אחרי שנתיים עצובות במדינת ישראל כשהמילים נעלמו והיצירה נעצרה, יצאה רוני לוי, ממושב גן יאשיה, למסע אישי כדי ללמוד מחדש להרגיש את הטוב שכבר קיים בחייה – מסע שהפך לספר "טוב להודות" בו היא מזמינה את כולנו לעצור, להתבונן ולהתרגש מחדש מהדברים הקטנים שאנחנו נוטים לקחת כמובן מאליו
*תמונה ראשית: רוני לוי. צילום: אביה לוי
יש אנשים שאוספים חפצים ויש אנשים שאוספים זיכרונות, רוני לוי אוספת רגעים, רגעים קטנים כמעט בלתי נראים שחלקנו חולפים על פניהם בלי לעצור: קרן שמש שנופלת על הרצפה, כוס קפה עם חברה, חיבוק, ארוחת שישי, צחוק שמתפרץ באמצע היום, מגע של נייר, מילה טובה, אדם אהוב שנמצא לידך.
מכל הרגעים האלה נולד הספר "טוב להודות: 365 מנטרות של הודיה לפילוסופיית חיים של הכרת הטוב". הספר נולד ממסע אישי שהופך מהר מאוד למסע שהקוראים יכולים לעשות בעצמם – מסע של עצירה, של התבוננות ושל הכרת הטוב. הספר מתחיל בדברים שנדמים כמעט מובנים מאליהם: עצם ההתעוררות בבוקר, האפשרות לנשום, לראות צבעים, לשתות מים, לעמוד על הרגליים, להרגיש את השמש, לשבת לארוחת שישי, לחבק אדם אהוב, לשמוע מוזיקה, לאכול משהו טעים, לפגוש חבר, להרגיש מגע ולהיות בבית. הדברים הקטנים האלה הם לב הספר.
רוני מבקשת להזכיר לקוראים שהחיים מתרחשים כאן ועכשיו, במאות רגעים קטנים שאנחנו עלולים לפספס כי בעולם של שפע וקצב מהיר שכחנו איך להתרגש מדברים פשוטים שבסופו של דבר מרכיבים את תמונת חיינו.
בספר 250 מנטרות מקוריות של הודיה ועוד 115 מנטרות שחוזרות בתחילת השבוע ובסופו. החזרה אינה מקרית, רוני רואה בה כלי תרגול כי כמו כל אימון גם תשומת הלב שלנו זקוקה לחזרה. כשאנחנו חוזרים שוב ושוב על האפשרות לראות את הטוב, אנחנו מתחילים להפנות אליו את המבט באופן יותר טבעי.
לא חייבים לקרוא את הספר מתחילתו עד סופו בבת אחת, להיפך אחת ההצעות של רוני היא לקרוא כל יום משפט אחד, לתת לו להישאר איתנו לאורך היום ולראות מה הוא מעורר. אפשר גם לפתוח את הספר באופן אקראי ולפגוש את המשפט שנמצא בעמוד שפתחנו בדיוק במקום בו אנחנו נמצאים.
הספר "טוב להודות" (הוצאת ספרי ניב) אינו ספר על אושר מזויף. רוני לוי לא מציעה להתעלם מהקושי, מהכאב, מהחוסר או מהימים בהם שום דבר לא מסתדר. בספר יש מקום גדול למה שחסר ואפילו על החסר אפשר להודות – לא כי הוא נעים, אלא כי הוא יכול לעורר רצון, תנועה, שאיפה וצמיחה.
זאת אולי אחת התובנות היפות בספר: הכרת תודה לא מחייבת אותנו לחשוב שהכול מושלם, היא מאפשרת לנו לראות שבחיים יש מקום לחסר ויש לו תפקיד משמעותי בהתפתחות שלנו וברצון שלנו לחוות אושר.
