע", שהוא מונח שמשמש גם רשתות שיווק כמו רמי לוי או שופרסל דיל, שבהן ניתן למצוא לא פעם מבצעים של 1+1, בדיוק כמו בצה"ל.   

שהרי זו מהותו של המבצע הצבאי שצה"ל מנפיק לנו מעת לעת: אם יש אחד, יבוא זמן מה לאחריו עוד אחד! אחד+אחד במחיר של שניים!!! וגם 1+2 במחיר של שלושה!!! הבטחה שלנו ואל תחמיצו את ההזדמנות! 

מבצע של 1+1+1+1 עד גמר המלאי – מה שיקרה רק בבוא המשיח. 

אומנם אמר אלברט איינשטיין שלעשות שוב ושוב את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות נקרא טירוף, אבל במקרה זה אינני בא לומר חלילה שבצה"ל יושבים מטורפים – ממש לא.  

אבל טיפשים? אני מעדיף לשתוק כדי לא להפליל את עצמי, כמו שאומרים בסדרות טלוויזיה משפטיות. 

אציין כאן רק שמיומי הראשון בצה"ל ובמשך עשרות שנים של מילואים חזרו ושיננו באוזניי את המשפט הבא: "אל תצפה להיגיון בצבא – השכל הישר נעצר ב-ש.ג. ולא נתנו לו להיכנס". 

גם אתם כנראה שמעתם את זה. 

כל הצבאות דומים 

ככל ששירתי בצבא הזה, שפעם נקרא "צה"ל" במשמעות: "צבא הגנה לישראל", ושכיום נעשה לצבא ההגנה למתנחלים ולנוער הגבעות ולכל פושע ועבריין פורע-חוק וחסר-מוסר במסווה של "יהדות", והוא משמש כצבא כיבוש ושיטור לכל דבר ועניין, ואילו עניין ההגנה לישראל נעשה שולי אצלו, ככל ששירתי אם כן בצבא הזה עד שהשתחררתי ממנו עם שלושה פסים ירוקים על הכתף ועם הזכות לסוגריים (במיל.) שלא אומרת כלום, למדתי שמה שאמרו לי מיומי הראשון בצה"ל וחזרו ושיננו עוד ועוד, היה לגמרי נכון: 

ההיגיון והשכל הישר נעצרו ב-ש.ג. ולא נתנו להם להיכנס. 

וג'וזף הלר בספרו "מלכוד 22" מתאר זאת היטב. 

כי כל הצבאות דומים. 

לשמחתי, מאז שסיימתי את שירותי בסדיר ובמילואים לא פגשתי בטיפשות הזו עוד, אלא מפעם לפעם בלבד, וגם זאת רק בעת שקצין בכיר כלשהו פצה את פיו ודיבר, כי כשהם שותקים, הקצינים הבכירים למיניהם, הם דווקא עושים רושם מאוד חכם. 

ואגב, בלי קשר לכלום, נתקלתי אתמול ב-YNET, באמצע המבצע, בקטע הבא: 

• בכיר בג'יהאד האיסלמי: לא נעצור את ירי הטילים עד שההפצצות לא ייפסקו. 
• בכיר בצה"ל: לא נפסיק את ההפצצות עד שירי הטילים לא ייפסק. 

מחלת עור ממארת 

אז המבצע בעזה זרק אותי חזרה לזיכרונות מהעבר, ימים בהם רצועת עזה הייתה עדיין מקום נסבל לחיות בו, ושם פגשתי את הטיפשות הצה"לית באחת הדרכים הכי אופייניות לה, וסיפור שהיה כך היה: 

גויסתי לשירות מילואים של חודש ימים וסופחתי לפלוגת צנחנים שהוצבה בבסיס קטן על גבעה מול דיר אל בלח. זה היה במחצית השנייה של שנות ה-70, כשהאינתיפאדות עדיין לא פרצו, ההתנחלויות היו במספר קטן יחסית ולא התפשטו כמחלת עור ממארת, והאווירה ברצועה הייתה נינוחה למדי. אני עצמי שימשתי כחובש קרבי, טרם שעברתי קורס קציני מילואים והתמניתי למא"ז, מפקד האזור, של יד חנה. 

החבר'ה אליהם סופחתי היו מורכבים מכשליש קיבוצניקים, שליש מושבניקים ושליש עירוניים, כולם אנשים שהיה כיף לבלות במחיצתם, וכולנו התייחסנו לשירות המילואים ההוא כסוג של חופשה: האווירה ברצועה הייתה אז נינוחה, היינו אמורים לסייר ברחובות של מחנות הפליטים ובעיר עזה, כמו גם בפרדסים ובשדות, בחוליות של שלושה או ארבעה אנשים, בחלקו על ג'יפ פתוח ובחלקו סיורים רגליים, ומכיוון שהסיורים בסמטאות מחנות הפליטים היו הכי פחות נעימים, העדפנו למצוא לנו סיורים נוחים יותר בפרדסים ובשדות, ללא מגע עם תושבים. 

