"עוד נחזור לשתות בירליך קר על צלע ההר" הוא המוטו של נעם ארליך ממנרה, הבעלים של בירת הבוטיק "בירליך" שהפכה למוכרת ופופולרית דווקא בעקבות מלחמת "חרבות ברזל"
מאז פרצה המלחמה, נעשה שוב השימוש באמרה "לעשות מהלימונים לימונדה" לשגור מאוד, כאילו לא נטחנה עד דק בימי הקורונה. ובכל זאת – אלו הזמנים. ארליך, שייסד את "בירליך" לפני כשלוש שנים כעסק מקומי וצנוע בחצר ביתו שבקיבוץ קטן על הגבול הצפוני, לקח בשנה וחצי האחרונות את הלימונדה – או הבירה, ליתר דיוק – צעד נוסף קדימה. מאז נאלץ להתפנות מקיבוצו האהוב, שהוא דור שלישי ונלהב למייסדיו, ארליך עבר לבשל את "בירליך" באופן מסחרי, הגדיל את נפח הייצור שלו מתפוקה של 300 ליטר בחודש לכאלף ליטר בחודש, מיתג את הבירה מחדש והזניק את יחסי הציבור שלה, חשף אותה לקהל בכל הארץ, והתפתח בעצמו גם כיזם ומרצה. גם כשקשה לשמור את הראש למעלה ולהילחם בפסימיות, הוא מוזג את הבירות הנפלאות שלו בחיוך ועם אנרגיות חיוביות. "היה אפשר לבכות על מר גורלי או לקחת את ההזדמנות הזאת ולזוז קדימה", הוא חוזר ואומר לאורך כל השיחה.
ניסויים בדבש וקפה טורקי
"בירליך" נוצרה בהשראת שאול הכסטר, סבו האהוב של ארליך וחובב בירה, שגם מתנוסס אחר כבוד על התווית שלה. "אני בן להורים גרושים וגדלתי אצל סבא שלי. החיבוק שלו היה המקום הנייטרלי שלי. הוא היה סוג של מנטור עבורי מגיל 10. היה לנו קשר מאוד מיוחד כל השנים", ארליך מספר. "למשל, אין לי תואר ראשון והוא היה אומר שזה בסדר, שצריך שיהיו גם כמה פועלים בעולם ולא רק מנהלים".
הסב הוא חלק מהמפעל הציוני, שהנכד מתעקש לשמר גם היום. ברוח זאת נעשית ונלגמת הבירה. הכסטר נולד בנירנברג וב-1939, בעקבות קריאה נכונה של המפה, עלה בגיל 16 בגפו ארצה והגיע לכפר גלעדי. "הסיפור הידוע במשפחה הוא שלסבא הייתה חזות ארית מובהקת וכשהנאצים עלו לשלטון אחד המורים העלה אותו על שולחן בבית הספר, מול כל הכיתה, ואמר שככה צריך להיראות ארי", ארליך מרחיב, "ואחרי חצי שנה הם גילו שאביו יהודי וזרקו אותו מבית הספר. סבא החליט אז שיהגר לישראל. סבתא שלי והוא נפגשו בגרמניה ואז שוב בנס ציונה – שם הייתה ההכשרה שלהם". הזוג עלה יחד בינואר 1943 למנרה – היישוב הראשון שקם ברכס רמים. הסיפורים הקשוחים של העלייה לקרקע רק מחברים את הנכד עוד יותר למקום. "כשהבירה רק התחילה לתפוס תאוצה, מהר מאוד ידעתי שסבא יופיע על הלוגו וידעתי גם שזה יהיה איור קריקטוריסטי ולא צילום שלו – למרות שעקרונית צילום מוכר יותר, כמו למשל ב'מחלבות גד'".
אל העיסוק בבירה ארליך הגיע בתקופת הקורונה, אחרי שאיבד את עבודתו כאיש סאונד וכחלק מחיפוש עצמי. בסביבות מאי 2020 נתקל במודעה לערכת הכנת בירה ביתית והתחיל לבשל ולשחק. "יצאו לי בירות מאוד טובות ומיוחדות ומהר מאוד ראיתי שהבירה מחברת בין אנשים, הקונספט של לשבת סביב השולחן יחד. ראיתי שזה עושה לי טוב והתחלתי לבשל קצת יותר מסודר ובנפחים יותר גדולים. מהר מאוד עברתי למאה ליטר בחודש, שזה בערך 300 בקבוקים", הוא מספר.