בהדרגה עוברת רוני בספר מהודיה על הדברים שמחוץ לנו אל התבוננות פנימה. יש בו מקום לאהבה, למשפחה, לילדים, לזוגיות, לאחים ולאחיות, ליצירה, למילים, לעבודה, להזדמנויות, להתחלות חדשות וגם ליכולת לקבל את עצמנו כפי שאנחנו. אחת הדוגמאות כפי שנכתבה בספר היא "תודה שיש לי מחשבות ותודה שהן עוברות, תודה שהן עולות בי ומשתנות, תודה שלא רואים אותן והן פרטיות".
גם הבחירה להודות על אהבה מקבלת בספר מקום מיוחד – להודות לא רק על האהבה שנמצאת עכשיו בחיינו, אלא גם על אהבות שהיו ועל אלה שעוד יבואו. יש תודה על המשפחה, על הקשר בין אחים, על האנשים שהם בית, בשבילנו.
רוני לוי בת 54 מתגוררת במושב גן יאשיה בעמק חפר, נשואה לאייל ואם לאביה, אביתר ומאיה. היא יוצרת, מעצבת, כותבת וקופירייטרית, בעלת מותג המתנות המקוריות HUGANDTAG, בו היא מחברת בין רעיון, עיצוב, עבודת יד וקיימות. במותג שלה היא משלבת את כל האהבות שמלוות אותה מילדות: ציור, צילום, כתיבה, נייר, עיצוב ואסתטיקה.
ילדה מעל שוק הפשפשים
כדי להבין את רוני לוי של היום יש לחזור ליפו של הילדות. רוני נולדה וגדלה מעל שוק הפשפשים. הבית בו גדלה היה בית של עבודת יד, של יצירתיות ושל אהבה לאסתטיקה. אימה תופרת, אביה היה סנדלר ובבית היה תמיד משהו שמתקנים, משנים, צובעים או יוצרים מחדש.
"אימא שלי עדיין בגיל 86 תיקח בגד שהיא לא רוצה ותהפוך אותו למשהו אחר," היא מספרת.
היצירתיות לא הייתה תחביב אצל רוני – היא הייתה שפת הבית. בקיץ כשהגיע החופש הגדול, אימה הייתה מלמדת את הילדים מלאכה אחרת בכל שנה: רקמה, סריגה, תפירה ואחרות. בבית היו ספרים, מלאכות יד, רהיטים ישנים וחפצים שנאספו ושופצו – אפילו שייקספיר היה שם.
אמא של רוני הייתה קוראת לילדים בספר ישן ששמרה, ספר שנמצא עד היום אצל רוני. "אני זוכרת שכילדה קטנה הוקסמתי כשהיא קראה לנו שייקספיר מספר עתיק ששמרה," היא מספרת.
כבר בגיל 11 או 12 החלה ללמוד איור ביפו העתיקה. היא המשיכה ללמוד לאורך השנים תחומים שונים כמו פיסול, פסיפס, ציור על זכוכית, תפאורות, תלבושות וכדומה. היא אפילו עשתה דברים שלכאורה לא קשורים זה לזה, אבל בדיעבד התברר שכולם היו חלק מאותה דרך.
החיים לקחו אותה לכיוונים שונים: היא התגייסה לצבא, שירתה כמ"כית, מ"מ ומ"פ ובהמשך השתלבה בעולם הטכנולוגיה והשיווק. הכתיבה נכנסה לחייה דרך הקופירייטינג כשהיצירה המשיכה ללוות אותה מהצד.
לפני כחמש שנים משהו התחבר. כל החוטים – המילים, העיצוב, האסתטיקה, הרעיונות, עבודת היד ויכולת השיווק הפכו למותג אחד בשם HUGANDTAG, שהוא המקום בו הפסיקה רוני לבחור בין היכולות שלה והתחילה לחבר ביניהן.
