כנרת פלדמן מעין כרמל עברה ניתוח מניעתי של הוצאת שחלות וכריתת שדיים. איך מקבלים החלטה כזאת? איך מתמודדים עם ההשלכות? על הכול היא מספרת בפתיחות יוצאת דופן
"בחרתי להיחשף מתוך מחשבה שאולי מה שעברתי יכול לעזור למישהי שנמצאת במצב כמו שלי ומתלבטת מה לעשות", אומרת כנרת פלדמן (46) מעין כרמל שעברה בנובמבר לפני שנתיים ניתוח מניעתי של הוצאת שחלות וכריתת שד, "אם יש מי שקוראת את הדברים ונמצאת במקום הזה היא צריכה לדעת שיש מי שיכול לעזור".
נשאית של הגן
כנרת, נשואה לאלכס ואם לירדן (14) ועומר (11), מנהלת הגיל הרך בקיבוצה "אבל קודם כל גננת", מדברת בחופשיות ובפתיחות על התהליך שעברה מרגע שגילתה שהיא נשאית של הגן BRCI1 בעלת סיכון לחלות בסרטן השחלות וסרטן השד. "לפני שאימא נפטרה לא חשבתי אפילו לעשות בדיקה גנטית והרופאים לא דיברו איתי על זה" היא אומרת. "מגיל 25 אני בקבוצת סיכון גבוה בגלל סבתי, אימא של אימא, שבגיל 50 עברה כריתה חלקית בשל סרטן השד ובגיל 65 נפטרה כתוצאה מהתפרצות מחודשת של המחלה, ומידי שנה אני נבדקת. אבל אף רופא לא אמר לי כל השנים האלה – לכי לעשות בדיקת סקר גנטי".
הריונות שלא צלחו
לפני שש שנים הגיעה לרופא נשים בעקבות רצון להרחיב את המשפחה וניסיונות להיכנס להיריון שלישי שלא צלחו. "הייתי חדשה אצלו והוא ביקש שאפרוש את היסטוריה משפחתית ואז שאל אם עשיתי בדיקת סקר גנטי. הוא אמר שהן בגלל ההיסטוריה המשפחתית והגיל וניסיונות ההיריון שלא צלח, כדאי שאעשה מיפוי גנטי". לאחר מספר שבועות קיבלה כנרת את התשובה. "הייתי בשוק. מבחינתי הבשורה היא שיש לי סרטן, הגן בתוכי". היא הוזמנה לפגישת הסבר, שם הרגיעו אותה אך גם בישרו לה מה האחוזים שאכן תחלה בסרטן, אחוזים שעולים עם הגיל. עוד נאמר לה שסרטן השחלות הוא סרטן שקשה מאוד לאתר בזמן, בגלל מבנה השחלה, והרבה פעמים הוא יתגלה בשלב מאוחר מידי.
"חזרתי עם התוצאות לרופא נשים שמבחינתו אין שאלה, 'כנרת, תצטרכי להחליט. המלצה שלי, תעשי ניתוח להסרת השחלות'". כירורגית השד דווקא נקטה בגישה מרגיעה והציעה להמשיך ולערוך בדיקות כל חודשיים, לסרוגין בדיקה ידנית, ממוגרפיה, אולטרסאונד ו-MRI, מתוך חשיבה שניתן לגלות סרטן שד בשלב הראשוני עם מעקב צמוד. "נדגום כל חודשיים את השדיים ואנחנו בסדר, היא אמרה. סמכתי עליה והלכתי איתה".
סטירת לחי טובה
בד בבד עם הבדיקות המשיכה כנרת עם ניסיונות ההיריון ופנתה לפרופסור ששלח אותה לעשות בדיקת דם מיוחדת לברר את העניין. "הגעתי לרופאת משפחה לבקש את הבדיקה ובשיחה היא הבינה שזו הפעם שמינית שאני מנסה להיכנס להיריון ועוברת הפלה ואז היא אמרה 'אני עוצרת אותך, לא נותנת לך להמשיך עם זה. יש לי אחריות עלייך, גם כרופאה וגם כחברה. כרופאה, את כבר נמצאת בגיל מסוים, את נושאת את הגן שד-שחלה וכל התעסקות עם השחלות יכול להיות לרעתך. יכול להיות שתצליחי להיכנס להיריון תקין ותלדי ילד בריא, אבל את לא תהיי. בתור חברה אני מספרת לך שהייתה לי חברה שהיה לה חלום לילד נוסף והיא נפטרה מסרטן שחלות כי במהלך ההיריון העלייה בהורמונים הייתה הרסנית לשחלה. יש לך שני ילדים בריאים ואת רוצה להיות פה בשבילם' וסרבה לתת את הבדיקה".
