מאלן דלון, דרך מסיבת סיום בבית הספר הוותיק כדורי ועד חתונה ממבט ראשון, שני הדר לומדת לקבל את פניה של ההתבגרות
דבר שקראתי השבוע (סטטוסים מצייצים, הרשת החברתית):
אלן דלון, מתכנן לשים קץ לחייו בהמתת חסד בשווייץ בגיל 86.
הוא רוצה להיקבר עם 45 הכלבים שלו שחיו איתו.
הוא יוריש את כל הונו לחתולים וכלבים משוטטים.
"אני אעזוב את העולם הזה בלי להרגיש דבר.
לא נשאר מה שיש לחיים להציע לי, ראיתי הכל, חוויתי הכל.
אבל עכשיו!
אני שונא את הגיל שאני חי בו.
יש לי בחילה רק מלהסתכל על זה.
הכל מזויף, הכל השתנה.
אין כבוד למילה שניתנה.
כל מה שחשוב עכשיו זה כסף ועושר.
אם אמות עכשיו, אעזוב את העולם בלי עצב".
ועוד הוא אמר:
"להזדקן זה דבר נורא. ההסתכלות שלנו משתנה, אנחנו מאבדים את חוש הראייה שלנו, ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את זה. זכותנו לעבור בשקט את החיים בלי בתי חולים וזריקות".
עד כאן משנתו של אלן דלון בערוב ימיו.
דבר שאני מהגגת בו בזמן האחרון, ואני לא אלן דלון ומעולם לא הייתי יפה כמותו ומוצלחת ומצליחה כמותו, וככל הנראה גם לא אהיה, וכמו כן, אני גם לא בת 86, אפילו לא קרובה, ועדיין – מתבגרים, אתם יודעים איך זה…
ותיק כמו אלן דלון
לפני שבוע, בני בכורי עמד גאה ונרגש על במת האמפי של ביה"ס התיכון האזורי כדורי. לפני שבוע בני בכורי סיים כיתה י"ב. תנו לי להגיד לכם – המראה היה מרהיב. אם לא יצא לכם, ביה"ס כדורי הוותיק, ממש כמו אלן דלון, חוגג בימים אלה את שנתו ה-80 ומשהו. אם לדייק – 89 מלאו לנער. הרבה ותק, הרבה ניסיון, הרבה עוצמה, רזומה עשיר וכריזמה. ביה"ס הזה גידל על ברכיו ושלח אל העולם את גדולי האומה – מיגאל אלון דרך יצחק רבין, ואפילו – מה אתם יודעים? אפילו אלי יצפאן הוא כדוריסט בוגר וגאה. והחל מהשבוע שעבר – גם בני בכורי.
והאמפי של כדורי, מוקף מדשאות כשהר תבור הירוק והזקוף בגבו, הוא בהחלט מראה מרהיב לעת ערב, מואר בשלל אורות וצבע, והאוויר באמת חודר היטב אל הריאות לנוכח המראה הזה. וגם הילדים יפים וחמודים, רוקדים על הבמה ושרים ומתרגשים ומרגשים, ואני באמת ובתמים לא מאמינה שכבר חלפו 18 שנה מאז נולדת, בכורי, ואיך זה ש-12 שנה עברו מאז ייללתי למרגלות האוטובוס הצהוב שנשא אותך אל מעבר להרי החושך, שלוש דקות מהבית ועד לביה"ס, כיתה א', אתה והתרמיל הכבד שעל גבך.
יש לי עניין עם צעירים כבר שנים ארוכות. לא עם ילדים, ילדים הם ילדים, זה סיפור שאני לא מתגעגעת להיות הוא, אבל עם צעירים – בואו נאמר שרבע שעה אחרי שחשבתי שאני כבר לא צעירה מספיק כדי להיחשב צעירה, וכבר התנפלה עלי תחושת הפומו (Fear of Missing Out) של החיים עצמם. של מה שהם עוד יהיו כשאני כבר לא אספיק. כשאני נוברת עמוק בזכרונותיי, אני יכולה לזהות סימנים של ראשית התחושה הזאת כבר אי שם בגיל 11 או ככה. "אני כבר לא אהיה רקדנית, הרי אני כבר בת 11, זה מאוחר מדי להתחיל עכשיו, אם לא עשיתי את זה בגיל 3". כנ"ל לגבי פסנתרנית, שחיינית, מעצבת, גרה בתל אביב, מטיילת בעולם, מה לא?
