לזכור את חייהם 

תמר קרן (18), נערה ממושב ביצרון, יזמה פרויקט זיכרון מיוחד במינו לחללי צה"ל, בו מדגישים את הערכים שהנחו את הנופלים בחייהם ואת תרומתם החברתית * הפרויקט הבשיל במסגרת ארגון LEAD לקידום מנהיגות של בני נוער * תמר הכינה מערכי שיעור מובנים עבור מורים לשעת חינוך למשך כל השנה, וגם יזמה במושב שלה מפגשים מיוחדים בערב יום הזיכרון 

בשיחה שקיימתי עם תמר קרן ממושב ביצרון, זכיתי להכיר נציגה של מיטב הנוער שלנו. נערה בת 18, לפני גיוס, שהקימה מיזם חברתי-חינוכי חשוב ומעניין. זה נבע מרעיון שצץ אצלה, אותו היא מצליחה להפיץ לאחרים; בדומה למה שכתב ביאליק בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר" – הניצוץ של תמר הועבר מן הלב שלה לאחרים והצית בהם אש.  

עוד למדתי מן השיחה עמה על עמותת LEAD לקידום מנהיגות של בני נוער, במסגרתה הכינה תמר את הפרויקט שלה. מארגון זה צמחו פרויקטים רבים, שיסודם ברעיונות של בני נוער, חלקם מוכרים יותר וחלקם מוכרים פחות, ביניהם "כנפיים של קרמבו", "זיכרון בסלון" ואחרים.  

על LEAD היא מספרת: "זהו ארגון לפיתוח מנהיגות שפונה לתלמידי כיתות יא'-יב'. כדי להשתלב בארגון זה יש שלוש דרכים: המלצה דרך בית ספר, הרשמה אישית, או 'חבר מביא חבר'. אני באמת הגעתי בעקבות המלצה של שכנתי, שהיתה חברה בארגון. מסתבר שלמיונים ניגשים אלפי תלמידים, ומתוכם מתקבלים רק 120. לשמחתי התקבלתי והצטרפתי בספטמבר 2021.  

"יש בארץ שישה צוותים, שסודרו על פי אזורי מגורים. אני שייכת לצוות השפלה. כל צוות מלווה במדריך או במדריכה. המדריכה שלי היא ורד ספיר שאני מעריצה," אומרת תמר. "הצוות נפגש פעם בשבוע. המפגשים מגוונים. פעמיים בחודש המפגש מתקיים באחת הערים באזור. מפגש שלישי הוא של חברי הצוות בזום, ללא הדרכה. בכל מפגש אחראי אחד החברים על התכנים. במפגשים עוזרים אחד לשני בענייני הפרויקטים האישיים. מתלבטים יחד, מתייעצים זה עם זה. החברים גם מעלים שאלות בפני מוביל הפרויקט, מנסים להראות לו קשיים שעלולים לצוץ. בקיצור – התלבטויות משותפות וביקורת בונה. המפגש הרביעי בחודש נקרא 'ראש פתוח', במסגרתו משתתפים כל החברים מכל הארץ. למפגש מביאים מרצים ומומחים בתחומים שונים, כגון: מומחית לשיתופי פעולה ואסטרטגיות, מישהו שמאמן איך לעמוד מול קהל, כתב עיתון שמספר כיצד עובדים על Story telling ועוד.  

"ההחלטה על בחירת נושא הפרויקט אינה מתרחשת מיד. זה לוקח זמן. במפגשים אנחנו לומדים מודלים שונים, אנחנו לומדים כיצד לערוך מיפוי צרכים בחברה. ובעזרת הליווי הצמוד שלנו אנחנו מוצאים את הפרויקט שמתאים לנו, לחברה ולסביבה באופן מושלם. אני, לדוגמא, התחלתי את הפרויקט שלי רק השנה. במשך כשנה התלבטתי – חיפשתי משימה שבאמת תעניין אותי, תמשוך אותי, שארצה לבצע אותה במשך כל הזמן ולא רק כדי 'לסמן וי'."  