"זו הייתה סטירת לחי" אומרת כנרת, "סטירת לחי טובה. הלכתי בוכה ועוד באותו היום החלטנו אני ובעלי שאנחנו מוותרים על החלום לילד נוסף ואני מחליטה לעשות ניתוח להסרת השחלות והחצוצרות. זה היה עצוב, כואב, רצינו ילד שלישי, אבל לנגד עיניי ראיתי את שני הילדים שלי ושאני רוצה להיות פה עבורם ושהסטטיסטיקה לא לטובתי. בכיתי יומיים-שלושה, אבל ברגע שקיבלתי החלטה, הפנים היו קדימה. עם הרבה כאב".
במי נעזרת?
"נעזרתי בחברות אבל לא הלכתי לטיפול. לא חשתי שאני זקוקה לתהליכי פרידה מיסטיים או רוחניים. אולי זה ניסיון החיים", אומרת כנרת שאביה נפטר מחיידק שממנו נדבק בבית חולים לאחר ניתוח לב בגיל 69 ואימה נפטרה כשנה אחריו בגיל 63 מהתפרצות סרטן העור, שעשר שנים היה מטופל. "כנראה שאחרי המוות של אבא הנפש שלה נשברה, תוך כמה חודשים התחילו מדדים לא טובים והסרטן התפשט. היה לי אוסף חוויות קשות ובנוסף תאונת דרכים קשה שעברתי, כך שכשהגעתי להחלטה על הניתוח הרגשתי שחוויתי כבר גרוע מזה".
לא לעורר את הגן
לאחר הניתוח להסרת השחלות חזרה כנרת לעבודתה כגננת בקיבוץ מעגן מיכאל. "חזרתי לתפקוד רגיל, אבל ידעתי שהחיים ישתנו. זה לא קרה מיד אבל הבנתי שנכנסתי לגיל הבלות, גיל המעבר. אין מחזור, אחרי 5-4 חודשים צץ גל חום. הגוף עבר שינוי, מנגד אסור לי לקחת הורמונים כדי לא לעורר את הגן". בשלב הזה נכנס הספורט כמוטיב מחזק. "הרגשתי שככל שאני מקפידה על אימונים, אירובי ואימוני כוח ארבע פעמים בשבוע, הגוף בטוב, לא חווה גלי חום, לא זיעת לילה. הרגשתי שזה נכון". כנרת, שבצעירותה רקדה וכבוגרת נהנתה משעורי זומבה (אימון גופני אירובי באמצעות ריקוד), הצטרפה לקורס מדריכות והפכה בעצמה למדריכת זומבה, במקביל לעבודתה כגננת. "אני רקדנית בנפש ובנשמה וזה סוג של אימון שנותן הנאה".