הוא עבד במקביל בחקלאות בתאגיד ג"ג אגש"ח (עבודות חקלאיות) ובסוף 2021 פתח בחצר גן בירה לכל המשפחה בימי שישי. "זה היה ממש בשביל הנפש. אנשים באו להתארח אצלי בחצר לבירה והיו משחקים לילדים. אנשי מנרה באו כי זה היה קרוב לבית ולאט לאט התפשטה השמועה. התחלתי לעשות ערבי פיצה בימי שלישי אחר הצוהריים. הבירות המקוריות שלי היו מאוד גנריות, כלומר לאגרים ובירות חיטה, ומהר מאוד הבנתי שזה קצת משעמם והתחלתי לעשות ניסויים עם דבש ממכוורות בגליל", הוא אומר.
עם אילו טעמים קבועים התחלת?
"'אדמונית' בטעמי קרמל, פורטר עם קפה טורקי – שאני כבר לא מייצר, אבל שומר כמה כאלו במנרה ואחזור לבשל אותן, ובירה קליפות לימון. ייצרתי כ-300 ליטר בחודש, שזה משהו כמו 1,000 בקבוקים. מבחינה פיננסית זה היה 'תחביב מניב', אבל בעיקר בשביל הנפש. זאת עבודה שאני באמת רואה בה שליחות, גם היום. לגעת באנשים באמצעות הבירה", הוא מסביר.
קלמן ליבסקינד מפרגן
ב-7 באוקטובר הוא התעורר בבית במנרה. "הבית שלי הוא ממש קו ראשון לנ"ט. זה ברמה שאני יכול לראות את הנשים הלבנוניות במסר ג'בל תולות כביסה. בחוויית הילדות שלי גדלתי בנחת. זה לא הפריע לי לטייל בקיבוץ בחופשיות ועד 7 באוקטובר לא תיארנו לעצמנו, כמו בעוטף עזה, שזה מה שהולך לקרות. באזור שבע התעוררתי, הדלקתי טלוויזיה והיה ברור שמשהו רציני קורה ושאם חיזבאללה ייכנסו לעניינים – זאת הולכת להיות 'אופרה אחרת' ואני הראשון בתור, ושאין צבא גם כאן", ארליך נזכר.
הוא ירד עם בת הזוג למשפחתה בקריית שמונה ומשם לקבוצת כנרת ואז לבאר אורה, ובסוף אוקטובר הצפינו שוב לסלינה. מגרוש במערכת יחסים שלא חי ביחד עם בת הזוג, הוא שינה סטטוס והם גרים ביחד כבר שנה וחצי.
טרם הירידה לקריית שמונה הוא העמיס על האוטו שני ארגזי בירה במחשבה שיחזור הביתה תוך שבועיים-שלושה. בתחילת נובמבר הבין שזהו, שלא.
בעלי עסקים מהגליל העליון שאיתם דיברתי סיפרו על תקופה משמעותית של בלבול והלם. חלקם גם התעשתו והסתערו בכוח מחדש, אבל זה לקח זמן.
"הייתי בהלם בחודשיים הראשונים וידעתי שאם לא אעשה משהו אכנס לדיכאון, ושכל מעשה ההנצחה של סבא שלי ירד לטמיון. החלטתי לבשל בירה בבישול מסחרי פעם אחת, במבשלה בכרמיאל ולראות לאן מתקדמים. המינימום הוא לבשל אלף ליטר בירה, זה יצא בערך 1,400 בקבוקים מכל סוג. בישלתי 'בלונד' ו'לאגר' חצי-חצי".
נוכח הדרישות החדשות של הבישול המסחרי וההבנה שיש לפנות לקהל חדש, "בירליך" נכנסה לתהליך מואץ של מתיחת פנים. עד אז לא היה כלל אתר אינטרנט והסחורה לא שונעה מטעמו של ארליך. הוא החליף את התווית וכשחבר הציע לו להתראיין ברדיו ברשת ב' אצל קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן, זרם מתוך ההנחה ש'אוקיי, כמה מאזינים כבר יקשיבו?'. "בריאיון אמרתי שהמטרה שלי היא לחבר בין אנשים דרך הבירה והתחייבתי שכל מי שיזמין – אגיע אליו אישית הביתה עם הבירה, גם אם הוא יזמין בקבוק. התכוונתי לזה, אבל לא הייתי ערוך למבול ההזמנות שהגיע, ברמה מפתיעה ממש", הוא משחזר.