הולדתו של הרעיון 

הרעיון לפרויקט עלה במוחה באחד מערבי יום הזיכרון בביצרון: "במסגרת תנועת הנוער הייתה לנו פעילות 'מורשת קרב'. העבירה את הפעילות רכזת ההדרכה שחר צ'יטונה, ודיברנו על הנפילה של אחד החללים. אז עלה בדעתי שבדרך כלל מזכירים בימי הזיכרון רק את נסיבות מותם של החללים וכלל לא מדברים על חייהם. הרעיון הזה לא עזב אותי גם למחרת בבוקר, כשעלינו לקברו של בן משפחתנו יעקב כפרי הי"ד. במהלך הצפירה שאלתי את עצמי: איך זה הגיוני שאותו אדם חי במשך 40 שנה, היה נשוי, איש משפחה, והנה אני פשוט לא יודעת כלום על חייו מלבד העובדה שהוא נהרג."  והיא מוסיפה: "אני מאמינה שהמוות עצמו לא מגדיר את האדם שהוא היה, ובכלל, צריך לזכור את הנופלים לא רק ביום הזיכרון."  

ואז היא יצאה לדרך כדי להכין מיזם בנושא: "רציתי להכין פרויקט ולמסד אותו, כדי שיוכל להמשיך גם בלעדיי, גם כשאהיה בצבא ובכלל. קיבלתי הזדמנות לעשות זאת בליווי אנשי LEAD, המנכ"ל אליאב זכאי, המנחה שלי וחבריי לצוות, שליוו אותי מהרגע שהרעיון עלה לראשי ועד הגשמתו."   

במה מתבטא הליווי? 

"שיתפתי את החברים ברעיון שלי, והם עוזרים לי לחשוב על דרכים יצירתיות כדי להגיע למטרה. הם לא מציעים לי הצעות מפורשות מה לעשות. הכול בא ממני, אבל הם מכוונים אותי, לעתים עם העלאת סימני שאלה וחיזוי קשיים בדרך להשגת המטרה. הם  שם כדי לתמוך בי. אפשר לדמות את זה לרשת טרמפולינה ענקית, אני קופצת לגובה, אבל אם אפול מקומה גבוהה, הנפילה תהיה רכה. זה כל היופי. זה כמו מגרש משחקים ענק שאנחנו יכולים להתנסות בו ותמיד יש מי שיעזור לנו."  

תיאור הפרויקט 

"החלטתי להתמקד בפעילות שלי בשלושה חלל צה"ל. ניסיתי למצוא שלושה שיש לי עמם איזה שהוא קשר, לא בהכרח אישי, אבל עם מכנה משותף אתי ועם החיים שלי. השלושה שמצאתי הם: אוהד שמש, שהיה בוגר LEAD והקים כמה פרויקטים, אחד מהם היה 'בית חם' בשכונת מצוקה באשדוד. הוא הכשיר מקלט כמרכז עבור ילדים בסיכון, נתן להם מסגרת, ממש בית חם. בנוסף הוא הקים במהלך פעילותו בקרב בני הקהילה האתיופית פרויקט הכנה לצה"ל, וכן הקים באשדוד סניף של צאל"ה – צעירי אקי"ם למען הקהילה. לאחר השחרור הקים אוהד בהאיטי בית יתומים. הוא נפל בגיל 27 במבצע 'צוק איתן' בשנת 2014, כחמישה חודשים לאחר חתונתו. 

"עדי רוזן, בת המושב שלי, היתה מדריכה בתנועת בני המושבים ובחוגי הסיור. גם אני הייתי מדריכה וחשתי קשר אליה גם מבחינה זו. עדי הי"ד למדה בתיכון באר טוביה, תלמידה מחוננת שחלמה להיות רופאה. בעלת כישרון כתיבה. נרצחה בגיל 20 בפיגוע בבית ליד ב-1995. 

"מאחרוני הנופלים – בר פלח, שגדל בנתניה והיה גולש. כמו אצלו כך גם אצלי האהבה לים חזקה מאוד, בזכותו יש לי רצון לשרת ביחידת 'עוקץ' כמוהו, כי אני אוהבת כלבים וגם רוצה לשרת בקרבי. תמיד ידעתי מגיל קטן שאני רוצה לשרת שירות משמעותי," היא מוסיפה. "אצל בר משך אותי גם הנושא של ילדים בסיכון. הוא תמיד חשב איך לעזור להם. הוא נהרג בספטמבר האחרון בהיתקלות עם מחבלים במעבר ג'למה ליד ג'נין, כשהיה בן 27."  