בדיקות השד השגרתיות נמשכו "ובאחת מבדיקות הממוגרפיה פעם ראשונה שראיתי שהטכנאית שעושה את הבדיקה לא רגועה וקוראת למישהי נוספת. העבירו אותי לאולטרסאונד. ראו משהו באחד הצדדים, משהו שנראה כדבוקה. בגלל שאני בסיכון את האולטרסאונד עשתה רופאה ששאלה על תאונת הדרכים שעברתי, במהלכה נפגע החזה בגלל חגורת הבטיחות. הרופאה הסבירה שבגלל התאונה תמיד יראו משהו בממוגרפיה והציעה לעשות ביופסיה. הכול חזר תקין ואני הייתי רגועה. חודשיים אחרי עברתי בדיקה ידנית ושוב נשלחתי לאולטרסאונד וביופסיה. שוב דוקרים. על פניו הכול תקין. כך כל בדיקה, יש משהו שנראה חשוד ולא לוקחים סיכון בגלל שאני נשאית של הגן ובקבוצת סיכון. ועוד MRI ועוד ביופסיה, הליכים לא כיפיים. אסור לזוז, יותר מסובך וגם מלחיץ. חזרתי לכירורגית, זו שבתחילת הדרך אמרה לי שלא צריך להילחץ ונמשיך לעקוב והיא אומרת 'כנרת, נראה לי שמספיק. אני מפחדת שבאחת הפעמים נגלה שכן'. כשחיכיתי לתורי ישבה לידי מישהי חולת סרטן כבר בלי שיער. לא החלפנו מילה. אבל כשהרופאה אמרה מה שאמרה הבנתי שאני בנקודה שעוד אפשר לתפוס את זה".
שלוש שנים אחרי שעשתה ניתוח לכריתת השחלות נפלה ההחלטה לעשות ניתוח מניעתי לכריתת השדיים הכולל גם שחזור שדיים. "הסיכויים לחלות בסרטן השד עולים ומגיעים לכ-85 אחוזים. זאת כבר לא שאלה של אם, אלא של מתי". הכול קרה תוך כדי הקורונה ורגע לפני שבתה חגגה בת מצווה, "רצינו לעשות בוק צילומים לפני הניתוח כי לא ידענו איך אני אהיה אחרי".
מאוד משימתית.
"משימתית לחיים. רציתי לחיות ולחיות בטוב. אפשר היה לעשות ניתוח נקודתי או להסיר רק שד אחד. אמרתי שאני רוצה לחיות, להיות עם הילדים, לחיות בטוב ולא בהיסטריה".
החלטה קשה.
"כן. השחלות הן איבר פנימי, אבל החזה הוא איבר חיצוני, מאוד נשי. היו לי חששות איך זה ישפיע על הנשיות שלי. כל החיים היה לי חזה גדול וגם הבעל התחתן עם פיגורה מסוימת. פחדתי שהוא לא ירצה אותי".
מה אומרים לילדים?
"הגדולה הייתה כבר בת 12, גדולה מספיק להבין, אי אפשר למרוח באיזה סיפור. כאשת חינוך הבנתי שלא נכון להסתיר, צריך לשתף ולהתמודד גם עם הבכי, כי אלה החיים. לקחתי בחשבון שיהיו לה שאלות והתכוננתי מה להגיד. נעזרתי ברונית רבין שהייתה יועצת בגיל הרך במעגן מיכאל ונעזרתי בה הרבה כגננת. הרגשתי מספיק קרובה לשתף בדבר הזה. בכלל, לכל אורך הדרך הנושא לא הושתק, שיתפתי חברות ותוך כדי הבירור איך מתקדמים בתהליך נזכרתי שיש שתי נשים בעין כרמל שעברו ניתוח כריתת שד ופניתי אליהן. חשבתי שיותר משמעותי לקבל תמיכה ממי שעברה את זה, שהייתה שם. אחת דיברה יותר על הנושאים הטכניים כמו לאיזה בגד אזדקק אחרי הניתוח והשנייה הייתה מאוד פתוחה ושיתפה בכול, כולל זה שהראתה לי את החזה המנותח, מה שמאוד הרגיע אותי. היא סיפרה שעברה לבד את הניתוח ולא היה לה עם מי לדבר ושמחתי שלי יש את האדם הזה שאפשר להתייעץ איתו, לשתף, להבין לקראת מה אני הולכת".
תוכנית החלמה
בערב שלפני הניתוח חיכתה לכנרת הפתעה. בעלה ואחותה סידרו את הבית לערב רומנטי הכולל נרות, יין ושיעור פרטי לריקודים סלוניים. "אלו דברים שמרימים אותך" היא נזכרת בהתרגשות, "עזרו לי לפוגג את הלחץ לקראת הניתוח".
מפחיד?