ארליך עמד במילתו. "הגעתי לאילת, למפונים במשמר העמק ובים המלח, לאשדוד, לנתיבות… הגעתי לבית אלעזרי בערב חורפי והבן אדם אמר לי: 'אתה לא זז מפה בחזרה עד שאתה לא אוכל איתי מרק גולאש'. אנשים היו מאוד צמאים לשיחות ולחיבור הבין אישי הזה שכל כך לא טריוויאלי היום. פגשתי אנשים שלא הייתי פוגש בשום סיטואציה אחרת, פוליטית וסוציו אקונומית. פנסיונרים, אנשים שעלו ארצה לאחרונה, אנשים עם משפחות שגרים בלב תל אביב… חוויתי אינספור חוויות, כאלו שבחיים לא הייתי מדמיין. פגשתי אנשים סופר מיוחדים וזה לא שהם חמלו עלי, הם באמת רצו לשמוע את הסיפור ולהבין את הסיטואציה שלי כמפונה, שבאמת הייתה קשה".
דיברתם פוליטיקה?
"למרות שאני מרגיש שכולנו חטופים – בלי להשוות את עצמי למי שנמצא במנהרות החמאס – אבל שהבית שלנו הופקר והופגז, ושהצבא שלנו לא סיפר לנו מה המציאות באמת ונתן לנו לחיות על הגבול בתחושה שהכול שקט ובסדר, לא נכנסתי לדיונים פוליטיים. המקום הזה מוריד אותנו כעם".
גם ההורות בנפרד שלך השתנתה.
"יש לי ילד בן 16, והוא נמצא ברמת השרון עם גרושתי. היא גרה קודם ברמות נפתלי והתפנתה, אני לא רואה אותה חוזרת. מאוד טוב לו שם, אלו חיים אחרים לגמרי, גם האפשרויות וגם החינוך. זה בכלל לא דומה למה שיש בגליל העליון. זה חלק מהקונספציה. סיפרו לנו שבגליל העליון מערכת החינוך היא אחת הטובות בארץ ואז במלחמה התברר שזה לא המצב. אני נוסע הרבה למרכז, אז אני משתדל לראות אותו שם והוא בא אלי לסופי שבוע. ברור שזה אחרת וזה קשה, אבל אני מנסה להפיק מכל סיטואציה את הטוב ביותר".
החזון שלו הוסיף עוד כמה שכבות, אפשר לומר. "המלחמה הזאת שברה הרבה אנשים ובעיקר בעלי עסקים והרבה מהם לקחו את המענקים וכילו אותם על החיים עצמם. היא נתנה בעיטה בתחת לכולם, אבל העבירה גם מסר של 'תגשימו את החלומות שלכם עכשיו או תישאבו לסיטואציה' ולהרבה אנשים זה גרם לעשות שינוי מהותי ולחדד את ההבנה של חשיבות התא המשפחתי והקהילה וההגשמה המקצועית".
קמפיין מימון המונים שעשה לפני שנה הצליח מעל המצופה והוא גייס 130 אלף שקל וקיבל הזמנות למכור בירידים. גם דוכנים באירועים הוא פותח, ועשה זאת גם לפני הכניסה הרגלית ללבנון, למשל באירועי התרבות של המועצה האזורית הגליל העליון בקיץ האחרון.
"עכשיו אנחנו יוצאים עם בירה חדשה עם צ'ילי. היום יש לי מארזים לחגים ואני מייצר בכמויות הרבה יותר גדולות וברמה ממש גבוהה והבירות נמכרות בפאב 'המרומים' בלהבות הבשן וב'אנשו בר' הוותיק שנפתח מחדש בקרית שמונה", הוא אומר. את העסק הוא מנהל מאז אוגוסט מכפר סאלד, לשם עבר זמנית באוגוסט. בשבתות הוא פותח דוכן בירות והמבורגרים בקמפינג "השמורה" שליד קיבוץ הגושרים וחולם על פתיחה מחודשת במנרה. "הוספתי את עצמי כנקודה ב'סיורי מלחמה' של מורי דרך בגליל העליון ואני מדבר על ציונות עכשווית ורוצה להראות את המציאות כמו שהיא ולא כמו שמראים אותה בתקשורת. אני מבין לגמרי משפחות עם ילדים שחוששות לחזור, אבל אני כל הזמן אומר שאין היום נקודה בישראל שאתה יכול להרגיש בה ביטחון. מנרה היא כמו חולית בדרום, כלומר אין אזור חיץ בין גדר הקיבוץ לבינם, ובגלל שמנרה כל כך גבוהה אפשר לטווח אותה, שזה גם פקטור. ועם זאת, אין לי פריווילגיה שלא לחזור למנרה".