דווקא בנקודה הזאת הגיע ה-7 באוקטובר שבעקבותיו נטרפו הקלפים. יש רגעים בחיים שמחלקים את הזמן ל"לפני" ו"אחרי". בשביל רוני ה-7 באוקטובר היה רגע כזה. לא רק בגלל מה שקרה במדינה, אלא בגלל מה שקרה בתוכה -פתאום נעלמו המילים והאישה שיש לה בדרך כלל "מיליון ואחת שורות טקסטים ורעיונות שרצים בראש" לא הצליחה ליצור כלום – לא רעיון, לא טקסט, לא מוצר.
"לקח לי בערך חודשיים, לא הצלחתי ליצור כלום – כלום, כלום, כלום. לא עבר לי בראש כלום", היא מספרת.
דווקא פנייה מאחד הקיבוצים באזור מגוריה בה נתבקשה ליצור משהו למען המפונים שהתארחו במקום, החזירה אותה בהדרגה לעשייה.
החזרה ליצירה לא החזירה מייד את השמחה. בהמשך עלו בראשה שאלות יותר קשות: מה אנחנו עושים כאן? למה יש לי ילדים? מה המשמעות של כל זה?
בתוך כל השאלות האלה היא התחילה להסתכל סביב וראתה אנשים שמצליחים להרגיש טוב עם מה שיש להם למרות הכול. רוני התחילה לשאול את עצמה שאלה פשוטה מאוד: למה אני לא מרגישה מספיק טוב כשבעצם יש לי כל כך הרבה?
היא הסתכלה על החיים שלה וראתה משפחה, זוגיות, ילדים, אחים, עסק, יצירה. "יש לי משפחה מדהימה, יש לי זוגיות מדהימה, אני אוהבת את בעלי יותר מיום ליום ויש לו חלק גדול במסע האישי שלי אומרת. "אלה לא דברים שהם מובנים מאליהם בעיניי."
לדעת שיש טוב זה דבר אחד. להרגיש אותו זה כבר משהו אחר. "רציתי להרגיש, לא רק להגיד," היא נזכרת ברגש שהציף אותה אז.
זה בדיוק המקום בו התחיל הספר – רוני התחילה לכתוב לעצמה לא במטרה להוציא ספר לאור, לא בשביל קהל, לא בשביל שיווק, אלא פשוט כדי לבדוק אם אפשר לאמן את הלב לראות את הטוב. היא כתבה על דברים קטנים, אחר כך על דברים יותר עמוקים. היו ימים בהם לא הצליחה לכתוב אפילו מילה אחת והיו ימים בהם המילים פשוט נשפכו ממנה.
היא המשיכה לכתוב במשך כשנה וחצי. לאט לאט הצטברה ערימה של טקסטים ואז קרה משהו שהיא לא תכננה – היא הבינה שהערימה הזאת היא ספר. יותר מזה, היא הבינה שהכתיבה עצמה שינתה אותה.
אפשר ממש לראות את התהליך בתוך הספר. הוא מתחיל בהודיה על הדברים הבסיסיים ביותר: ראייה, שמיעה, גוף, מים, אור, משפחה, חברות משנה חיים ובהדרגה התקדמה בתהליך למקומות יותר מורכבים ויותר מודעים – ההודיה הפכה מתרגיל למערכת יחסים עם החיים.
האם הכתיבה היא כלי ריפוי בעבורך?
"הכתיבה היא כלי מרפא בעבורי זה בטוח כי הכתיבה משקפת תמיד את מה שאני עוברת – הכתיבה והיצירה שלי לא מנותקות, זה לא שאני סתם באה ואומרת 'בואי ניצור משהו'. זה תמיד בא מאיזשהו צורך כן מאוד מאוד."
אם עליך להגדיר – על מה הספר?
"הספר הוא ספר של הכרת הטוב. אני מפחדת להשתמש במילים גדולות, אבל אני חד משמעית אומרת לך שבאמצעות הספר הזה אפשר לעבור איזשהו תהליך.