יחידת הלימוד – תמר בנתה יחידת לימוד, המורכבת משלושה מערכי שיעור עבור תלמידים בבית הספר התיכון. את מערכי השיעור האלו, שבנויים היטב ובאופן מפורט, מעבירים מחנכי הכיתה. לצורך הכנת המערכים עבדה תמר בשיתוף פעולה עם הרכזת שחר צ'יטונה, סטודנטית להוראה במכללת אחווה. שחר ליוותה את תמר במשך שלוש שנים בפרויקט מאז הולדת הרעיון ותמר מעידה שהיא כמו אחותה הגדולה. "היא דמות ממש משמעותית בחיים שלי."   

על ערכת הלימודים מספרת תמר: "השיעור הראשון עוסק בהכרת חייהם של החללים. התלמידים מתחלקים לקבוצות, כל קבוצה  מקבלת חומר על אחד האנשים ועורכת עימו היכרות, קוראת טקסטים ולומדת על חייו. אחר-כך מציגה כל קבוצה את 'האיש שלה' בפני הכיתה כולה. התלמידים גם כותבים מכתבים למשפחות." בשיעור שני מגיע בן משפחה של אחד החללים לכיתה, ומספר לתלמידים מזווית אישית על האדם שהכיר, על החוויות המשותפות שהיו  אתו, ועל כל מיני אירועים חייו. מובן שהתלמידים יכולים לשאול שאלות. השיעור השליש הוא "יצירת חותם". לאחר שהתלמידים למדו מה עשה החייל הנופל בחייו, כיצד פעל ותרם לחברה, כל אחד מהתלמידים שואל: 'כיצד אני יכול לאמץ את הערכים שלו בחיים שלי? מה אני יכול לעשות מפה הלאה?'. ואז כל כיתה בוחרת משימה קבוצתית, והמורים משתפים פעולה. המשימה הקבוצתית היא בהשראת אותו אדם עליו למדו. לדוגמא: לצאת להתנדבות בעקבות בר פלח, שעשה המון למען ניצולי שואה. התלמידים יוצאים לשמח קשישים, לשפץ את בתיהם ועוד." 

הפיילוט נערך כבר בבתי ספר רבים וממשיך "לרוץ". אומרת תמר: "חשוב לי מאוד שהפרויקט יופעל במשך כל השנה, לא רק ביום הזיכרון. כי צריך לזכור את החללים תמיד, ולא רק יום אחד בשנה. ובגלל שהשיעורים אינם 'דיכאוניים', ניתן לשלבם במהלך כל ימי השבוע בבתי הספר."  

הרחבת קהל היעד 

אבל תמר לא הסתפקה רק במפגשים של תלמידי התיכון ורצתה להרחיב את מעגל האנשים שיכירו את חייהם של חללי צה"ל. "ביום הזיכרון האחרון החלטתי לקחת את הקונספט של 'זיכרון בסלון' ופתחתי שני בתים במושב ביצרון, המושב שלי, לצורך אירוח אנשים." אחד הבתים היה של רחל רוזן, אימא של עדי רוזן הי"ד. היא ארחה בביתה אנשים, שזכו להכיר את חייה של  עדי מנקודת מבט אישית וקרובה. "אימא של עדי סיפרה עליה בהומור ובאותנטיות, וזה היה מרגש מאוד," מעידה תמר. 

הבית השני שנפתח לצורך המפגש היה של משפחת קרן, משפחתה של תמר. במפגש זה אירחה תמר את קרובי משפחתו של בר פלח הי"ד – אחיו הבכור, חברה קרובה שלו ובן-דודו, והם סיפרו עליו, על מה שעשה ועל חוויות משותפות אתו. מספרת תמר: "בשני הבתים היו כשבעים איש ביום הזיכרון. ארגנתי מפגשים אלו באופן ספונטני, והצלחתי להעביר את המסר לאנשים נוספים. וזה 'עבד' ממש טוב. אני מקווה  שיישובים נוספים יאמצו מנהג זה בערבי זיכרון לחללי צה"ל." 

לסיכום מציינת תמר: "אני מקבלת תגובות חיוביות ביותר מאנשים רבים, תלמידים ואחרים. לדבריהם דווקא אחרי שהכירו את חייו של הנופל, האובדן מורגש יותר. מתקבלת משמעות עמוקה לחייו. הערכים שלו ותרומתו לחברה משמשים כלפיד ההולך ומאיר לפני המחנה."  

פעילותה של תמר וחבריה, מעידים על ההצלחה של LEAD בהכשרת מנהיגים חברתיים.  

