שום דבר לא הכין את מרים וריימונד ריינן, שעבדו כמכבי אש בהולנד, למה שחיכה להם בנחל עוז, אבל הם נרתמו מיד ליישם בעוטף עזה את היידע שהביאו משם
השיחה שלנו עם מרים מתקיימת כששוב , בפעם המי יודע כמה, יש התחממות בעוטף עזה, ומתכוננים אולי לסבב לחימה נוסף. "יש כל יום 40-50 שריפות באזור" – היא מדווחת בעברית שעדיין לא קולחת, עם מבטא הולנדי מוכר. "אנחנו שומעים על הכל בקשר, וכשצה"ל מגיב, שומעים את רעמי הפיצוצים ממש לידינו". מרים (39) ובעלה ריימונד (43) מדווחים על השריפות ממקור ראשון, שכן, כפי שיסופר להלן, הם קשורים באופן ישיר לנושא, כחברים בקבוצה של לוחמי אש מתנדבים.
מרים: "בקיבוצים כמו נחל עוז שממש קרובים לגבול, יש בכל הבתים ממ"דים. לנו יש שניים. הילדים ישנים רק בממ"ד. הם מתעוררים מכל ה'רעש', ואנחנו מצטרפים אליהם אם צריך". לבני הזוג שלושה ילדים בגילאים חמש, תשע ועשר, שהם כבר קיבוצניקים לכל דבר.
הרייננים עלו לארץ מהעיר רוטרדם שבהולנד במרץ 2018. "הגענו למסקנה", הם מסבירים, "שאירופה בכלל והולנד בפרט הם לא מקום בשביל יהודים, ועדיף לעשות את הצעד עכשיו, כשהילדים עוד בגילים צעירים ויהיה להם קל להשתלב."
הסכנה תמיד קרובה ומוחשית. במאי 2019 נפלה רקטה על ביתם, אבל למרבה המזל המשפחה הייתה במרחב המוגן ואיש לא נפגע. בנובמבר, בזמן אזעקה, היה אחד הבנים בחוץ והם לא ידעו בדיוק היכן. כאשר הבינו שהם באזור מלחמה, היה כבר מאוחר מידי לשנע שוב את כל הבית. מרים: "בהתחלה פגז של מרגמה נפל ליד הבית, ואמרנו שסטטיסטית זה לא ייפול שוב באותו מקום, ואז באה הפגיעה בסלון, ונגרם הרבה נזק, אבל אף אחד לא נפצע, אפילו הכלב יצא מזה בשלום. יש עדיין רסיסים בבית. כתבו על זה בעיתונים בהולנד. הילדים שאלו, מדוע עברנו למקום עם רקטות ובלוני בערה". ריימונד מוסיף: "בכל מקום אפשר להיפגע. נפגעים יותר אנשים מתאונות דרכים. כשאין אלימות מצוין פה, ועכשיו זה הבית שלנו". בזמן של פעילות, אחד מבני הזוג מסייע בכיבוי בעוד השני נשאר להשגיח על הילדים.
בהולנד עבדו שניהם כלוחמי אש, לאחר שעברו הכשרה מתאימה וקיבלו הסמכה לעסוק במקצוע. כמו בארץ, גם שם התפקיד כולל לא רק כיבוי שריפות, אלא גם חילוץ מבוגרים וילדים שנקלעו למצוקה או תאונה. האימון כלל גם הגשת עזרה ראשונה וטיפול חירום לפצועים, כי, מסבירה מרים, לעיתים קרובות הם היו מגיעים למקום ההתרחשות לפני האמבולנסים.
איך הגעתם לנחל עוז?
"אמרנו שאנחנו רוצים קיבוץ ואז, חבר של חבר של חבר המליץ לנו. זה היה אחרי ארבע שנים של שקט באזור, כך שלא חששנו. בדיעבד, ממש בשבוע שהגענו התחילו שוב שיגורי בלונים ועפיפוני נפץ. בצד האפקט השלילי, זה נתן לנו הזדמנות להתנדב ולהראות לחברים שאנחנו משתלבים ומועילים."
בהולנד הם לא ידעו עברית ולא עסקו מעולם בחקלאות. בזמן שחלף מאז עלייתם, ריימונד התחיל לעבוד ברפת וכיום הוא סגן המנהל, וגם מרים באותו ענף – מטפלת ביונקים ברפת של מפלסים.