"קוראים שכבר רכשו את הספר מספרים כי הם יכולים לקרוא קטע הודיה מסוים בימים שונים והוא יקבל משמעות חדשה עבורם לפי נקודת הזמן בה קראו אותו, זה ממש מקבל משמעויות מגוונות."
רוני לוי לא כתבה מנטרות מלוטשות במשך שעות מול המחשב, להיפך, לדבריה כ-90 אחוז מהמנטרות בספר נכתבו כמעט כפי שיצאו ממנה בנשימה הראשונה. היא רצתה לשמור על האמת של הרגע, וכשהבינה שהיא רוצה להפוך את הכתיבה למסע בשביל הקורא, היא התחילה לחשוב גם על כוח החזרה.
בספר יש כאמור 250 מנטרות מקוריות של הודיה, ועוד 115 מנטרות שחוזרות בתחילת השבוע ובסופו. הרעיון פשוט: לקרוא שוב ושוב. כי מה שאנחנו אומרים לעצמנו ומה שאנחנו חוזרים עליו מתחיל לשנות את האופן בו אנחנו מסתכלים על העולם – לא קסם, אלא אימון. לא סיסמה, אלא הרגל.
איך קוראים ספר כזה?
"אני מצרפת לספר סימנייה שהכנתי כמתנה למי שרוכש אותו. יש עליה הנחיות ואפשר להתחיל אותו ביום ראשון ולקרוא בכל יום משפט אחד. הרעיון הוא להפוך את הקריאה למסע – משפט אחד ביום, רגע אחד ביום, עצירה קטנה בתוך המרוץ. מצד אחד זה מהנה ומצד שני נוצרים איזושהי התחייבות כלפי עצמך ותהליך איטי כדי שהדברים ישקעו."
רוני גילתה שהקוראים ממציאים לעצמם דרכים חדשות – יש מי שפותחים את הספר באופן אקראי, יש מי ששולחים משפט לילדים שלהם בכל בוקר בקבוצה המשפחתית, אחרים משלבים את הספר בסדנאות התפתחות אישית והיו גם קוראים שהפתיעו אותה במיוחד – הילדים שלה בני 14, 18 ו-22.
"התרגשתי לגלות שהילדים שלי רוצים את הספר הזה ליד המיטה," היא מספרת. "הם באמת קוראים בו לא כי אימא שלהם כתבה אותו, אלא כי זה נראה להם הכי סבבה."
מבחינתה זאת הייתה תגלית. היא הייתה בטוחה שבאמצעות הספר היא תדבר בעיקר לאנשים בגילאי 35–70, אבל אז הגיעו הצעירים. היא גילתה דור שמוכן הרבה יותר ממה שחשבה לדבר על התפתחות אישית, על שינוי, על הכרת הטוב ועל תהליכים פנימיים.
באמצעות המשפט המפתיע ביותר: "תודה שיש לי כל מה שיש לי," מעבירה רוני לקורא את הפילוסופיה של הספר כשמיד אחריו מגיע המשפט: "תודה שחסר לי, כדי שארצה שיהיה לי וגם שיתווסף לי שארגיש שהתמלא לי" – זה כבר משהו אחר.
רוני לא מציעה להסתכל על העולם דרך משקפיים ורודים. היא לא אומרת שיש להתעלם מהכאב, מהחסר או מהשאלות, להיפך גם לחסר יש מקום – "החסר יכול לעורר רצון, תנועה, שאיפה," היא אומרת ומסבירה: "הוא יכול להזכיר לנו שאנחנו עדיין בדרך."
זאת אולי אחת התובנות היפות ביותר במסע שלה: הכרת תודה אינה אומרת שהכול מושלם, היא מאפשרת לך לחוות אושר על מה שבחייך וגם לזמן דברים שטרם נמצאים בחייך באמצעות הודיה עליהם.
רגע אחד, זווית אחרת
במהלך השיחה מתבקשת רוני לבחור כמה משפטים שהיא אוהבת במיוחד מתוך הספר. הבחירה אינה פשוטה.