עדי רוזן – פרח שנקטף באיבו 

עדי רוזן ז"ל היא אחת משלושת הנופלים שהיו הבסיס לפרויקט של תמר קרן. בשיחה עם האם השכולה רחל רוזן מביצרון למדנו על עדי, שהיתה אחד הפרחים שנקטפו באיבם פיגוע רצחני בעת השירות הצבאי.  

עדי נולדה במושב ביצרון, להוריה רחל ועופר. הוריו של עופר שפרה ואבשלום  רוז'נסקי, נמנו עם הגל השני של המתיישבים במושב. בעבר היה המשק המשפחתי פעיל, עם לול פיטום ובשנים אחרונות טיפח עופר גידולים מיוחדים כאפונת שלג, פפאיה, גויאבות מיוחדות ואספרגוס.  

רחל: "בשנים האחרונות עופר סגר את המשק, כי אין לנו דור המשך שיעסוק בחקלאות. כידוע לך, עדי הבת הבכורה שלנו נהרגה לפני למעלה מ-28 שנים. ענבל, עורכת דין במקצועה עובדת בהייטק. עודד עובד בהייטק וגר כמה שנים בניו יורק. אין דור המשך לחקלאות." 

רחל היתה במשך שנים מורה, מחנכת וסגנית מנהלת בבי"ס בן גוריון בגן יבנה. "שנתיים לאחר שעדי נהרגה פרשתי מההוראה, כי הרגשתי שקשה לי לעמוד בכיתה. אבל המשכתי בתחום החינוך ועברתי לעבוד בחברה למתנ"סים, במִנהל  לבתי"ס קהילתיים, הייתי מנחה ויועצת למנהלים, לצוותי הוראה ולהורים פעילים במערכות קשרים הורים-בית ספר. למדתי ייעוץ ארגוני ועסקתי בייעוץ ארגוני בערים ובמועצות אזוריות לצוותי חינוך, לחברות שנותנות שירות לציבור בעיקר בתחומי חינוך. כמו כן, יעצתי בנושאי חינוך לראש המועצה האזורית באר-טוביה. עכשיו אני פנסיונרית ומתנדבת גם בבית ספר." 

אימא מספרת על עדי 

"עדי היתה הבת הבכורה שלנו. היא נולדה בביצרון בנובמבר 1974, אחרי המלחמה הנוראה. עדי היתה פעילה מאוד מבחינה חברתית במועצת התלמידים בבית הספר, בתנועת הנוער ובחוגי סיור. בדיעבד הסתבר לנו שהיא כתבה שירים. מצאנו את מחברת השירים שלה, אותם כללנו בספר שהוצאנו לזכרה. היא למדה בביה"ס היסודי 'מבואות' ובתיכון באר-טוביה, והיתה תלמידה מצטיינת. 

בצבא סיימה עדי קורס קצינות בהצטיינות ושירתה כקצינת ת"ש של טירונים בבסיס הצנחנים סאנור. על אותו יום נורא מספרת רחל: "בדרך כלל היתה עדי נוסעת בימי ראשון לקצינת הת"ש הפיקודית, אבל באותו בוקר של 22 בינואר 1995, היא הזדמנה לצומת בבית ליד. שם היה פיגוע כפול ראשון בארץ. עדי נפצעה בפיצוץ הראשון, ויותר קשה בפיצוץ השני. היא פונתה לבית חולים ושם נפטרה כשהיא בת 20. זה היה כמה חודשים לפני השחרור שלה מצה"ל. עוד לפני גיוסה היא נבחנה בבחינה פסיכומטרית וקיבלה ציון גבוה מאוד. לכן היא החליטה ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. עמדנו לנסוע ביום שלישי באותו שבוע להירשם."   

הנצחה  

במשך שנים עסקו רחל ועופר בהנצחת בתם עדי. הם הקימו את אתר ההנצחה לחללי בית ליד. רחל עבדה עם הצוות שעסק בחומרי הדרכה עבור מבקרים, ועופר עסק יותר בתחום של איסוף תרומות ובניית האתר. אתר ההנצחה נמצא על כביש 57, בין הצומת עצמו בו אירע הפיגוע לבין היישוב כפר יונה.  