"בניתוח יש פחד. לא מהפעולה עצמה, אלא מהידיעה שזה הליך שאורך ארבע שעות, הרדמה ארוכה והפחד היה אם אתעורר. עשיתי ניתוח פרטי והכול היה מאוד מסודר. כירורגית שד ראתה את הלחץ שהייתי בו, החזיקה לי את היד ואמרה 'את תהיי בסדר, אנחנו פה', זו חוויה אחרת להרגיש שגם בחדר הניתוח הקר יש מי שרואה אותי. זהו. 'הולכת לישון' וקמה".
ואז מה?
"כשהתעוררתי פרצתי בבכי. הרופאים אמרו שהניתוח עבר בהצלחה, הכול עובר לביופסיה ומקווים שאין ממצאים, כי אם מתגלה משהו צריך לעבור טיפולים כימיים או הקרנות. האזור חבוש והתחבושת משטיחה את החזה, אז אי אפשר לדעת מה יש מתחת. רק יודעת שזה לא שלי".
אחת העצות שכנרת קיבלה הייתה להיצמד לתוכנית ההחלמה. לאחר הניתוח, אותו מבצעים כירורגית שד ובמקביל פלסטיקאי שעובד על שחזור, יש שישה שבועות של החלמה לא פשוטה. "התנאי לניתוח הוא שיש למטופל אדם שמקלח, מלביש ומפנה נקזים במידת הצורך. אסור להרים ידיים מעל קו הכתף ואסור לבצע שום פעולה. מה שכן מומלץ זה לצעוד, לא לתת לעצמך לשקוע גופנית ונפשית. הרופא אמר 'תכריחי את עצמך להיות בתנועה, יזרום דם ותרגישי יותר טוב'. ועוד המלצה שקיבלתי מהנשים שעברו את הניתוח וגם מהרופא, לא לוותר על אף כדור, לא להיות בכאב ובסבל אפילו לרגע. שלושת השבועות הראשונים היו לא פשוטים, הייתי סיעודית לגמרי, קלחו אותי, הלבישו אותי. ראיתי את החוויה של הילדים ומה זה עושה להם".
והבעל?
"אלכס מיד התגייס למשימה. היה בבית איתי וטיפל בי. מקלחת ראשונה, מורידים את התחבושות. אני בקושי עומדת על הרגליים והוא מוריד לי את הבגדים, הראשון שרואה מה קרה אחרי הניתוח. אני רואה את עצמי במראה הגדולה שממול ופורצת בבכי. אלכס סגר את הברז וחיבק אותי. לכל אורך הדרך התגלה החוזק של המשפחה, גם כשהוריי נפטרו. אלכס היה בתפקוד ואפשר לי להיות ליד ההורים בבית החולים, הוא אמר 'לכי לעשות כל מה שצריך כדי שלא תחיי בתחושה שלא עשית'. הוא נתן לי תמיכה מלאה. הוא מחזיק את עצמו החזק, משימתי, תומך בהכול".
שקט נפשי
לכנרת יש שני אחים שעשו אף הם את הבדיקה למיפוי גנטי. בתה תחכה עד גיל 18 לעשות את הסקר. "קיבלתי המון עזרה אחרי הניתוח. חברות שלא עזבו והביאו אוכל בוקר-צוהריים-ערב. עזרו עם הילדים, אי אפשר לעבור את זה לבד".
שנתיים עברו מאז הניתוח "אני שמחה שעשיתי את זה" היא אומרת, "זו ההחלטה הכי טובה שיכולתי לקבל. זה עשה לי שקט נפשי שאין לתאר. לפני כן הייתי בסטרס מה יהיה בבדיקה הבאה והניתוח נתן לי שקט ורוגע שמשפיע באופן ישיר על הבריאות, ההתנהלות, הכול. בריאות הנפש לא נפרדת מהגוף".
בשנתיים האחרונות היא מנהלת את מערכת הגיל הרך בעין כרמל "מה שעברתי נותן פרופורציה להכול".
המסר שלה לנשים הוא לכו להיבדק. "זה יכול לקרות לא רק לנשאיות. אומרים אחת לתשע, אבל מדברים על כך שבעצם זה כנראה כבר אחת לארבע. החברות בסביבה שלי הפכו את זה למסורת – להיבדק אחת לשנה. לדבוק בחיים, זו לא סיסמה".