תני לי שניים-שלושה משפטים שאת אוהבת.
"וואו. וואו. זה קשה."
היא פותחת את הספר באופן אקראי. "תודה על הצל. כמה יפה הוא נופל ומגלה באור חדש דמות, עלה וחיה ומעלה במחשבה שזו בעצם רק הזווית שלי, איך שהכול נראה."
זה משפט שמסכם אולי את כל הספר. לפעמים לא צריך לשנות את המציאות – צריך לשנות את הזווית.
"תודה שזכיתי לאהוב את עצמי, את מי שאיתי. תודה על האהבות השונות, על החולפות והקיימות ואלה שעוד צפויות."
יש משהו אנושי מאוד במשפט הזה. לא רק תודה על אהבה שכבר נמצאת, אלא גם תודה על אהבות שהיו ועל אלה שעוד יבואו, כי החיים מבחינת רוני אינם רשימה של הישגים – הם רצף של רגעים שאנחנו זוכים לפגוש.
רוני גדלה במשפחה של חמישה אחים: בן וארבע בנות והקשר ביניהם הוא חלק מרכזי בחייה. היא מדברת עליהם כמעט כמו על מקום. בית הוא מקום שאפשר לחזור אליו, מקום בו זוכרים לך מי אתה גם כשאתה בעצמך שוכח, לכן יש בספר גם מנטרה שמוקדשת להם: "תודה על אחיי ואחיותיי שהם
כאן כדי לחבק, שהם כאן כדי להיות לי בית, להזכיר לי מי אני, להחזיק לי מקום שמור ורגיל, קשר אמיץ, נטול תנאים וגיל."
זה לא רק משפט. זה סיפור חיים.
קיימות היא לא טרנד
מי שמכיר את HUGANDTAG יודע שהקיימות היא לא קישוט על האריזה, היא חלק מהנשמה של העסק.
רוני מאמינה ביצירה ישראלית, בייצור ישראלי, בשימוש בחומרים ממוחזרים, בצרכנות הוגנת ובתנאי עבודה הוגנים. גם את החנות שלה באורוות האמנים בפרדס חנה היא בנתה יחד עם בעלה, הכול במו ידיהם ובשימוש בחומרים טבעיים.
איך את מנגישה את נושא הקיימות דרך העבודות שלך? זה גם קיים בספר?
"קודם כול כל הספר הזה הוא קיימות. מבחינתי קיימות היא הרבה מעבר למחזור. זאת שאלה של איך אנחנו חיים בעולם, איך אנחנו מתייחסים לסביבה, לצמחים, לבעלי חיים ולאנשים."
הכריכה הקשה של הספר תוכננה גם מתוך מחשבה על התחושה של המגע. השימוש בשחור לבן הוא בחירה מודעת. היא משתדלת שהחומרים בעסק יהיו טבעיים ככל האפשר והאריזות נעשות גם באמצעות ניירות עיתון וקרטוני קראפט. אפילו העלה – סמל שחוזר בעיצובים שלה אינו מקרי. "העלה הוא אולי הדבר הראשון בטבע שהוא קסם," היא אומרת.
למרות שהספר נמכר באופן עצמאי ולא במערך הפצה גדול, הוא כבר עבר את רף אלפי העותקים. הוא נמכר באתר של רוני, בחנויות הספרים ברחבי הארץ ובחנויות הספרים המקוונות, בחנות באורוות האמנים בפרדס חנה וגם לארגונים שרכשו אותו במסגרת מארזים לקראת חגי תשרי.
רוני מתקשה עדיין לקרוא לזה "הצלחה גדולה," אולי כי היא מסתכלת על הצלחה בצורה אחרת – ההצלחה האמיתית מבחינתה אינה רק מספר העותקים שנמכרו, אלא היא ההודעה שמגיעה מקורא – אדם שמספר שהוא שולח משפט לילדים שלו בכל בוקר, אישה שמשלבת את הספר בסדנה ובת ה-22 שמניחה את הספר ליד המיטה – אלה הרגעים בהם היא יודעת שמשהו עבר הלאה.