בנוסף לכך השתדלו רחל ועופר להנציח את בתם בדרכים נוספות, והיום ניתן למצוא חומר רב עליה ועל חייה ברשת האינטרנטית, (בגוגל: עדי רוזן, בית ליד). מספרת רחל: "יש שם סרטונים, תמונות, קטעים עם ראיונות שהשתתפנו בהם. הוצאנו לאור גם ספר לזכרה של עדי. אני מרוצה שהקפדנו לתעד, וכל מי  שרוצה לחקור ולכתוב עבודות – כגון תלמידים וחיילים בקורסים – יוכל למצוא שם מידע רב."  

הפרויקט של LEAD 

עדי רוזן הי"ד היא כאמור אחת משלושת החללים, עליהם מבוסס הפרויקט של תמר קרן. רחל התנדבה לבקשת תמר לפתוח את ביתה בערב יום הזיכרון האחרון, ובו סיפרה לאורחיה על חייה של עדי הי"ד.  

בתשובה לשאלה מה דעתה על פרויקט ההנצחה שהקימה תמר קרן, היא עונה: "אני חושבת שזה הוא פרויקט חשוב מאין כמוהו. ראשית, מקסים בעיניי שבני נוער נמצאים בכל מיני מסגרות של מנהיגות. חשוב שהנוער יכשיר את עצמו להנהגה, בתקופה שלנו בעיקר. פרויקט כמו של תמר הוא ממש ביטוי למנהיגות. ולכן נעניתי לבקשתה של תמר להשתתף בפרויקט שלה, גם בזכות דמותה של תמר, מוסריותה והנושא שבחרה בו."  

מוסיפה רחל: "לדעתי יש צורך להרחיב את הפרויקט הזה, בדומה למה שעושים ב'זיכרון בסלון' בנושא השואה. אמנם במושב שלנו, כמו ביישובים אחרים, מכינים בערב יום הזיכרון טקסים מכובדים ומרגשים ביותר, אבל צריך להכיר יותר את חייהם של הנופלים, ולא רק ביום הזיכרון. אני חושבת שהתכנסות בסלון של בית פרטי והכרת חייו של הנופל באופן אינטימי יותר, זה משהו חשוב שהייתי מאמצת ומבקשת מכל הארגונים שיעשו כזה דבר. אני יודעת שלא פשוט למצוא משפחות שיעשו את זה. לא קל לארח אנשים רבים, צריך שתהיה לך יכולת לדבר בפני אנשים, ולא לכולם יש. קשה מאוד לדבר על הבן או הבת שלך בצורה מסודרת וקוהרנטית. יחד עם זה אני בטוחה שאפשר למצוא אנשים כאלה, בטוחה שאפשר להדריך אותם. חשוב לעשות את זה, וחשוב להביא למפגשים אלו גם אנשים זרים, לא רק ממעגל הקרובים שהכירו את הנופל." 

המסר של האם השכולה 

בקול חנוק ובפתיחות רבה מספרת רחל: "לאור התכונות של עדי וההישגים שלה כנערה, יש לי תחושת החמצה. תחושת ההחמצה היא התחושה הכי חזקה, מעבר לגעגוע והכאב, שמלווה אותי כל דקה, או לפחות פעם פעמיים ביום. אני מנסה לדמיין איזו אישה בת 49 היתה יכולה להיות היום עדי, איזו אם, איזו רעיה, איזו אשת קריירה.  

"ואת תחושת ההחמצה הזו צריך להעביר לנוער, גם כדי להיות קמצנים יותר במלחמות, גם כדי להיזהר יותר. למשל הפיגוע בבית ליד יכול היה להימנע אם המפקדים היו שומעים לאזהרות המודיעיניות. אבל גם בחיי יום יום – לדוגמא בעניין תאונות הדרכים. יש אסון ושוכחים אותו, אסון ושוכחים אותו, אבל צריך ללמוד וללמד להיזהר, וזה בעזרת תחושת ההחמצה שצריך להנחיל ולמבוגרים ולילדים. זה צריך להיות חלק מהנחלת המנהיגות.  יש ללמד אנשים, ללמד ילדים, מהדבר הכי פשוט: אם אתה נוהג בטרקטורון בלי קסדה, אחר כך אולי יבכו עליך." ורחל מסכמת: "גם כמפקד וכמדינאי אתה צריך לחשוב טוב טוב לפני כל פעולה שאתה עושה."  

נחזק את ידי ההורים השכולים. יהי זכרה של עדי ברוך.