שירי והילדים על קשת בענן, משפחת קוץ עפה לשמיים עם עפיפונים והוופל המיוחד של הנכדות של אלכס דנציג. מתחילת המלחמה זאב אנגלמאיר חורש את קיבוצי ישראל עם "הגלויה היומית" ועוזר להביט על המציאות באופטימיות
*תמונה ראשית: הגלויה הראשונה, מתחתיה נכתב: "משהו נורא עומד לקרות". "רציתי לבטא את הניגוד בין השלווה והרוגע לבין מה שקרה"
ספק אם יש מישהו שחורך עכשיו את כבישי ישראל כמו זאב "שושקה" אנגלמאיר. הוא מתחזק קלנדר של רוקסטאר בן 25 על ספידים. גלויה מאוירת של לו"ז השבוע החולף שפרסם בדף הפייסבוק שלו, ממחישה זאת היטב. ביום שני ב-9:30 הוא הרצה ביישוב סלעית שבשומרון ומשם הצפין לחפציבה, לסדנה שהתחילה ב-20:00. בשלישי בבוקר דפק לו ברד על השמשה בדרך לבר גיורא ההררית, ובערב הוא כבר התייצב למפגש בתל אביב, עיר מגוריו. רביעי התחיל בפרדס חנה, שישי עקץ בירושלים ובשבת בבוקר הרצה והעביר סדנה לכל המשפחה בקיבוץ להב בנגב הצפוני.
את השבוע הנוכחי פתח ב-10:00 בגניגר, בבית הספר "עמק יזרעאל". ועם כל האנרגיות האלה, שמתכנסות דווקא לדיבור מאוד רגוע, הוא מביא איתו את "הגלויה היומית" – פרויקט חייו של האיש שידע כבר כמה פרויקטים, והתחיל ב-7 באוקטובר. בטושים צבעוניים, בסגנונו המוכר, המשלב ציור ילדי לכאורה עם טקסטים נוקבים, ציניים ומלאי פוליטיקה ואקטיביזם. אבל מקור הקסם של אנגלמאיר הוא תבונתו לשחרר גם כמויות רציניות של תקווה, משחקיות ואופטימיות ומסרים חיוביים, ולכן הרבה מהחומרים הנוכחיים שלו מתאימים לילדי ישראל, שכמה קשתות בענן ומרחב לאוורר קצת את מה שעובר עליהם בזמן ציור, יכולים לעשות להם רק טוב.
התעקש על סוף טוב
מתחילת המלחמה אנגלמאיר מאייר את האירועים הקשים שחווינו. הנרצחים והחטופים בעזה קיבלו אצלו פרשנות חדשנית ומקורית. הדאגה, האבל והיגון העמוק, יחד עם קול המחאה המוכר שלו, זכו לאריזה ססגונית בצבעי הקשת, מלווים בפונט המוכר והכייפי של כתב ידו. הנה שירי, כפיר ואריאל יושבים על קשת בענן, מאוירים מגבם, ברקע התכול כוכבים ושדה פרחים, אחרי שכבר ידע שלא ישובו ובאילו נסיבות מזעזעות נרצחו. הינה אריה זלמנוביץ', גם הוא מניר עוז, בשדה חיטה, אוחז כמה שיבולים מתפקעות בידו. חיוך רך על פניו, מאחוריו קרני שמש ויונה באוויר. את הגלויה הזאת, כמו רבות מאוד, הוא אייר לבקשת משפחות או חברים, שרצו בדיוק את הפרשנות הרגישה והחיובית הזאת. חטופים הונצחו אצלו שבים הביתה מחויכים, גם לפני ששבו בחיים. והיו כאלו שלא. אצל כולם אנגלמאיר התעקש על סוף טוב.