צעירים תמיד נראים לי כאלה שהחיים מחייכים אליהם רחב יותר. כאלה שכל העולם וכל החיים היפים עוד לפניהם, ואני – לי זה כבר מאוחר מדי. תמיד הרגשתי ככה, ולא משנה בת כמה, איפה, מתי ומה הייתי.
שאני אפספס?
אבל משהו השתנה פתאום. משהו השתנה לאחרונה, וזה מוזר, אבל המשהו הזה השתנה דווקא עכשיו, דווקא כשאני אוטוטו באמת כבר נושקת ל-50, וצעירה אני כבר לא אהיה איך שלא נסתכל על זה, כמה שלא אצבע שורשים וכמה בוטוקס שלא אזריק. זה כבר לא יקרה. ובכל זאת – משהו השתנה.
זה התחיל בהרהורים זעירים, זהירים, איפשהו באחד הפרקים המשעממים והמיותרים שצפיתי בהם, בתכנית הריאליטי המיותרת, הממכרת והמשעממת "חתונמי" (שיש מי שעדיין קוראים לה בשיא הרצינות "חתונה ממבט ראשון"). יש שם, בחתונמי המיותר הזה, איזה בחור בשם בן. הוא דווקא שייך לאחד הזוגות שנחשבים הצלחה, לפחות בשלב שבו אנחנו צופים עדיין. הוא ובת זוגו לתוכנית, מעיין AKA "מידה 44", צחקו המון מהרגע הראשון, ויש להם "מלא על מה לדבר, בלי סוף", כך שבינתיים, איך לומר, זורם להם. זיווג שהצליח. ממש זורם להם. עד כדי כך שהבן הזה הגדיל לעשות וזרק בשלב מסוים ל"אשתו" הטריה, איזה רעיון של "אולי נמשיך ונישאר זוג גם כשהמצלמות יחדלו מלצלם והתוכנית תיגמר?", או משהו בסגנון. סליחה שאני מַלְאָה אתכם בפרטים, זה משעמם בדיוק כמו שזה נשמע אבל אני מיד מגיעה אל הפואנטה שלשמה התכנסנו. כי רבע אחרי הצהרת הכוונות דמיקולו הזאת, הבן הזה מיהר והבטיח, באוזני אביה ואחיה של מעיין-מידה-44 האינטליגנטית והחמודה מכדי שאני אבין מה היא עושה שם בכלל, שהוא חושש לפגוע בה, שהרי הדבר הזה בוא יבוא. הוא, ברור שהוא יעזוב אותה ויפגע בה מתישהו, היא הרי זמנית, היא הרי עוד אחת מני כל כך רבות, יש כאן שפע רב מכדי להתמקם סופית על הספה, בערב מול הטלוויזיה, רק עם בחורה אחת. העולם מציע כל כך הרבה, שאני אפספס? מפיתום!
ברגע ההוא הבנתי, עד כמה אני לא מקנאה בדור הזה. עד כמה לא הייתי רוצה להיות היום צעירה, רווקה, בוררת, מתוודעת, פוגשת, מכירה, פוסלת, נפסלת, לבד, לבד, לבד. השפע הזה כל כך גדול עליי. תודה לאל שזאת לא המסיבה שלי. תודה לאל שכשאני הייתי בשלב ההוא, עוד אפשר היה להכיר בבליינד דייט, ורק אחד, רק אחד הספיק.
הפעם השנייה הייתה בערב ההוא, בכדורי, אל מול מסיבת סיום י"ב של בני בכורי. איך את יודעת שאת מזדקנת? או לכל הפחות מתבגרת, אבל ממש? כשאת לא מבינה כלום ממה שהיה שם. כשאת מתחילה להתלונן על הצעירים ולהשתעמם מהם, ומרגישה ואף אומרת שבאמת, הדור הולך ופוחת. כשאת מרגישה שהתכנים של מסיבת הסיום בביה"ס לא הולמים את התפאורה היפה והמעמד המרגש. כשאת מרגישה שהם ילדים חמודים ויפים אבל שעולם התוכן שלהם רחוק שנות אור מזה שלך, וכשאת יודעת שבשום אופן, אבל בשום אופן ובשום פנים, לא היית מוכנה להתחלף איתם עכשיו.
וכבר לא כזה אכפת לך שהעולם שייך לצעירים. כי לפחות לא את היא זאת שאמורה להתמודד עם כל הבלגן הזה, שנהיה כאן, מהעולם הזה.