הסיורים במחנות היו לא-נעימים בעליל לא משום שנשקפה לנו סכנת חיים כלשהי – הימים עדיין לא היו כאלו, אלא משום שאי הנעימות של הסתובבות בסמטאות המחנה כחייל כובש הבא להטיל אימה ומרות היו מאוד קשים לנו. נתקלנו לא פעם במבטים של פחד בעיני ילדים, נשים וזקנים, תושבים שהמחנה היה ביתם, ורק אצל דור הצעירים התחלנו לראות את הפחד מחליף מקום לשנאה יוקדת שבמבטם, שנאה שהבנו שנוכחותנו היא הגורם הישיר לה. 

אני זוכר את הפעם שבה סיירתי באחד המחנות ברצועה עם שניים מחבריי לפלוגה, וילד קטן פרץ בבכי קורע כשראה אותנו והשתין במכנסיו. זו הייתה לי חוויה חדשה לחלוטין בחיי הצעירים עד אז, שגרמה לי להקפיד לבחור סיורים בפרדסים ובשדות מאז ועד סיום המילואים. 

כקיבוצניקים ומושבניקים, כשנהגנו לסייר במטעים ובשדות התעכבנו לא פעם להביט ביבול ובגידולים ולבחון את טיבם ואת איכותם, כמו שגם הקפדנו שלא לקחת מן הפרי מתוך כבוד למי שגידל אותו.  

כך גם מצאנו את עצמנו יושבים מעת לעת לכוס קפה שהציעו לנו החקלאים הערבים שבמטעיהם או שדותיהם עברנו במהלך הסיורים. ישבנו ושתינו איתם קפה למרות האיסור הגורף לקבל אוכל או שתיה כלשהם מידי "המקומיים", כמו שהם נקראו בפקודה, שהזהירה אותנו מהרעלת קיבה בזדון או הרעלה בכלל. 

לשתוק ולהקשיב 

יום אחד אמר לי הסמ"פ: "בן-עמר, אתה לוקח עכשיו שלושה חיילים וג'יפ ויוצא לבית הספר הזה שכאן במפה. שמענו שהולכת להיות שם התפרעות". 

"אבל בית הספר הזה תקוע באמצע הפרדסים", אמרתי. "אף אחד לא מגיע לשם – למי הם יתפרעו? מי בכלל מגיע למקום הזה?" 

"אל תתווכח" אמר הסמ"פ. "זו הפקודה ולך בצע אותה". 

נסענו כ-20 דקות אל עומקי הפרדסים. האווירה הייתה פסטורלית ושקטה. בדרך ישבנו לשתות קפה עם בדואי שפגשנו והמשכנו בדרכנו למשימה. 

את השקט של בית הספר אפשר היה לשמוע מרחוק – דממה של מבנה שכל הנמצאים בו שקועים בלימודיהם. 

ברגע שהג'יפ שלנו הגיח מבין העצים אל קרחת המטע שבה בית הספר עמד, כמה מהתלמידים ראו אותנו מבעד לחלונות, והתחילה מהומת אלוהים. 

עשרות תלמידים יצאו מהמבנה אל חצר בית הספר והחלו לשבור כסאות. חלק נשארו בתוך המבנה בן שלוש הקומות וזרקו חפצים וכסאות מהחלונות. 

לקחתי את מכשיר הקשר והתקשרתי לסמ"פ. ביקשתי אישור לעזוב את המקום מתוך הנחה שאם נתרחק משם ונצא משדה הראיה של התלמידים, השקט ישוב על כנו. 

"אל תזוז מהמקום!" אמר הסמ"פ בחדות. "אני שולח לכם תגבורת – אמרתי לך שתהיה שם התפרעות, לא?! תעשה בינתיים מה שאתה יכול!" 

הגיעו עוד שני ג'יפים. הרוחות בבית הספר התלהטו עוד. תלמידים התחילו לשרוף ספרים ומחברות. 

ערכנו התייעצות משותפת של חפ"שים (חיילים פשוטים) משלושת הג'יפים. הפתרון נראה לכולנו מאוד ברור. הנענו את הג'יפים ונכנסנו חזרה לעומק הפרדס. ברגע שאיבדנו קשר עין עם בית הספר השקט חזר לשכון. 

בערב הסמ"פ תפס אותי לשיחה. 

"אז מה, בן-עמר? מי צדק? הייתה התפרעות, או לא??!" 

שתקתי, כי באמת מה אפשר היה לענות? אז הסמ"פ המשיך: "לא בכל מקום אתה צריך לתקוע את השמאלנות שלך. לפעמים לא יזיק לך לשתוק קצת ולהקשיב". 

מאז אני שותק ומקשיב, וככל שאני מקשיב יותר אני חושש שייקרע לי הטחול, כי ככל שאני מקשיב יותר אני מגיע למסקנה שהדבר היחיד שנשאר לי לעשות זה לצחוק, ואפילו לצחוק בקול. 

כי האופציה השנייה היא לבכות, ובכי לא טוב לבריאות. הצחוק דווקא כן.