גם אנחנו כאן ב"זמן קיבוץ" השתמשנו לפעמים, בכתבות החדשותיות המדכאות להחריד, בדימויים שהוא תמיד אישר לשימוש, מיד ובנדיבות. איכשהו, להראות באמצע כתבה על אחד מקיבוצי הנגב המערבי את אחד החטופים בציור בוורוד-סגול-ירוק וכחול של אנגלמאיר, נתן רגע של אוויר לנשימה, של טיפה צבע בתוך כל השחור. "הבנתי שאני חייב למצוא דרך אחרת להתבונן במציאות. גם כשאני ניגש לסיפורים הקשים ביותר, אני רוצה להציע דימוי שיש בו נחמה. בציור של משפחת קוץ מכפר עזה, אביב, לבנת וילדיהם מתרוממים לשמיים עם עפיפונים. אני מצייר את אלה שאינם, כמו שאנחנו רוצים לזכור ולראות אותם. בגלויה של אלכס דנציג ציירתי אותו פוסע יחף בשדות ניר עוז. הציור מאפשר להם לחזור, גם אם רק על הנייר".
זעזוע מאלימות המלחמה
וככה זה מאז תחילת המלחמה. הגלויה הראשונה צוירה ב-7 באוקטובר, אחר הצוהריים. "היו לנו בתל אביב אזעקות מהבוקר וכל היום היינו מול המסכים, עם תמונות וסרטונים מהאירועים הנוראיים בדרום. אחר הצוהריים נכנסתי לסטודיו וציירתי ציור בעיפרון, בהשראת ה'גרניקה' של פיקאסו. בשחור לבן, מאוד לא אופייני לי, כי אני בדרך כלל מצייר בצבע. הסתמכתי על פיקאסו, צייר שצייר את הזעזוע שלו מאלימות המלחמה".
באותו יום צייר "תלוש עידוד" לבתו רותם, עם לב ורוד ותזכורת ש"יש פרחים בעולם, ועלים, ורגעי חסד קטנים, וציורים, וגם היום כשנורא, יש לפעמים בין הדמעות חיוך ורוך, ואהבה". הוא פרסם אותו בדף הפייסבוק שלו למוחרת. מאז הופיעו "תלושים" נוספים ואפקטיביים.
בשבועיים הראשונים ציירתי בשחור לבן, ציורים עצובים בעקבות הדיווחים מהדרום. וגם את המשפחה שלי יושבת בחדר מדרגות בזמן אזעקות", הוא מספר. "רק אחרי שבועיים חזרתי לצייר בצבע. ציירתי קיבוץ פסטורלי עם גגות אדומים ומגדל מים, על פי איורים של קיבוצים מספרי ילדים משנות ה-50 וה-60. מתחתיו כתבתי 'משהו נורא עומד לקרות'. רציתי לבטא את הניגוד בין השלווה והרוגע לבין מה שקרה. יום לאחר מכן ציירתי את הציור היחיד של הפרעות עצמן. כשסיימתי את הציור ראיתי בנייד תמונות קשות, דומות למה שציירתי, והחלטתי שאני לא רוצה לצייר את האלימות, רוצה ליצור ציורים שמציעים נחמה ותקווה".
כמו רבים, הוא חיפש הפוגה, או תרפיה, אבל סרט אסקפיסטי בנטפליקס עוד לא התאים. "התחלתי לצייר כדי להתנתק מהמסכים. הציור מאפשר לי להתחבר לאירועים באופן אחר. התלבטתי האם להעלות את הציורים לרשת, כי חשבתי שאולי הציורים הצבעוניים נראים אופטימיים מדי והפתיע אותי עד כמה שהגלויות יצרו חיבור מיידי לחברים שלי ברשתות. בזמנים קשים אנחנו צריכים משהו להיאחז בו, שיעזור לנו לדמיין עתיד טוב יותר".
מטבע הדברים, יש לו הרבה מאוד ממשקים קיבוציים. ביולי 2024, בשלב מוקדם יחסית, פתח תערוכה בחדר האוכל בבארי. "ההרצאות שלי הן על הגלויות היומיות וגם על היצירה האומנותית והאקטיביסטית שלי. במפגש שהיה לי בקיבוץ בארי התלבטתי אם מתאים להראות סרטונים משעשעים של שושקה (האלטר אגו החתרני וההומוריסטי שלו, ע"ט). הראיתי אותם ובסיום ההרצאה ניגשו אלי חברי קיבוץ ואמרו שנהנו במיוחד מהחלק הזה של ההרצאה", הוא מספר. לפני כן, בביקור הראשון שלו בבארי, "פגשתי את יובל הרן והלכנו לבית משפחתו, ואת שביט ברגלס, שסיפרה לי על השהות שלה עם הבת שלה בממ"ד. זה היה ביקור מאוד משמעותי שקשר אותי למקום. לאחר כמה חודשים הצגתי תערוכה של הגלויות בחדר האוכל של בארי".