רקטה על הבית
כבר בערב הראשון שלהם כקיבוצניקים הם שמעו את הסירנות. ריימונד נזכר שהשכנים הרגיעו – "זה שום דבר". עברו רק חמישה ימים מאז הגעתם לנחל עוז כעולים חדשים, כשהחלה ההתקפה התורנית. הם ידעו כמובן שזה עלול לקרות. "האנשים היו כל כך לא מוכנים נזכרת מרים, שהם רצו החוצה עם מכנסיים קצרים בשביל להילחם באש".
בקיבוץ החליטו לנצל את הניסיון והמקצועיות שלהם, ומאז ריימונד ומרים נלחמים כמעט מידי יום בשריפות שנגרמות על ידי בלונים, עפיפונים ורקטות המשוגרים מעזה. בהתחלה נסעו עם רכב שלהם, אבל כיום הם לוחמי אש מוכרים, מתנדבים, וליד דלת ביתם חונה דרך קבע רכב עם מיכל מים ועם ציוד להתזת קצף כיבוי, מדים, מסכה ומגפיים מיוחדים – תמיד בהישג יד. "אין זמן לחפש את הציוד" – אומרת מרים, ומציינת שיש להם "סט " אחד, כי שניהם לובשים ונועלים את אותה מידה. לאחד מחברי הקיבוץ יש קשר אלחוטי עם מטה לוחמי האש באשקלון, ולהם עצמם יש אפליקציה בנייד דרכה הם מקבלים הנחיות בעת שתורם להיות בכוננות. הפעילות אינה מוגבלת לנחל עוז, ונפרשת על פני כלל היישובים באזור.
הסכנה תמיד קרובה ומוחשית. במאי 2019 נפלה רקטה על ביתם, אבל למרבה המזל המשפחה הייתה במרחב המוגן ואיש לא נפגע. בנובמבר, בזמן אזעקה, היה אחד הבנים בחוץ והם לא ידעו בדיוק היכן. כאשר הבינו שהם באזור מלחמה, היה כבר מאוחר מידי לשנע שוב את כל הבית. מרים: "בהתחלה פגז של מרגמה נפל ליד הבית, ואמרנו שסטטיסטית זה לא ייפול שוב באותו מקום, ואז באה הפגיעה בסלון, ונגרם הרבה נזק, אבל אף אחד לא נפצע, אפילו הכלב יצא מזה בשלום. יש עדיין רסיסים בבית. כתבו על זה בעיתונים בהולנד. הילדים שאלו, מדוע עברנו למקום עם רקטות ובלוני בערה". ריימונד מוסיף: "בכל מקום אפשר להיפגע. נפגעים יותר אנשים מתאונות דרכים. כשאין אלימות מצוין פה, ועכשיו זה הבית שלנו". בזמן של פעילות, אחד מבני הזוג מסייע בכיבוי בעוד השני נשאר להשגיח על הילדים.
על רקע ההתקפות החוזרות בעוטף עזה הקים פיקוד לוחמי האש יחידות של מתנדבים ביישובים, שמסייעים באיתור ובכיבוי השריפות. ריימונד: "ברוב המקרים מגיעים לוחמי האש ה'רשמיים' רק לאחר שקיבלו טלפון מאתנו ולאחר שאנחנו הגענו לשטח והתחלנו בכיבוי". מאז שהגיעו לנחל עוז מרים וריימונד נמנים על המתנדבים, מה שכאמור סייע להשתלבות שלהם בקיבוץ. "זו דרך נהדרת להכיר את החברים ולהיות לעזר", אומר ריימונד.
בני הזוג תרמו מניסיונם למקצועיות של פעולות הכיבוי. מרים: "היצענו שאנשים יעברו הכשרה שתועבר על ידי לוחמי האש, וכמו כן שיקבלו מדים וציוד."
ההורים שלכם בהולנד לא מודאגים?
מרים: "אבא שלי היה בזמנו מתנדב בקיבוץ ליד הגבול, כך שהוא לא מתרגש יותר מדי."
בראיון לביטאון של ארגון עולי הולנד, הסביר ריימונד שבשנה האחרונה הופכים בלוני התבערה למתוחכמים ומסוכנים יותר ויותר. בהתחלה היו עפיפונים או בלונים עם ספוג טבול בבנזין, בעלי טווח קטן. זו הייתה הסיבה שרוב השריפות פרצו בשדות של היישובים שעל הגבול, כמו נחל עוז. עכשיו שולחים אשכולות של בלונים, עם חומר נפץ. בלון כזה יכול לגרום ללא פחות מאשר לכמה שריפות, כך שמשימת הכיבוי הופכת ליותר מורכבת ומסוכנת בכל שלב.