מה היית רוצה שיקרה עם הספר הזה?
"הייתי רוצה שהוא יהיה בכל בית בישראל, לא סתם שיישב על המדף. הייתי רוצה שכל בית יחזיק בתוכו את האפשרות לעצור – אימא, ילד, סבא, אדם שעובר תקופה קשה, אדם שמרגיש שיש לו הכול ועדיין לא מצליח להרגיש טוב – כל אחד מהם יכול לפתוח עמוד, לקרוא משפט, לעבד, להבחין, להאמין שאפשר למצוא בתוכנו אושר וגם לאמן את התודעה לחשוב ולזמן טוב."
אולי רק בסוף השיחה מתברר עד כמה הספר הזה אישי כי מאחורי כל המילים על הכרת תודה מסתתרת אישה שביקשה למצוא מחדש את היכולת שלה להתרגש.
"אני רוצה לחיות את החיים בעוצמה," היא אומרת, אבל עוצמה מבחינתה היא להצליח להתרגש מהדברים הכי בסיסיים, מהדברים שכבר נמצאים כאן – אולי זה כל הסיפור.
"אני חושבת שהיכולת של להתרגש ולהתלהב הוא אולי הדבר המרכזי שהצלחתי להחזיר לעצמי באמצעות כתיבת הספר הזה."
היא עוצרת ומסבירה: "התרגשות היא דרך חיים, היא מנוע ואנרגיה שאני מעבירה הלאה מאז ומעולם – במערכות היחסים שלי עם אנשים, בטקסטים שלי, במגע של נייר, ביצירה, בפרח, במילה, באדם, ברגע."
בסופו של דבר "טוב להודות" הוא ספר מתנה נפלא על הכרת תודה ואולי הוא גם ספר על תשומת לב, על היכולת להסתכל, להבחין, לעצור, על ההבנה שהחיים לא מתחילים ביום בו נקבל את מה שחסר לנו. הם כבר קורים – עכשיו, בבית, במשפחה, בגוף, בקפה, בשמש, במילים, במגע, באהבה וגם בחסר. אולי זאת הסיבה שרוני מצליחה לגעת באנשים בגילים שונים באמצעות הספר כי היא לא מבקשת מהם להפוך למישהו אחר, היא רק מבקשת מהם להסתכל מחדש על מה שכבר יש.
"אני חושבת שזה קצת חסר בעולמנו – להתרגש מכל כך הרבה דברים קטנים וטובים שיש לנו בחיי היום יום", היא אומרת. "אבל באמת להתרגש, לא רק להגיד גם להתרגש."
וזו כנראה המילה שהכי מאפיינת את רוני: לא מעצבת, לא יוצרת, לא קופירייטרית, אלא מתרגשת – אישה שהפכה את היכולת להתפעל מהחיים ליצירה ועכשיו היא מבקשת להעביר אותה הלאה מבית לבית, מאדם לאדם וממילה ללב.
רוני שהתחילה לכתוב כדי להרגיש יותר טוב גילתה בסופו של דבר שהדרך שלה להרגיש טוב הייתה לעזור גם לאחרים לראות את הטוב שלהם.
באחד הימים יפתח מישהו את הספר שלה באופן אקראי, יקרא משפט אחד קטן, ירים את העיניים מהדף ויביט אחרת על החיים שכבר יש לו. אם זה יקרה תרגיש רוני שהספר שלה הצליח ואני יכול רק לקוות שזה יקרה כי במקרה של רוני ההצלחה שלה היא ללא ספק ההצלחה של כולנו.
הספר "טוב להודות: 365 מנטרות של הודיה לפילוסופיית חיים של הכרת הטוב" זמין גם בחנויות הספרים המקוונות