הקעקוע של רימון בוכשטב-קירשט
פרט לקיבוצי הנגב המערבי, הוא מרצה המון בקיבוצים. הוא היה בשמיר וברבדים, בכפר בלום קיים ב-2024 מפגש מיוחד ליום השנה לרצח רבין, הרצה בפאב של עין החורש ואילו בעין השופט יצרו את הגלויות בהדרכתו על קנווסים והציגו בתערוכה, ועוד ועוד… הגלויות שלו הודפסו ונתלו על שערי קיבוצים, על שמשונית בשדות עמק יזרעאל כחלק מהמחאה, וזה רק דרך הפריזמה הצרה שלנו. הוא הציג במוזיאונים כאן, במרכז פרס לשלום, בסדרת ערים איטליה (בעקבות גלויה שלו שנלקחה לאפיפיור בוותיקן), פוסטרי ענק שאייר הונפו בהפגנות בתל אביב, הוא יצר קיר במרחב במרכז התרבות הקהילתי "איגרא" בירושלים בהזמנת הוריו של הירש גולדברג פולין, החיבוק של אריאל קוניו וארבל יהוד שצייר התנוסס על שער מגזין צ'כי, רימון בוכשטב-קירשט מנירים קעקעה על כתפה דימוי שלה ושל יגב וחתלתול בהשראת "הגלויה היומית", ו-200 תלמידות חינוך ב"סמינר הקיבוצים" הפתיעו אותו עם עוגה ושרו לו "יום הולדת שמח" כשהרצה שם על ציורי ילדים לפני כשבועיים, ביום הולדתו.
וככה זה ממשיך וממשיך. רוב הפניות מגיעות אליו דרך הרשתות. לפעמים גם מושאי "הגלויה היומית" רוצים לפגוש בו בדיעבד. אנגלמאיר גם מצרף לגלויות טקסטים יפים ומרגשים, מפרט מה כתבו החברים והמשפחות. בדרך כלל אלו פיסות מידע יומיומיות, קטנות. מה שנקרא "החיים עצמם". "חברים וקרובי משפחה שלחו לי פרטים על יקיריהם. אלעד, אחיו של דרור אור, כתב לי ותיאר את השקט הפנימי שאפיין אותו. העבודה שלו כגבן מאוד התאימה לאישיות שלו. בתהליך של יצירת גבינות יש צורך בסבלנות ובהמתנה. התיאור הזה עזר לי להבין איך לצייר אותו, שלו ושקט, בצבעים שמשדרים רוגע. כשכותבים ומשתפים אותי בסיפורים אישיים זה מסייע לי להכיר ולצייר אותם".
או למשל בגלויה הכול כך מרגשת של כרמל, הנכדה של גדעון פאוקר מניר עוז.
"בגלויה של כרמל, הנכדה של גדעון פאוקר מניר עוז, נכתב על הקשר בינה לבין הסבא האהוב שלה. בציור לא חיפשתי רק דימיון פיזי אלא ביטוי של הקשר ביניהם. כשציירתי את קצ'קו (דוד קציר, ע"ט) מכפר עזה, יושב על הכורסה בביתו עם היונים שלו, כפי שתיארה אותו הבת שלו ענת, הציור מנחם וזוכר אותו כפי שהיה לפני 7 באוקטובר. הנכדה של אלכס דנציג, איליה, כתבה לי שכשחזר מהביקורים בפולין, היה מביא וופל ענק בגודל של צלחת. הנכדות היו אוכלות את הוופל ביחד איתו והוא היה הוופל הכי טעים בעולם. וכתבה שהוופל היה כל כך טעים כי הוא הכיל את האהבה והגעגועים שלו. ציירתי את זה לבקשתה וזה הפך את הזיכרון למוחשי".
הפרסונה שלך עירונית ועכשיו אתה מבקר המון בקיבוצים. כאיש של תובנות מתומצתות, מדויקות ומושחזות – מה יש לך לומר עלינו?
"הייתי לא מעט בקיבוצים בילדותי, להורים שלי היו חברים טובים, גיורא וערה אשכנזי, בקיבוץ תל עמל שהפך לניר דוד. בתור ילד עירוני הילדות בקיבוץ נראתה לי מושלמת, נחל וברבורים וסחנה, הכל נראה קסום. גם בפעילות האקטיביסטית שלי לפני המלחמה, כשושקה בכיכרות ובהפגנות, פגשתי הרבה חברי קיבוצים. בהרצאות שלי גיליתי שיש רשת סמויה שפרושה בין הקיבוצים".
למה הכוונה?
"כולם מכירים את כולם. פגשתי בכל הרצאה בצפון חברי קיבוץ שהכירו את מי שציירתי מהעוטף, מהקיבוצים מהדרום. לפני יומיים בהרצאה בקיבוץ חפציבה פגשתי בת דודה של ארבל יהוד מניר עוז. באותו היום פגשתי בהרצאה אחרת קרוב משפחה של גלי צ'רצ'נסקי מבארי".
אין איזושהי סתירה בין הגלויות לבין הסוף המר של חלק מהאנשים שאתה מאייר?
"בתקשורת התמקדו בשעות האחרונות של הנרצחים, באלימות שחוו. בשעות האלו הם היו קורבנות ואני רוצה לזכור אותם כפי שהיו לפני שזה קרה. אני רוצה לצייר אותם כבני אדם חיים עם אהבות ותחומי עניין וחברים. זה יוצר את החיבור והגעגוע אליהם. ההתמקדות של התקשורת באכזריות מוחקת את האישיות. ציור ותיעוד של מי שהם היו, זה אקט של אהבה אליהם. אני מרגיש ככה גם כלפי אנשים שלא זכיתי להכיר אישית".
כמו הרבה אנשים שלא מתחום בריאות הנפש והתגייסו לתמיכה ולהעלאת המורל הלאומי, אתה שומע סיפורים כל כך קשים. איך אתה מתמודד עם זה?
"היו מצבים בתחילת המלחמה ששאלתי את עצמי האם אני יכול להמשיך עם זה, היו לילות שלא נרדמתי, אחרי שיחות עם קרובי משפחה של חטופים ונרצחים. חיילת מיחידת נעדרים ביקשה ממני גלויה. הסיפור שלה על מה שחוותה במלחמה לא נתן לי מנוח. היו ימים שהגעתי ללמד בבצלאל אחרי לילה ללא שינה, לפעמים במהלך שיעור קיבלתי פניות לצייר גלויות, ובהפסקות שוחחתי עם קרובי משפחה של חטופים. באחד השיעורים היה לי קשה להתרכז בביקורת עבודות, כי בהפסקה כתבה לי בת זוג של חטוף שביקשה לצייר אותה ואותו, אהבת חייה. דיברתי עם סטודנטים על איורים שלהם, עטיפות למדריכי טיולים, והתאפקתי לא לדמוע. באחד הימים דיברתי עם עובדת של בצלאל, ותוך כדי שיחה ראיתי הודעה בנייד, על קרובת משפחה של נרצחים, שפגשתי, שמתה משברון לב. התרחקתי ממנה, במסדרון בבצלאל, כי לא יכולתי לדבר יותר. כמה פעמים נפגשתי, בהפסקות צוהריים, בין שיעורים, עם מי שכתבו לי וביקשו גלויות".
אז איך אתה ממשיך בכזאת תנופה של עשייה והכלה?
"לפני יומיים בקיבוץ חפציבה, מישהי סיפרה בהתרגשות, במהלך הרצאה שלי על הגלויות, שהם פונו במלחמה מחניתה לניר דוד, שהרגישו זרות וחוסר אונים והגיעו לבית גבריאל, לתערוכה של הגלויות שציירתי. הם ראו בתערוכה את הציור של נגה גבע, מפונה מזיקים, עם הבית שלה על הגב. היא סיפרה שהציור נתן לה הרגשה שמישהו רואה אותם, את המפונים, את הכאב וחוסר הוודאות שלהם, והבינה שהיא נושאת את הבית שלה לכל מקום שבו היא נמצאת. קשה לי לתאר את המשמעות של יצירת הגלויות האלה, מבחינתי. של הקשר שנוצר עם המשפחות והחברים ועם כל מי שהגלויות נגעו בו. המפגשים האלה נותנים לי את האנרגיות והרצון לצייר כל יום, גם בלילה כשאני חוזר מאוחר מהרצאות במקומות רחוקים".
מעבר לזה, הוא אומר, "אני פוגש אנשים עם כוחות נפש, שהם השראה. נוצרים קשרים. בשבוע שעבר פגשתי בירושלים את ג'ון גולדברג פולין. ביקרתי את יוכבד ליפשיץ, שמפנימה כאב עצום וגעגוע לעודד ולגן הקקטוסים שלהם. גדי מוזס ביקר אותי עם הבנים שלו זמן קצר אחרי שחזר מהשבי והביא לי תפוחי אדמה שקטף בשדות הקיבוץ ובקבוק יין שבצר עם חברים שנרצחו. הכנתי לו הפתעה, תפוחי אדמה עם עיניים זזות. היה לגדי ברור שהוא חוזר לקיבוץ. פגשתי את לואיס וקלרה עם שמחת החיים שלהם. אלי שרעבי עם כוחות החיים שלו. את איילת, אימא של נעמה. המשפחה של גלי צ'רצ'נסקי. המשפחה של שלמה מנצור. פגשתי אנשים שמצאו כוחות פנימיים להתמודד עם האסון, וכאלה שלא. שהכאב הכריע. תמר קוץ שלא יכלה לשאת את הגעגוע והכאב. בשבוע שעבר היה כנס בסמינר הקיבוצים למתלמדות חינוך לגיל הרך, והכרזה של האירוע הייתה הגלויה שציירתי של תמר, כגננת עם קבוצת ילדים בטיול בטבע. פגשתי ילדים שגדלו אצלה בגן, וסיפרו לי עליה באהבה גדולה".
איזה תוכן יש במפגשים שלך?
"ההרצאות הן על הגלויות היומיות שאני מצייר, ובשנים שקדמו לזה, היצירה האומנותית והאקטיביסטית שלי, הפעילות למען סובלנות ודמוקרטיה. בסדנה יוצרים גלויות שמתייחסות למציאות באופן חיובי, שמביטות על העתיד באופטימיות, והן יכולות להיות אישיות, חברתיות, בכל נושא. אין צורך לדעת לצייר, המטרה היא להביע מסר".
אתה פוגש הרבה תקווה במפגשים האלו?
"אני פוגש הרבה תקוות מאוד מרגשות. לראות אנשים כמו חנה פרי מנירים, שאיבדה שני בנים, ואת ההשתקמות שלה, הרצון למצוא יופי בחיים – זה קיים אצל הרבה אנשים. אני מרגיש את זה מהרבה אנשים שרוצים לחזור לקיבוצים שלהם".
בתוך הלו"ז המוטרף שלך, בכל יום אתה מקפיד לצייר ולפרסם גלויה חדשה, בטושים ועל דף. אמרת שאתה צריך לחשוב בזמן שאתה מצייר ולכן זאת עבודה ידנית, בניגוד לאיורים לעיתונים. כמה זמן לוקח לך לצייר גלויה?
"ציור גלויה לוקח בערך שלוש ארבע שעות, אבל התהליך המחשבתי ארוך יותר. להבין מה ואיך אני מצייר. להרגיש את הסיפור. יש גלויות שלקח לי ימים לפענח. למשל, כשבת זוג של חטוף ביקשה שאצייר את הגעגועים שלה. לקח לי זמן להבין איך לצייר געגוע. אני מצייר ידנית, בטושים צבעוניים מכל הסוגים. גם אחרי שחזרו החטופים החיים, ונשאר לחכות לרן גואילי שיוחזר, הפניות והבקשות לציורים לא מפסיקות להגיע".
